תולדות - יעקב ועשו - שיחת ליל שבת התשס"ב |
פרשת תולדות התשס"ב, שיחת ליל שבת* יעקב ועשו ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר.[1] מעשה אבות סימן לבנים המאבק המתרחש בבטן רבקה הוא שיקוף של מאבק המתרחש לאורך כל הדורות. מעבר ליסוד של "מעשה אבות סימן לבנים", שהרמב"ן האריך לבארו, אנו מוצאים בספר בראשית מראות וחלומות שמהוות כעין הקדמות שבעזרתן יש לפענח את ההתרחשויות העתידיות. כך יש להבין גם את מאבקו של יעקב עם המלאך המקדים את המפגש עם עשו. וכך גם הריונה של רבקה - שהוא פתח-עיניים להתמודדות הארוכה בין יעקב לעשו. מאבק - חבק במבט ראשון אנחנו רואים פה התרוצצות אדירה, מאבק אדיר בין שני כוחות המנסים כל אחד לגבור על חברו. המאבק לא נגמר בזמן ההריון. גם בלידה נראה שהמאבק נמשך "ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו"[2]. ונראה שבאמת המאבק הוא לא רק בין שני אחים, אלא יש כאן שני כוחות המתנגדים זה לזה והנאבקים כל אחד על שליטה בלעדית. וכן נאמר לה כשהלכה לדרוש את ה' "לאום מלאום יאמץ", מצב של מאבק שבו האחד עולה רק כשהשני נופל, כמאמר חז"ל "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"[3]. רבקה מרגישה את כל עוצמות המאבק הזה והיא כלל לא מבינה מה קורה, כל משמעות המאבק נעלמת ממנה, וממילא "ותלך לדרוש את ה'". במבט מעמיק יותר, יש להבין שהמאבק הזה מתרחש בין אחים תאומים, וכנראה יש כאן גם מכנה משותף, נקודה משותפת ממנה התפצלו. וממילא אולי אין כאן רק מאבק של זה כנגד זה שבו אחד מיותר ויש להשמידו ועל ידי כך להיבנות. אלא יש גם בחינה של זה מתוך זה "לאום מלאום", בעזרתו - יאמץ. עפ"ז ניתן להסביר "וידו אוחזת בעקב עשו" לא כהמשך המאבק, אלא אולי יעקב משתמש בכֹח הפריצה של עשו ע"מ שגם הוא יוכל לצאת. סוף מעשה במחשבה תחילה מטרונא שאלה את רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה, למה יצא עשיו תחילה? אמר לה טיפה ראשונה של יעקב היתה. אמר לה משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת, לא זו שאת נותנה ראשונה יוצאה אחרונה. כך טיפה ראשונה של יעקב היתה.[4] יעקב היה זה שעלה במחשבה תחילה. המחשבה הראשונית היא המגמה. כל מה שמופיע עד שמופיעה אותה נקודה ראשונית בא רק כדי להכשיר את הופעתה. כמו בריאתם של ישראל "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית", כל המציאות של הבריאה לא הייתה אלא בשביל הופעתם של ישראל, שהם היו המחשבה הראשונית לבריאה. לא רק כשירושלים עולה צור יורדת, אלא צור לירושלים היא כקליפה לגרעין. הקליפה אמנם חיצונית לפרי, אך היא הכרחית לפרי. אמנם, מי שיתפוס שהקליפה היא העיקר, ברור שאינו רואה נכון את המציאות. כמו כן, עולם הרוח זקוק לעולם החומר כדי שיוכל להופיע במציאות, החומר יוצר מציאות מסוימת המכשירה את הופעתה של הרוח. בלי ההכנה של עולם החומר, עולם הרוח לא יוכל להופיע. ייתכן שיש לו תפקיד מצמצם ומקהה, כדי שתהיה אפשרות מפגש של הרוח עם העוה"ז. ויתכן שיש לו גם תפקיד מוביל ומקדם בתוך המציאות התחתונה. כמובן שיש כאן מאבק, והיחס בין הרוח לחומר כבין נשמה לגוף חייב להיות ברור. אך אחרי הכל צריך לזכור שהגוף הוא מצע הכרחי להופעת הרוח בעולם הזה. מאבק עלום משמעות המאבק נסתרת מרבקה, ולפיכך כאמור הלכה לדרוש את ה'. כך הוא גם סדר הדברים בעולם - נעלם ונסתר מעיני אדם. העוסקים בחומר ודאי אינם מודעים לכך שתפקידם הוא רק בניית בסיס לעולם האמיתי, הם חושבים שהם עוסקים בבניית הנקודה הראשונית, התכליתית של העולם, אחרת וודאי היה עוזב עשו את תפקידו השולי ומתעסק בעיקר. גם ברוך יהיה אנו מוצאים בהמשך המאבק את עניין 'גניבת' הברכות ע"י יעקב. כיצד ייתכן שיעקב יבא במרמה לקבל את הברכות, הרי יעקב ידע שהתרמית הזאת, לא יכולה להתמיד, יבוא יום והיא תתגלה, ומה רצה יעקב להרוויח בעזרתה. מעבר לכך יש להתבונן על עצם הברכה, מה משמעותה? ידוע הרי שפעולה ללא כוונה אינה משמעותית. עוד יש לעיין, אם ה' היה רוצה, יעקב היה מקבל את הברכות באופן נורמלי, מסודר. מדוע נזקקה כל ההסתבכות הזאת. לאחר ששומע יצחק שברך את יעקב ולא את עשו, הוא נחרד "חרדה גדולה עד מאוד"[5], אך מצד שני "גם ברוך יהיה"4, יצחק נותן בדיעבד את ברכתו ליעקב. מתוך שהדברים נתגלגלו כך, יצחק מבין שכך היו אמורים להתגלגל. יש כאן ביטוי לדרך הכללית של הופעת הדברים בעולם. עשו וכוחות החומר הם המופיעים תחילה במציאות, ומרשימים בעוצמתם וביכולתם, ורק מאוחר יותר נחשף הגרעין האמיתי שילך ויופיע בעקבות הגורם החיצוני, ואף בעזרת כוחותיו. הקול קול יעקב והידיים ידי עשו יעקב מתברך לא במקום עשו, אלא כשהוא לבוש בבגדי עשו. זוהי הדמות המתוקנת הראויה לברכה, יעקב בבגדי עשו. כשיעקב לבדו אין הוא יכול להתברך, הוא זקוק להופעת כוחות החומר המאפשרים לו לבטא את עולם הרוח שבתוכו בכל העולם, אולם החומר במקומו הראוי - רק כלבוש. רק כאשר את המשמעות לחומר, למציאות בעולם הזה, תיתן הרוח רק אז האדם והעולם ראויים לברכה. חז"ל אומרים[6] שבקבורתו של יעקב בא עשו למערת המכפלה ולא איפשר למיטתו של יעקב להיכנס, אלא תבע שהמערה תהיה לקבורתו שלו. חושים בן דן שלא הבין על מה העיכוב, ערף את ראשו, כשהראש נשאר במערה ואת הגוף שלחו להר שעיר. יש לעשו מקום במערת המכפלה, אך רק לראשו. כשמבינים את היחס הנכון בין הרוח לחומר, ממילא מתברר כי יש לשניהם מקום, ויותר מזה שניהם הכרחיים ע"מ שההופעה תהיה שלמה, אולם אל לו לחומר לשלוט בכיפה. אמנם בתחילה יש מאבק בין הרוח לחומר, אך באחרית הימים תופיע רוח ישראל, שתנחה ותוביל את המציאות כולה, ואז יתקיים בנו: ויאבק איש עמו עד עלות השחר... ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית כג' כא'-כג'.
[2] שם כו'
[3] רש"י שם כג'.
[4] בראשית רבה פרשה סג' סימן ח'.
[5] בראשית כז', לג.
[6] סוטה יג.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6467
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|