ישיבת ההסדר ירוחם - לך לך - מרחוק ה' נראה לי

לך לך - מרחוק ה' נראה לי - שיחת סעודה שלישית התשס"ו

פרשת לך לך התשס"ו, שיחת סעודה שלישית*

מרחוק ה' נראה לי

לך לך

בראשית הפרשה מצווה הקדוש ברוך הוא את אברהם -

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.[1]

ציווי זה דורש מאברהם לעזוב את המקום המוכר לו, המקום בו גדל, התחנך וחי עד כה. הציווי על העזיבה אינו מתייחס למישור המעשי בלבד - עזיבת נופי הילדות, המשפחה והמולדת - אלא הוא כולל גם דרישה מאברהם להתנתק באופן מוחלט מכל העולם שהכיר, מכל המציאות בקרבה חי; להתנתק מכל מושגיו, דעותיו והוויית חייו.

אולם יעדו של אברהם אינו נאמר בציווי, אין הוא ידוע בשלב זה. המקום אליו צריך אברהם ללכת הוא מקום שלא ניתן לראותו כרגע.

באופן דומה, גם בעקדה מצווה אברהם -

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך.[2]

אברהם נדרש להתנתק בשנית, והפעם מצווה הוא להתנתק מבנו יחידו אהובו אשר לו ייחל, מן ההנחות האמוניות שלו, מכל עולמו ומן המציאות שבה חי. עליו ללכת לעבר יעד לא נודע - "אחד ההרים אשר אומר אליך" - לצעוד למקום שכרגע אין הוא רואה אותו. הן בתחילת פרשתנו והן בציווי העקידה, המקום אליו נדרש אברהם ללכת הוא כזה שאינו יכול להראות מהמקום בו נמצא אברהם כרגע.

אל הארץ אשר אראך

כאמור, המקום אליו נדרש אברהם ללכת הוא אינו ידוע, אולם הדבר היחיד שידוע אודותיו הוא שמדובר ב"ארץ אשר אראך". אברהם נדרש ללכת אל עבר אופק אחר, אופק גבוה כל כך שמתוך המציאות והוויית החיים הנוכחית בה נתון אברהם, מוכרח הוא שהמקום הזה לא ייראה. האופק החדש אליו יש להגיע הוא גבוה יותר, עמוק יותר; לכן נדרשת יציאה מוחלטת מהעמדה הנוכחית, מנקודת המבט שהיתה רגילה עד כה, ורק מכח אותה יציאה יוכל אברהם לראות את המקום. מן העמדה שבה נמצא אברהם לא ניתן לראות את האופק הרחוק אליו הוא נדרש ללכת. בהתנתקו מאור כשדים, מהתרבות, מהאמונות, ומכל הוויית החיים שם, הוא יהיה מסוגל לגלות אופק חדש, גבוה יותר, רוחני יותר.
באופן דומה, גם בעקדה נדרש אברהם להתנתק. אף שם עליו לצעוד לעבר אופק חדש, להגיע להשגה שאינה יכולה להיתפס בכלים שרכש עד כה; לעמוד במפגש של אלקים ואדם המתרחש במקום בו נושקים שמים וארץ זה לזה. כדי להיות מסוגל להגיע לידי השגת היעד הבא, הגבוה - במהותו ובאיכותו - יותר מכל מדרגה אליה הגיע כבר, נדרשת מאברהם מסירות אין קץ; למסור את כל אשר לו, את בנו יחידו, ממשיך דרכו, לוותר על כל שבנה והאמין במשך חייו.

וישא אברהם את עיניו

מצידו השני של המטבע, באותו הציווי של הקדוש ברוך הוא לאברהם "לך לך" נבנה גורם שלא היה קיים קודם לכן. עם הדרישה להתנתק מהוויית החיים אליה התרגל אברהם, מן העולם אותו הכיר, מן המקום בו עמד, מוטבעת באברהם היכולת לראות את אותו אופק מרוחק וגבוה, אשר הוא היחיד שיכולת הסתכלותו מגיעה עדיו. מתחדשת האפשרות להגיע לכדי צפיית אופק רחוק וגבוה, מרומם ונעלה זה, מתוך המציאות שאותה חי אברהם.
בדרך לעקדה, כאשר אברהם צועד עם נעריו לעבר ארץ המוריה, הוא מתקדם לעבר מקום לא ידוע - "אחד ההרים אשר אומר אליך" - ולפתע "וירא את המקום מרחוק". אברהם החל ללכת אל המקום שמעצם הגדרתו אינו שייך לאופק החיים שבו הוא חי עד אז, והנה כבר בדרכו הוא רואה את שלא ניתן לראותו. לדברי חז"ל[3], אברהם רואה את הענן קשור על ההר.
עם הנכונות של אברהם להקריב את כל אשר לו - בנו יחידו ממשיך דרכו, אמונתו, כל המציאות שבה הוא חי ואשר בה האמין - מתחדשת בקרבו היכולת לראות את הענן הקשור על ההר. היכולת הזו אינה בגדר האפשרי עבור הנערים, והיא המפרידה בין אברהם ובין נעריו, הנשארים עם החמור. הנערים, עם הדומה לחמור, אינם מסוגלים לראות את אשר רואה אברהם - עיניהם, עיני חומר הן. מתוך עולם המושגים שלהם לא ניתן לקלוט את מה שעתיד להתרחש בראש הר המוריה, בלתי אפשרי להיות שותפים להליכה לעבר אופק רחוק וגבוה יותר מן האופק המציאותי הרגיל.
לעומת הנערים, מתנשאת דמותו של אברהם, אשר בהתמסרותו לציווי ה' להתנתק מכל שהכיר והאמין, זוכה ליכולת לראות אופק גבוה יותר כבר בדרך אל ארץ המוריה. מיד עם צאתו של אברהם ממציאות החיים הקודמת, מסוגל אברהם לראות את הענן הקשור על ההר; בתוך ההנהגה הטבעית, במשך ההליכה עם הנערים, הוא יכול לראות את הרוחני, את שאינו נראה, את הענן הקשור על ההר.

ואעשך לגוי גדול

בצמוד לציווי לאברהם "לך לך" מופיעה תכליתו של הציווי -

ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה. [4]

אברהם, בהתנתקו מן המציאות בעלת האופק הצר, בעלת הראייה החומרית שאינה חודרת ומגיעה למרחוק, מיועד להקים גוי גדול שייעודו מורכב; מחד, מוטל עליו לחיות כגוי בעל התנהלות ארצית-טבעית, 'ככל העמים'. אך מאידך זהו גוי מיוחד; גוי בעל יכולת לראות בתוך התנהלותו הטבעית את הבלתי נראה, את האופק הרחוק יותר, את הארץ אשר אראך, את עיני ה' המשוטטות בכל.

צא מאצטגנינות שלך

בהמשך הפרשה, כהקדמה לברית בין הבתרים, נאמר -

ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה.[5]

שוב מתבקש אברהם לצאת מן ההוויה שבתוכה הוא נמצא, כדברי חז"ל - "צא מאיצטגנינות שלך"[6]. גם אם ראייתו של אברהם כבר אינה מצומצמת כשל כל אנשי העולם, גם אם כבר התקדם לכדי ראייה רחבה יותר, עדיין אין די בכך; האופק עדיין אינו גבוה מספיק, הוא עדיין כבול לסופיות וגבול. אברהם נתבע להגביה ראות, להרחיק את האופק - לצפות למרחוק, אל האינסוף.

ועבדום ועינו אותם

מתוך כך מגיע המחזה הגדול של ברית בין הבתרים. במחזה זה מובטח אברהם על כך שממנו יקום עם, אשר יהיה בעל אותה היכולת הייחודית לאברהם לראות את האופק הרחוק, את שאינו נראה לאחרים; לחיות כגוי בארץ אך לראות את הענן החופף עליה; לראות את המציאות באספקלריא של מחזה, של השגחה.
אותו גוי גדול, ממשיך דרכו של אברהם, קם דווקא בארץ לא לו, ובראשית דרכו "ועבדום ועינו אותם"; ויש להבין מדוע. הגוי קם, כביכול, כעם ככל הגויים בעל התנהלות דומה ובתוך מציאות חיים זהה, אלא שבתוך הוויה שכזו אין הוא יכול להתקיים. מצרים, העם הדוגל בכך שהנראה הוא הקיים ואין בלתו, אין למעלה ממנו ואין מעבר לו, עם זה הוא מיצרים לעם ישראל הקם. אין החיים בקרב המצריים טבעיים לו, והם מהווים עבורו עינוי, שכן אופקיו רחבים הרבה יותר; הוא חי את חייו הממלכתיים מתוך ראיית הענן הקשור על ההר.

ואחרי כן יצאו

כאברהם היוצא מבית אביו, מארצו, ממולדתו, ובהמשך גם מאיצטגנינותו, יוצא גם עם ישראל ממצרים, ומגיע לעמידה בתחתית הר סיני. בראשו של המעמד מתחדש המפגש בין אלקים ואדם, המפגש התלוי ביכולת להתנתק מן ההוויה העולמית שבקרבה שרויים וחיים כל גויי הארץ. מפגש עצום זה עתיד להנחות את עם ישראל בהתנהלותו בארץ; התנהלות ייחודית אשר נתגלתה כבר לאברהם משהתמסר לאופק רחב יותר ולהוויית חיים גבוהה יותר.

התנהלותו של עם ישראל ארצית, טבעית, מלאה, כשל הגויים, אך המנחה אותה, ואשר אליו היא חותרת, הוא הענן הקשור על ההר, הקשר לעליונים. קשר זה הוא המייחד אותו מכל גויי הארץ, והוא שהופך אותו למוביל אשר לאורו גויים יילכו.

* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית פרק י"ב פסוק א'.
[2] שם פרק כ"ב פסוק ב'.
[3] מובא ברש"י, שם פסוק ד'.
[4] שם פרק י"ב פסוקים ב' - ג'.
[5] שם פרק ט"ו פסוק ה'.
[6] מובא ברש"י, שם.