ישיבת ההסדר ירוחם - לך לך - הליכה מתוך עמידה

לך לך - הליכה מתוך עמידה - שיחת סעודה שלישית התשס"ב

פרשת לך-לך התשס"ב, שיחת סעודה שלישית*

הליכה מתוך עמידה

"ויאמר ה' אל אברם לך לך", ילמדנו רבנו, אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך. רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם רבי שמואל אמרו, אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד ויכון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד ה', ויקרא, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו', ד') כל אחד ואחד בכונת הלב, ואח"כ, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשמתחיל ואהבת (שם שם ה') רצה מהלך, רצה עומד, אצה יושב, שכך כתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (שם).

אתה מוצא כל המדקדק על המצוות, שכרו מרובה, שכן מצינו באברהם שדקדק על המצוות, לפיכך נקרא אוהבו של הקב"ה, שנאמר, 'זרע אברהם אוהבי' (ישעיה מ"ח ח'). [1]

הכרה בעמידה ואהבה בהליכה

"שמע ישראל", קבלת עול מלכות שמים, צריכה להאמר בעמידה. 'ואהבת', האהבה, רצה מהלך, רצה יושב... ונראה שאין זה רק בגלל שרצה כמו שממשיך המדרש ואומר: שכך כתוב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". יש משהו מהותי בצורת הקריאה, ההליכה היא מהות האהבה.
האהבה היא צעידה, פעילות שמשמעותה כמיהה, הליכה אֶל.
קבלת עול מלכות שמים היא ההכרה הראשונית שממנה מתחיל הכל, הכרה בשורש העולם. אדם עומד, מתבונן סביבו, מכיר בעול מלכות שמים. רק לאחר הכרה זו מתחילה הצעידה, הפעילות. אין משמעות לצעידה, להתלהבות בלא תשתית הכרתית, ללא נקודת מוצא ומושא לשאיפותיה. הכרה זו אינה רק הכרה במציאות ה', כי אם הכרה של האדם את מציאותו שלו, את שרשו, מקומו בעולם תחת עול מלכות שמים.
קבלת על מלכות שמים היא הכרת עמידתנו אל מול מלכות שמים ולכן נאמרת בעמידה, אהבת ה'-הצעידה, היציאה לקראתו, תאמֵר תוך פעילות ותנועה.

"שמע ישראל", קבלת עול מלכות שמים, צריכה להאמר בעמידה. 'ואהבת', האהבה, רצה מהלך, רצה יושב... ונראה שאין זה רק בגלל שרצה כמו שממשיך המדרש ואומר: שכך כתוב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". יש משהו מהותי בצורת הקריאה, ההליכה היא מהות האהבה.
האהבה היא צעידה, פעילות שמשמעותה כמיהה, הליכה אֶל.
קבלת עול מלכות שמים היא ההכרה הראשונית שממנה מתחיל הכל, הכרה בשורש העולם. אדם עומד, מתבונן סביבו, מכיר בעול מלכות שמים. רק לאחר הכרה זו מתחילה הצעידה, הפעילות. אין משמעות לצעידה, להתלהבות בלא תשתית הכרתית, ללא נקודת מוצא ומושא לשאיפותיה. הכרה זו אינה רק הכרה במציאות ה', כי אם הכרה של האדם את מציאותו שלו, את שרשו, מקומו בעולם תחת עול מלכות שמים.
קבלת על מלכות שמים היא הכרת עמידתנו אל מול מלכות שמים ולכן נאמרת בעמידה, אהבת ה'-הצעידה, היציאה לקראתו, תאמֵר תוך פעילות ותנועה.

אברהם "אוהבי"

את אברהם אנו פוגשים לראשונה ב"לך לך".
עניינו של אברהם הוא ההליכה אל, הצעידה. אברהם חי חיים שכל כולם פעילות של קריאה בשם ה', של גילויו בכל מקום אליו הוא מגיע, אברהם הולך, מתקרב אל ה', ומוליך את העולם כולו איתו. אברהם הוא אוהבו של הקב"ה "זרע אברהם אוהבי".
כמובן שהליכתו של אברהם מושתתת על ההכרה במלכות שמיים, כמו שמתואר במדרשים רבים. אך הכרה זו של אברהם שייכת להיותו בן נח, זו הכרה הנוגעת לכל אדם מעצם היותו אדם בעולם. "נח איש צדיק תמים" אך סטטי. אברהם הוא זה שחידש את הצעידה, ההליכה אל ה', זהו ייחודם של בני אברהם בתוך בני נח.

התפרטות המצוות - אהבת אמת

האהבה, כך היינו חושבים היא ערטילאית, גבוהה, לא מעשית.
אך משמעותה המליאה של האהבה זו הפעילות המבטאת הכרה.
המצוות הן התפרטות ההכרה בעול מלכות שמים, התפרטות שיוצרת הוויה מלאה שעוטפת את כל צדדי החיים, הוויה של הליכה העוטפת ומתפרטת לכל צד בחיי האדם - אין לך אהבה גדולה מזו.
גם בני נח מצווים בייחוד ה', אולם ישראל נתייחדו במצוות כולם - באהבת ה', העוטפת את החיים כולם.

התפילה- חיבור עליונים ותחתונים

לאור הבנתנו במדרש נתבונן בתפילתו של אברהם.
אברהם הוא מייסד התפילה הראשון, "תפילות אבות תקנום". אברהם הוא הראשון שפונה בדיבור לקב"ה. אברהם התפלל על בני דורו, נח לא התפלל על בני דורו.
התפילה היא נסיון לפעול לשינוי במציאות, האדם המתפלל אינו סטטי, הוא פועל לשיפור העולם ומבקש על כך בתפילתו. שני חלקים בתפילה: ראשית בעצם העמידה והדיבור אל ה' ישנה פנייה, יציאה לקראתו. ומעבר לכך, בעמידה זו אנו מבקשים שישפיע מטובו על העולם, שיפנה אלינו ברחמיו.
התפילה נקראת "עבודה" כיוון שהיא פעילות שלנו לתיקון ושינוי בעולם.
קריאת שמע קודמת לתפילה, כי קריאת שמע היא ההכרה הקודמת לפעילות ולתיקון שבתפילה.

עמידה לפני כל שלב

"תפילות אבות תקנום". אברהם תיקן שחרית, שנא' "וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם" ואין עמידה אלא תפילה... יצחק תיקן תפלת מנחה שנא' "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" ואין שיחה אלא תפילה... יעקב תקן תפילת ערבית שנא' "ויפגע במקום וילן שם" ואין פגיעה אלא תפילה...[2]

תפילתו של יצחק נקראת שיחה - פנייה, יצירת קשר של דיבור. פגיעתו של יעקב היא קשר שהוא מעבר לקשר של שיחה.

אך תפילתו של אברהם מתאפיינת בעמידה. דווקא אברהם, שייסד את מושג התפילה, דווקא אברהם שכל חייו ההליכה, תפילתו היא עמידה?!

מושג העמידה בתפילה שאנו מכירים גם במושג תפילת עמידה, מה משמעותו בתוך מושג התפילה?

גם בתפילה, בהליכה, קיימת עמידה. בתוך התפילה עומדת ההכרה שקיימת מציאות של פנייה אל ה', של התקשרות האדם אל אלוקיו.

ר' חיים (בהלכות תפילה לרמב"ם) מחלק את עניין הכוונה בתפילה לשני חלקים:

א. בסוג אחד נמצאות הכוונה לשם מצווה (כמו בכל מצווה אחרת), וכן כוונת המלים.

ב. והסוג השני הוא ההכרה בעצם העמידה לפני ה'.

בסוג הכוונה הראשון, אומר ר' חיים, אפשר לדון האם הוא מעכב. סוג הכוונה השני בְּודאי הכרחי לתפילה משום שהגדרתה הראשונית ביותר של התפילה היא עצם עמידתנו לפני ה'.

כך צריך להבין גם את העמידה שבתפילת אברהם: אברהם, מחדש ההליכה הגדולה, היציאה למפגש עם ה', תפילתו מתייחדת דווקא בעמידה: "אל המקום אשר עמד שם".

בכל תנועה, כל פעילות, אי אפשר רק לפעול, להגיד, לצעוק, יש צורך בעמידה מקדימה, יש צורך בהכרה איפה אנחנו עומדים, מה למעלה מה למטה, לאן אנחנו צועדים.

בתשתיתה של תפילת אברהם עומדת קודם כל ההכרה בעול מלכות שמים, הכרה שהיא מעצם היותנו בני נח, מעצם היותנו חיים על פני האדמה. אך גם השלב הבא, שלב ההליכה אל, האהבה, התפילה, תחילתו בעמידה, בהכרת עצם עמידתנו לפני ה', עצם האפשרות לקשר בין האדם לאלקיו.

מהותם של ישראל, מבשרי ומגלי שם ה' בעולם, המוליכים את המציאות כולה יחד עם הליכתם, מושתתת על הכרה שממנה אנו באים, והיא היא מושא שאיפותינו.