חיי שרה - נצח ישראל - שיחת ליל שבת התשס"א

icon קישור לגרסת הדפסה

פרשת חיי-שרה התשס"א, שיחת ליל שבת*

נצח ישראל

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה.[1]

חיי שרה

עד פטירתה של שרה אמנו מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצינו התעסקות ואזכור כה נרחב ביחס למותם כפי שמצינו בפטירת שרה. ישנה התעסקות גדולה מאוד סביב פטירתה - הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.

הדברים מתחדדים לאור דברי המדרש:

"ויבא אברהם לספד לשרה"- מהיכן בא, ר' לוי אמר מקבורתו של תרח לשרה בא.

מיתתו של תרח עלומה, אין תיאור מפורט של מה שנעשה שם, אברהם אמנם קובר אולם ללא בכי ומספד, הוא מנותק לחלוטין מסוג החיים הזה[2], כפי שאומר המדרש:

לפי שהיה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם, (על כך שעזב את אביו), אמר ליה הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם.

משני המדרשים עולה כי אברהם התנתק ממציאות קודמת על מנת לעבור למציאות חיים חדשה, שונה לחלוטין. לפיכך אין בכי ומספד אודות תרח, כמו שלא היה על הדורות הקודמים לו.

באופן חריף מנגד עומדת פטירתה של שרה וההרחבה על הבכי והמספד עליה.

בפשטות בכי נובע מתוך זעזוע, כאשר החיים מלאי משמעות, המוות מגיע כסתירה להם, בהפתעה - פתאום באמצע החיים. כאשר החיים חסרי כל תוכן, המוות שמגיע אינו מזעזע ולפיכך הדורות הקודמים לשרה פשוט "נעלמו", מוות צפוי, אף אחד לא הרעיש על כך עולמות, לעומת מותה של שרה שיצר זעזעוע עמוק ולפיכך גרר בכי ומספד.

שני סוגי חיים

ישנם שני סוגי חיים. ישנם חיי חומר, מחוברים לגשמיות, חסרי כל תוכן רוחני. אחרי חטא אדם הראשון מופיעים חיים שכמו כל דבר חומרי ומוגבל, מתפרקים ונגמרים בתהליך טבעי. לעומתם ישנם חיים מלאי תוכן, חיי רוח הקשורים אל הנצח. לחיים כאלו המוות והחדלון בא כסתירה והפתעה לרוחניות שהופיעה בהם. חיים מסוג הראשון בעצם צועדים כל הזמן אל הסוף, חיים בצל המוות. לעומתם חיים מהסוג השני, חיי נצח, לא קשורים כלל למושגי החדלון, בבחינת "ותשחק ליום אחרון", זאת קומת חיים השייכת למדרגה שלפני החטא. ייתכן שהיו בכיות גם על הקודמים שמתו, ייתכן ואפילו אברהם בכה על פטירת תרח, אבל התורה לא מצאה לנכון לספר לנו על כך, הבכי שם אינו משמעותי, כי החיים הללו היו ריקים, ולפיכך התורה לא ציינה זאת. אולם שרה אמנו, שחייה היו שייכים אל מה שמעבר לחומר המוגבל, הבכי והמספד עליה וההתעסקות בקבורתה משמעותי ומתואר באריכות בתורה.

חיי נצח

כפי שבואר, לחיים שהיו מלאי תוכן, שקשורים לנצח, אל הלא-מוגבל, המוות בא בהפתעה וכסתירה. אולם, לכאורה ניתן לראות את הדברים בצורה הפוכה:

"יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה" - כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים.     [3]

המדרש מבאר כי חייה של שרה היו תמימים, שלמים ומלאי תוכן, לפיכך נפטרה כשימיה תמימים (כלומר שנותיה מלאות, יום פטירתה הוא יום הולדתה). כשאדם חי חיים רוחניים המשמעות היא שיש לו תפקיד מסוים אותו הוא צריך להגשים, ברגע שנסתיים תפקידו והוא הצליח להוציא לפועל את מה שהיה מוטל עליו, תפקידו נגמר ועליו ללכת. התפקיד מוצה, החיים היו מלאי משמעות, והמוות משלים את יחידת החיים הזו וחותם אותה. המוות מגלה כי החיים היו מלאים והשלימו את תכליתם. אם כן, המוות מגיע על-מנת לסיים ולסגור מעגל ואינו סותר כלל את החיים עצמם.

המשכיות

נראה כי יש לבאר ביתר עמקות את משמעותם של חיי נצח, על-מנת להבין את עומק הסתירה הקיימת בינם לבין המוות:

דבר אחר, "יודע ה' ימי תמימים" -  זו שרה שהיתה תמימה במעשיה, א"ר יוחנן כהדא עגלתא תמימה, "ונחלתם לעולם תהיה" שנאמר, "ויהיו חיי שרה", מה צורך לומר שני חיי שרה באחרונה לומר לך שחביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא.[4]

צריך להבין כי יש המשך לחיים כאלה. אמנם במושגי העולם הזה הגוף שבק חיים, אולם ישנו המשך לעולם הבא - "חביב חייהם של צדיקים לפני המקום בעולם הזה ולעולם הבא". זו המשכיות במובן הפרטי, אולם המדרש מבאר כי ישנה גם המשכיות במושגים רחבים יותר:

"וזרח השמש ובא השמש וגו'" (קהלת א ה) אמר ר' אבא וכי אינן יודעין שזרח השמש ובא השמש, אלא קודם עד שלא ישקיע הקב"ה שמשו שלצדיק הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו... אמר ר' יוחנן כהדה עגלתה תמימתה, עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה הזריח הקב"ה שמשה של רבקה.

לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה ישנה המשכיות, ישנן תולדות. גם אם אין זה הבן ממש, ישנו מי שימשיך את הרעיון, את הדרך. לכן נולדה רבקה עוד לפני פטירת שרה כממשיכת דרכה. אם מבינים כי יש המשך, והנצח באמת ממשיך ואמור להתגבר על כל מכשולי החומר, אז ברור שהמוות, שכביכול מעיד על נצחון החומר, בא בהפתעה וכסתירה לחיים, ויוצר זעזוע עמוק.

עקדת יצחק

מוות הסותר את החיים מעלה את השאלה מהי בעצם המשמעות לחיים, שאלה זו מתבטאת בשיאה בפרשת העקדה. חלקה הראשון של פרשת העקדה מבהיר את הפער העצום בין האדם לבין לבין הקב"ה. החיים כאן הם כביכול לא כלום, ויש למסור את הכל לה', כולל את החיים עצמם - למסור את הנפש. מתברר כי באמת אין לאדם שייכות לעולם הזה ועניינו להשאב אל הנצח.

אולם, חלקה השני של העקדה מבהיר כי הופעת ה' בעולם, אינה מבטלת ומאפסת את החיים אלא היא מופיעה בחיים עצמם. הנצח מתגלה בעולם דרך האדם, ועל האדם לחיות את ההופעה האלקית בחייו. על פי המבואר ברורה השיטה המופיעה בהמשך המדרש, החולקת על כך שאברהם בא מקבורתו של תרח:

אמר לו ר' יוסי והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתו של שרה שתי שנים?! אלא מהיכן בא, מהר המוריה ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקידה ל"ויהיו חיי שרה".

אפשר להבין כי רק בגלל סמיכות הפרשיות הבינו חז"ל כי אברהם בא מהעקדה בהר המוריה לקבורת שרה. אולם, על פי המבואר ניתן למצוא קשר עמוק יותר בין שתי הפרשיות. לאחר שאברהם נפגש עם עומק ותוכן החיים, התוודע למשמעות החיים - הופעת הנצח בחיים, פטירת שרה היא משבר, הזעזוע הזה מעורר בכי גדול ומספד.

גר ותושב

הדברים מתבטאים בגישת אברהם לבני חת בהכנסו עימם למשא-ומתן אודות מערת המכפלה.

"גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני". ומבאר רש"י: "אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין".[5] על פי רש"י משמע כי ישנן שתי אפשרויות כיצד לגשת לדברים, או מתוך גישת גר, ארעי, או מתוך גישת תושב - אזרח קבוע. אולם ניתן לבאר גם באופן שונה. הקב"ה אומר לישראל "כי גרים ותושבים אתם עמדי".[6] משמע שאין מדובר על שתי אפשרויות שיש לבחור בין האחת לשנייה, אלא יש פה מעמד אחד המורכב משני רבדים - גר ותושב, והוא נכון באופן כללי לכל אדם מישראל.

ביחס לחיי החומר, למציאות של העולם הזה, אנו גרים. אורחים ותוּ לא. אין לנו שייכות אמיתית לרובד הזה של המציאות, אנו שייכים לנצח. מאידך, אנו תושבים, אזרחים בתוך העולם. אדם מישראל הוא בעל-בית, או ליתר דיוק בן-בית בעולמו של הקב"ה. עליו לחיות בתוך העולם ובו להופיע בחייו את ההופעה האלקית. לכך, דווקא מתוך המוות מתברר שיש המשך. מעבר להמשך הפרטי בעולם הבא, והמשך המגמה על-ידי מישהו אחר, ישנה המשכיות וכֹח חיים גדול יותר הפורץ דווקא מתוך המוות. ממותה של שרה קם אברהם למשא-ומתן ארוך אודות קניית המערה, השתרשות חזקה יותר בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט.

 

מתוך הכרה במגמת החיים, ומפגש עם הסתירה שבמוות והחדלון, אנחנו מתעוררים להמשיך ולפעול את הנצח ביתר שאת. דווקא מתוך המוות אנו משתרשים חזק יותר ויוצאים להמשכת חיים בהופעה גדולה ממקודם!

 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית כ"ג א'-ב'.
[2] בראשית רבה פרשה מ"ב. ועי' שיחת הרב לפרשת וירא.
[3] בראשית רבה פרשה נ"ח.
[4] שם.
[5] בראשית כ"ג,  ד' ורש"י שם.
[6] ויקרא כ"ה כ"ג.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3328

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer