חיי שרה - המחזיר נשמות - שיחת ליל שבת התשס"ב

icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת חיי-שרה התשס"ב, שיחת ליל שבת*

המחזיר נשמות

קניית אחוזת קבר

אנו מוצאים בתחילת הפרשה התעסקות רבה עם מותה וקבורתה של שרה אמנו. התורה מרחיבה באופן מפורט את שלבי המקח וממכר עם בני חת. גם אברהם עצמו השקיע בכך סכום כסף נכבד. מה החשיבות הרבה במוות ובקניית חלקת קבר? אדרבה, אנו מכירים את המדרשים[1] המתארים את חיי שרה. היינו מצפים שהתורה תרחיב בסיכום חייה המפוארים והמלאים של שרה, אולם התורה נותנת את עיקר הדגש על המוות וקניית מערת המכפלה - מקום קבורת שרה. מה משמעות הדבר?

 

"ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו וגו' במאה קשיטה", א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם ואלו הן מערת המכפלה ובית המקדש וקבורתו של יוסף. מערת המכפלה דכתיב (בראשית כג) "וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון".

בית המקדש דכתיב (ד"ה א כא)" ויתן דוד לארנן במקום וגו'". וקבורתו של יוסף (בראשית לג)" ויקן את חלקת השדה יעקב קנה שכם ".[2]

המדרש אומר כי יש שלושה מקומות מיוחדים בארץ ישראל, הנקנים בכסף. מערת המכפלה היא המקום הראשון הנקנה בארץ, הראשון מבין שלושת המקומות שלאורך הדורות לא יערערו עליהם אומות העולם. הקנייה, נעשית קבל עם ועדה, בדווקא; ישנו רצון לקבוע עובדות בלתי מעורערות שעם ישראל (על-ידי אברהם אבינו) מתחיל את האחזותו בארץ ישראל. לא עוד הסתובבות בצנעה ובשקט לאורכה ולרחבה של הארץ, אלא מעמד המפרסם את הקניין; לגלות ולבטא בגויים את ראשית האחיזה בארץ.

אולם, תמוה הדבר כי ראשית האחיזה, המהווה פתח להתנחלות הנצחית של עם ישראל לדורותיו נעשית דווקא על-ידי קניית חלקת קבר. דווקא חלקה המבטאת חיים כדוגמת קניית דוד המלך את מקום המקדש היתה מתאימה יותר לסמל את הפתח להתיישבות. מדוע אפוא מתחיל תהליך זה דווקא בקניית חלקה למתים - אחוזת קבר - שמשמועתה הפשוטה היא סיום וחיתום של חיים.

עקדת יצחק

חז"ל לומדים[3] מתוך סמיכות הפרשיות של עקדת יצחק ומות שרה כי יש קשר בין שתי הפרשיות. בפשט מסבירים חז"ל כי כאשר שמעה שרה אמנו על כך שבנה עומד להישחט, פרחה נשמתה טרם הספיקה לשמוע כי בסופו של דבר לא נשחט יצחק. אך, אם נתבונן נמצא אולי קשר עמוק יותר בין הדברים. כאשר היה בהר המוריה, המדרש[4] מספר לנו כי פרחה נשמתו של יצחק ושבה אליו. משקם על רגליו, פתח ואמר, ברוך אתה ה' מחיה המתים. דברי חז"ל אלו באים אולי ללמדנו שבעקדה מתרחש בעצם תהליך של מיתה ותחייה:

המיתה היא מסירה מליאה של הנפש לקב"ה, דבקות הנשמה בבוראה; ולאחריה - תחייה מחודשת, שבה חוזרת לגוף נשמה זכה יותר וטהורה יותר. מיתתו של יצחק אינה סיום סופי של חיים, אלא העלאת נשמתו לקישור גבוה לקב"ה, ושיבתה מחודשת לגוף מאפשרת ליצור חיים שלמים יותר בעולם הזה, חיי "עולה תמימה".

עקדת יצחק וקבורת שרה

לאור האמור מתברר הקשר הפנימי בין פרשת עקדת יצחק לפרשת מות שרה. גם על שרה נאמר במדרש כי "פרחה נשמתה". גם היא עברה תהליך מקביל ליצחק בנה - התמסרות מוחלטת ללא שיור. אולם היכן מופיע השלב הבא של מעין תחיית המתים שהיתה ליצחק? הרי לא הספיקה לשמוע כי לא נשחט יצחק, והיא לכאורה מתה במובן במלא, ללא המשכיות?!

תחייתה הפשוטה תהיה עם כל מתי ישראל. ההתעסקות בקבורתה, שרומז על הערך הגדול שיש בקבורה, קשור בהכרה שיש כאן מנוחה והפסקה אך לא סיום וחיתום. ביטוי יחידי ויוצא דופן לכך מופיע על-ידי קניית אחוזת-הקבר שהופך להיות נקודת ראשית להיאחזות עם-ישראל בארצו. ההיאחזות בקרקע היא הופעת חיים רחבה יותר, גדולה ומשמעותית. כפי שאנו מוצאים בחיים הפרטיים שמשפחה שבה אל קבר הקרוב, חוזרת אליו ואינה מזניחתו, כך גם יעקב מבקש מבניו שיקברוהו עם אבותיו, וכך לאורך הדורות במעגלים רחבים יותר,יש שיבה ואחיזה מחודשת בקרקע. דווקא מקברה של שרה אמנו מתחיל מעגל חיים מלא יותר המבטא תהליך ארוך וגדול של האחזות עם ישראל בארצו. מאותה התמסרות ודבקות של שרה, חוזרת הנשמה במלא עוצמתה ומופיעה בחיי העוה"ז, בקרקע עצמה ובאחיזה בה.

תחיית המתים

זהו בעצם עניין תחיית המתים בכלל. נקודת המיתה מהווה התעלות וחיבור למקור האלקי באופן מוחלט ונצחי. אין יותר שום גבול; ישנה שייכות מוחלטת לעליונים.

במקביל עובר גם הגוף באדמה, תהליך הזדככות והתנקות כך שלא יהווה גורם מתנגד לרוח העתידה להופיע בו.

השלב הבא הוא תחיית המתים. אותה רוח הדבקה באופן מוחלט, בעלת תעצומות אין-סופיות, שבה לעוה"ז ומתבטאת באופן מלא בחיי החומר[5]. זהו העתיד האדיר - החיים בעקבות תחיית המתים - אליו עיני כל צופיות.

שהחזרת בי נשמתי

כל האמור לעיל איננו שייך רק לעתיד לבא. אנו יודעם כי שינה היא אחד מששים ממיתה. אם כן, בהתאמה, הקימה בבוקר היא אחד מששים מתחיית המתים. וכך אנו אומרים בקריאת שמע על המיתה: בידך אפקיד רוחי, ובקומנו אנו מברכים: המחזיר נשמות לפגרים מתים. האדם חוֹוה בכל לילה תהליך של עליית הנשמה ודבקות בהשי"ת, שם נשמתו מתגדלת ומתעצמת; לעומת זאת, גופו - שוכב חסר מעש, אפשר לומר רובץ במיטה כמו גופה, מעין תהליך מיתה. אולם על פי דברינו גם הגוף במקביל עובר תהליך מסויים. השינה איננה בשביל הגוף, על-מנת לחזקו לעשות למחרת שוב פעולות חומריות, אלא על-מנת שיוכל להיות כלי ראוי יותר, חזק ואיתן להופעת הנשמה בקרבו. כך, כאשר האדם קם ליום חדש, ייחיה ויגלה את חיי הרוח באופן מלא יותר בחייו.

וכך כותב הרב בעולת ראי"ה[6]:

אנו מכירים, שהמפעל הגדול של נתינת הנשמה בגויה, איננו ראוי להיות מפעל שאיננו ראוי לקיום והתמדה נצחית, כי אם מצד אותו המורד שירדה לה הגויה וכל כוחותיה, עד אשר לא תוכל להמשיך לנצח את משמרת הטהרה של הנשמה.

וכאשר מידי אדון כל המעשים מתכונן העולם ברום טהרתו, אז כל מפעל נכבד ישוב להבנות כמאז, והגויות, אשר נשבתו רק מעבודת החיים כהוראת פגר שהוא ענין ביטול עבודה, הנה הביטול הזה נמשך מסילוקה של הנשמה, מפני הכיעור הדבק בגויה שלא עצרה כח להמשיך את סדר זיוה והדרה. אבל המעשים כולם לא לעד יהיו בשברונם, ובעת בוא בנינם ההדור לשוב ולהבנות, יבנה גם כן היכלה של הנשמה כימי עולם, ואור הנשמה יחזור להופיע בהדרה במעונה החומרי שיזוכך ויטהר מכל חלאתו.

וכשם שהשינה, שהיא אחד מששים במיתה, באה מתוך הכשלון הגופני, שאין הנשמה יכולה להמשיך את מפעליה בכלי החומר, כי אם אחר שיבוא הגוף לידי ביטול ושביתה, הגורמת לו אחר כך תוספת כח וחיזוק, כחזון השינה והקיצה, כמו כן יבוא גם החזון הגדול שאחרי המנוחה והשביתה המוחלטה של החומר, אחרי השינויים הרבים שיעשו בו בכל חלקיו וכוחותיו, הנה כולו נתון ברשותו היחיד של רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, ובגמר הטהרה והזיכוך הכללי והפרטי, אז בגויה מזוככה מלאת אורה וטהרה, יחוזר זיו הנשמה, בכל מלואו והדרו, ובלב מלא גיל וחדות קודש הננו מברכים בכל בוקר בשוב אלינו נשמת חיינו, אחרי המיתה החלקית של השינה שהיא עדה נאמנה על השיבה שלה גם אחרי המיתה הגדולה, של נטילת הנשמה, על ידי יוצרה מחוללה ונותנה: ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים.

 

עלינו להכיר, כי כשם שמנקודת המוות של שרה אנו יוצאים להופעת חיים רחבה וגבוהה יותר, כך גם האדם בקומו מתוך "מיתה בזעיר אנפין" המתרחשת בכל לילה בשנתו, יקום בכוחות מחודשים, ונשמתו תופיע בעצמה ורחבות על כל מפעל יומו.

 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] ראה לדוג' בראשית רבה, פרשת חיי-שרה, אות א'.
[2] ב"ר ע"ט ז: ד"ה ויקן.
[3] בראשית רבה, פרשת חיי-שרה, את ה'.
[4] ילקוט שמעוני סי' ק"י.
[5] עיין לדוג' דעת תבונות סימן ע"ב ובהערה 130 שם, בהוצאת פרידלנדר.
[6] חלק א' עמ' ע'.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4025

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer