תולדות - אברהם יצחק ויעקב - שיחת ליל שבת התשס"ד

icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת תולדות התשס"ד, שיחת ליל שבת*

אברהם יצחק ויעקב

ואלה תולדֹת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. ויעתר יצחק לה' לנֹכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו.

ויתרֹצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרֹש את ה'. ויאמר ה' לה שני גויִם בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאֹם מלאֹם יאמץ ורב יעבֹד צעיר.[1]

מאבק עז וקשה ניתש בין עשו ליעקב. ראשיתו בבטן אמם, המשכו ביציאתם, והוא מלוה אותם לאורך כל חייהם. מתוכו נחשפים אנו לאופיים ויחודם של השניים, ואף לפער שבין יצחק הפאסיבי לבין רבקה המתגלת כדמות פעילה - הן בהליכתה לדרוש את ה' לפשר ההתרוצצות שבקרבה, והן בפרשת הברכות. אמנם גם השוני בין הדורות; בין יצחק ליעקב, מתחדד. יעקב מצטייר כדמות פעילה ביחס לחוסר הפעילות של אביו, והגם שבפרשת הברכות שניהם מוכתבים על ידי רבקה, ברור שיעקב פעיל יותר. אופיים השונה של יצחק ויעקב, מעורר לעסוק ביחודו ובעניינו של כל אחד מאבותינו, ובמהלך השוזר את שלושת הדורות. מהלך שמתחיל באברהם, עובר דרך יצחק וממשיך אצל יעקב.

מל ונימול

דמותו הפאסיבית של יצחק מתחדדת על רקע אשיותו של אברהם. השוני בין השניים מתמצה, כמדומה, בשתי נקודות: פרשת המילה, ופרשת העקדה.

אברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו את בשר ערלתו, ולא עוד אלא הוא שמל את עצמו. יצחק לעומתו, נימול כבר בהיותו בן שמונת ימים, ולא הוא שמל את עצמו; אברהם הוא שמל אותו.

אברהם הוא פורץ הדרך; הוא מגלה את האלוקים ומכיר בו; קורא בשמו בכל מקום; פועל כל חייו ליצירת הקשר עמו, להעמקתו. הוא אף כורת ברית עמו. יצחק לעומתו לא צריך ליצור, קדושתו לא תלויה בדבר - לא בהבנת השכל ולא במעשיו. נימול הוא לשמונה, קדוש הוא מרחם. קדושתו נתונה לו; קבועה בו.

עוקד והנעקד

בפרשת העקדה, אברהם מוליך ויצחק מוּלך. אברהם הוא העוקד ויצחק הנעקד. אמנם, החתם סופר[2] עומד על גודל מעלתו של יצחק ועל הפער בין ההליכה של אברהם להליכתו של יצחק, שאברהם שמע מפי הגבורה ויצחק מפי אביו, ונמצא שמעלתו של יצחק נובעת מאמונה בתורה שבעל פה, ומסירות נפשו היתה עליה, וזו מעלה גדולה ונסיון גדול לו. אך בפשטי הדברים אברהם מצטייר כפעיל - הוא המוציא והמביא, ויצחק נפעל.

גם כאן הדברים קשורים במהלך חייו של אברהם שכולו פריצה, יצירה והתקדמות. הוא חושף את המציאות האלוקית ומכיר בה, פועל ליצירת הקשר עמה, ועומד בנסיונות קשים. אברהם הולך כל חייו, הקריאה "לך לך" מהדהדת מראשית דרכו וממשיכה להצעידו לאורך כל חייו עד לנסיון העקדה. זהו איפיונו ומהותו - לך לך; הליכה מתמדת, צעידה בלתי פוסקת מחיל אל חיל. יצחק אינו הולך, אינו פועל. קדושתו אינה תלויה בדבר, נתונה היא לו וקבועה בו באופן מוחלט; קביעא וקיימא.

 

אולם, נראה כי דוקא חוסר הפעילות של יצחק היא היא מעלתו. עניינו של יצחק להעמיק את אשר חשף אביו, יעודו הוא לפעול להפנמת דרכו של אברהם, להשרשתה בחיים. דוקא הסטאטיות המאפיינת את יצחק, היא המאפשרת לו לקבע את דרכו של אברהם, ליצבה, להעמיקה ולהשרישה.

איש מלחמה

יעקב, כפי שמבטאים גם שני שמותיו - יעקב וישראל - איש של מאבקים הוא. כבר בבטן אמו מתרוצץ היה ונאבק עם עשו, ואף ביציאתו מן הרחם אחז בעקבו. כל חייו מלווים במאבקים. נאבק הוא להפיץ את אשר חשף אברהם והעמיק אחריו יצחק, אל כל פינות המציאות. אמנם, גם אברהם התמודד ועמד בנסיונות, וגם הוא עמל להפצת דרכו בקוראו בשם ה', ובגיירו את הנפשות בחרן,[3] אך הדברים אינם דומים. התמודדויותיו של אברהם לא היו מול המציאות, הוא לא נאבק והתגושש עמה. הפצת דרכו וקריאותיו בשם ה' הגיעו רק עד היכן שיכלו להתקבל, בלא התנגחויות, בלא עימותים. יעקב לעומתו נאבק ומתנגח, מתעמת ונלחם. הוא מנסה להפיץ את דרכו של אברהם אל כל פינות המציאות.

שיוך, לא השמדה

מלחמותיו של יעקב, אינם במגמה למגר ולהעלים מהעולם את הכחות בהם הוא נלחם. אין לו חפץ בהאבדת אויביו, בהשמדתם. מנסה הוא לכבוש את אותם כחות, לרותמם אל הקודש, לשייכם לדרכו של אברהם. לכן כל נקודה שהוא מוצא בעשו הוא מנסה לקחת אליו. את בכורתו של עשו הוא קונה; את עקבו הוא אוחז בלידה על מנת לקחת ממנו את כחות הפריצה; את בגדיו, בגדי החמודות, הוא לובש; את ברכתו, הברכה אותה יִעד לו יצחק, הוא נוטל.

קשה לדעת מדוע אהב יצחק את עשו יותר מיעקב. יתכן ולא אהבו יותר אלא רק ידע לראות בו את עוצמותיו היחודיות ולאוהבו בשל כך. דבר זה אופייני מאוד ליצחק, שכל עניינו לראות את העוצמה בדבר הקיים - לחזקו ולהעמיקו. לכן יִחד ברכה מיוחדת לעשו - לא ברכת הזרע והארץ, כי אם ברכה המתאימה ליחודו ולמעלתו; ברכה שתעצים את כחו; ברכה שתעניק לאשר קיים בו את מלוא משמעותו. אך יעקב נאבק גם על זה. גם את הברכה היחודית לעשו הוא לוקח לעצמו. מבין הוא כי רק כך יוכל לרתום אליו את כל המציאות, לשייך את כולה לדרך שפרץ סבו.

נחלת יעקב אביך

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מֵצרים, שנאמר - אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'...[4]

חז"ל תופסים שנחלתו של יעקב היא נחלה בלי מצרים, והדברים תמוהים, שיעקב מסתבך ומתפתל כל חייו במיצרי המציאות, יעקב נאבק ונלחם כל חייו, וכיצד דוקא הוא מסמל את הנחלה חסרת הגבולות? חז"ל עוד מוסיפים ומדגישים -

לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה.

נחלתו של יעקב גדולה אף מזו של יצחק שלו נתנו "כל הארצות האל", נחלתו היא חסרת גבולות ומצרים. כיצד?

נראה, כי דוקא העובדה שיעקב נאבק ומתנגח במציאות, דוקא העובדה שיעקב נלחם לרתום כל כח וכל נקודה במציאות אל ה', היא שהופכת את נחלתו לחסרת מצרים. יעקב מגיע אל כל פינות המציאות; כל כח שהוא מזהה מעבר לו הוא כובש ומשייך אל הקודש. הוא נלחם על נקודות חיצוניות יותר, כבכורה, ועל מהותיות יותר, כברכות אביו. הוא משתמש אפילו בשקר; אפילו בכחות שנראים שליליים, מפני שבהשתייכותם למהלך האלוקי הכללי, מקבלים הם מקום ומשמעות. יעקב נאבק כל חייו להפיץ את שם ה' בכל פינותיה ונבכיה של המציאות, הוא נלחם ללא הרף לשייך את כל המציאות לקריאה הגדולה של סבו בשם ה'. יעקב שׂורה עם אלוקים ועם אנשים, על מנת להרחיב נחלתו שתפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה; שתהפוך לנחלה בלי מצרים.

בדרך לשעיר

בשובו מחרן פוגש יעקב את עשו אחיו שמציע לו לבוא עמו לשעיר, אך יעקב מסרב -

יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי... עד אשר אבא אל אדני שעירה.[5]

סרובו של יעקב, איננו 'התחמקות', יעקב מתכוין באמת ובתמים להגיע גם לשעיר, שרק אז נחלתו תהיה חסרת גבולות ומצרים. אך יודע הוא שעל מנת להגיע לשעיר בצורה שונה מזו של עשו, על מנת להגיע לשעיר בצורה הנכונה והראויה, עליו לעבור עוד דרך ארוכה, עליו להתנהל לאטו. עוד זמן רב יעבור עד שיוכל יעקב ללכת לשעיר ולהרחיב נחלתו עד שם.

ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר - ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו.[6]

יעקב חפץ להרחיב את הדרך שפרץ סבו והעמיק והשריש אביו, ולהופכה לנחלה בלי מצרים. לשם כך נאבק הוא כל חייו ללא הרף, מתנגח ומתגושש, על מנת לכבוש עוד ועוד צדדים במציאות ולשייכם אל הקודש. חלומו יושלם רק כאשר יגיע אל כל פינות המציאות; אפילו אל אלה הנראות כסותרות את דרכו. חלומו יושלם רק כאשר יבוא שעירה, והיתה לה' המלוכה.

 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית, כה, יט - כג.
[2] בספרו תורת משה, בראשית, פרשת וירא, ד"ה א"נ.
[3] על פי מדרשם ז"ל על הפסוק "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שאברהם מגייר היה את האנשים ושרה את הנשים.
[4] שבת קיח.
[5] בראשית לג, יד.
[6] רש"י, שם, ד"ה 'עד אשר'.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3534

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer