לך לך - מרחוק ה' נראה לי - שיחת סעודה שלישית התשס"ו |
פרשת לך לך התשס"ו, שיחת סעודה שלישית* מרחוק ה' נראה לי לך לך בראשית הפרשה מצווה הקדוש ברוך הוא את אברהם - לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.[1] ציווי זה דורש מאברהם לעזוב את המקום המוכר לו, המקום בו גדל, התחנך וחי עד כה. הציווי על העזיבה אינו מתייחס למישור המעשי בלבד - עזיבת נופי הילדות, המשפחה והמולדת - אלא הוא כולל גם דרישה מאברהם להתנתק באופן מוחלט מכל העולם שהכיר, מכל המציאות בקרבה חי; להתנתק מכל מושגיו, דעותיו והוויית חייו. אולם יעדו של אברהם אינו נאמר בציווי, אין הוא ידוע בשלב זה. המקום אליו צריך אברהם ללכת הוא מקום שלא ניתן לראותו כרגע. באופן דומה, גם בעקדה מצווה אברהם - קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך.[2] אברהם נדרש להתנתק בשנית, והפעם מצווה הוא להתנתק מבנו יחידו אהובו אשר לו ייחל, מן ההנחות האמוניות שלו, מכל עולמו ומן המציאות שבה חי. עליו ללכת לעבר יעד לא נודע - "אחד ההרים אשר אומר אליך" - לצעוד למקום שכרגע אין הוא רואה אותו. הן בתחילת פרשתנו והן בציווי העקידה, המקום אליו נדרש אברהם ללכת הוא כזה שאינו יכול להראות מהמקום בו נמצא אברהם כרגע. אל הארץ אשר אראך
כאמור, המקום אליו נדרש אברהם ללכת הוא אינו ידוע, אולם הדבר היחיד שידוע אודותיו הוא שמדובר ב"ארץ אשר אראך". אברהם נדרש ללכת אל עבר אופק אחר, אופק גבוה כל כך שמתוך המציאות והוויית החיים הנוכחית בה נתון אברהם, מוכרח הוא שהמקום הזה לא ייראה. האופק החדש אליו יש להגיע הוא גבוה יותר, עמוק יותר; לכן נדרשת יציאה מוחלטת מהעמדה הנוכחית, מנקודת המבט שהיתה רגילה עד כה, ורק מכח אותה יציאה יוכל אברהם לראות את המקום. מן העמדה שבה נמצא אברהם לא ניתן לראות את האופק הרחוק אליו הוא נדרש ללכת. בהתנתקו מאור כשדים, מהתרבות, מהאמונות, ומכל הוויית החיים שם, הוא יהיה מסוגל לגלות אופק חדש, גבוה יותר, רוחני יותר. וישא אברהם את עיניו
מצידו השני של המטבע, באותו הציווי של הקדוש ברוך הוא לאברהם "לך לך" נבנה גורם שלא היה קיים קודם לכן. עם הדרישה להתנתק מהוויית החיים אליה התרגל אברהם, מן העולם אותו הכיר, מן המקום בו עמד, מוטבעת באברהם היכולת לראות את אותו אופק מרוחק וגבוה, אשר הוא היחיד שיכולת הסתכלותו מגיעה עדיו. מתחדשת האפשרות להגיע לכדי צפיית אופק רחוק וגבוה, מרומם ונעלה זה, מתוך המציאות שאותה חי אברהם. ואעשך לגוי גדול בצמוד לציווי לאברהם "לך לך" מופיעה תכליתו של הציווי - ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה. [4] אברהם, בהתנתקו מן המציאות בעלת האופק הצר, בעלת הראייה החומרית שאינה חודרת ומגיעה למרחוק, מיועד להקים גוי גדול שייעודו מורכב; מחד, מוטל עליו לחיות כגוי בעל התנהלות ארצית-טבעית, 'ככל העמים'. אך מאידך זהו גוי מיוחד; גוי בעל יכולת לראות בתוך התנהלותו הטבעית את הבלתי נראה, את האופק הרחוק יותר, את הארץ אשר אראך, את עיני ה' המשוטטות בכל. צא מאצטגנינות שלך בהמשך הפרשה, כהקדמה לברית בין הבתרים, נאמר - ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה.[5] שוב מתבקש אברהם לצאת מן ההוויה שבתוכה הוא נמצא, כדברי חז"ל - "צא מאיצטגנינות שלך"[6]. גם אם ראייתו של אברהם כבר אינה מצומצמת כשל כל אנשי העולם, גם אם כבר התקדם לכדי ראייה רחבה יותר, עדיין אין די בכך; האופק עדיין אינו גבוה מספיק, הוא עדיין כבול לסופיות וגבול. אברהם נתבע להגביה ראות, להרחיק את האופק - לצפות למרחוק, אל האינסוף. ועבדום ועינו אותם
מתוך כך מגיע המחזה הגדול של ברית בין הבתרים. במחזה זה מובטח אברהם על כך שממנו יקום עם, אשר יהיה בעל אותה היכולת הייחודית לאברהם לראות את האופק הרחוק, את שאינו נראה לאחרים; לחיות כגוי בארץ אך לראות את הענן החופף עליה; לראות את המציאות באספקלריא של מחזה, של השגחה. ואחרי כן יצאו כאברהם היוצא מבית אביו, מארצו, ממולדתו, ובהמשך גם מאיצטגנינותו, יוצא גם עם ישראל ממצרים, ומגיע לעמידה בתחתית הר סיני. בראשו של המעמד מתחדש המפגש בין אלקים ואדם, המפגש התלוי ביכולת להתנתק מן ההוויה העולמית שבקרבה שרויים וחיים כל גויי הארץ. מפגש עצום זה עתיד להנחות את עם ישראל בהתנהלותו בארץ; התנהלות ייחודית אשר נתגלתה כבר לאברהם משהתמסר לאופק רחב יותר ולהוויית חיים גבוהה יותר. התנהלותו של עם ישראל ארצית, טבעית, מלאה, כשל הגויים, אך המנחה אותה, ואשר אליו היא חותרת, הוא הענן הקשור על ההר, הקשר לעליונים. קשר זה הוא המייחד אותו מכל גויי הארץ, והוא שהופך אותו למוביל אשר לאורו גויים יילכו.
* סוכם על-ידי תלמידים.
![]()
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|