תולדות - ורב יעבד צעיר - שיחת סעודה שלישית התשס"ד

icon קישור לגרסת הדפסה 

פרשת תולדות התשס"ד, שיחת סעודה שלישית*

ורב יעבד צעיר

ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'.[1]

בעומדם על משמעות התרוצצות הבנים בקרבה של רבקה, מתארים חז"ל כי בשעה שהיתה עומדת רבקה על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב היה מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עשו רץ ומפרכס היה לצאת.[2] בצר לה, הולכת רבקה לדרוש את ה'.

ויתרצצו הבנים בקרבה

ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאֹם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר.[3]

תשובה זו מרגיעה משום מה את רבקה.

אפשר שההבנה שסבלה אינו לשווא היא שהרגיעתה. הידיעה שלסבלה יש משמעות, הידיעה שההתרוצצות שבקרבה היא חלק ממגמה מכוונת; חלק ממהלך אלוקי, היא שנסכה בה את הכח להמשיך ולשאת את הסבל. אולם, נראה שיותר מהאמור יש כאן, שכן הקושי לשאת בהתרוצצות שבבטנה, לא היה קושי גופני בלבד. העובדה שגם בעומדה ליד בתי כנסיות היה מפרכס ולדה לצאת, וגם בעוברה ליד בתי עבודת כוכבים היה ולדה מפרכס ורץ לצאת, הטרידה לא פחות את מנוחתה. איזו משמעות יש לאדם שרוצה גם עבודת ה' וגם עבודת כוכבים? מה פשר חוסר הזהות הזו, מה פשר היכולת הזו להתחבר לכאן ולכאן, לפסוח על שני הסעיפים? ותאמר - אם כן, למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'.

פעמים רבות מרגיש האדם הרגשה דומה. שתי כוחות שונים וסותרים מצויים בו, מתרוצצים בקרבו. נמשך הוא לעולמות הפוכים זה מזה, מרגיש שביכולתו להתחבר לכאן ולכאן, והרגשה זו ממלאת אותו תסכול. אם יכול הוא לחיות בשתי המקומות, להשתייך ולהתחבר לשניהם, מה משמעות העולם בו בחר לילך, מה משמעות מעשיו, הוא הרי לא באמת שייך ומחובר רק לצד זה. ואם כן, למה זה הוא.

שני גוים בבטנך

על דרישתה של רבקה, עונה ה' ומסביר לה כי שני גוים בבטנה. רבקה מבינה שבבטנה אין אדם אחד המשתייך גם לקודש וגם לטומאה; גם לבתי כנסיות ומדרשות, וגם לבתי עבודה זרה. היא מבינה שאין בתוכה אישיות אחת מטושטשת חסרת זהות ועמידה, כי אם שתי אישיאויות - אחת צדקת, ואחת רשעה. לכן תשובת ה' מניחה את דעתה ומרגיעתה.

באופן עמוק יותר, רבקה מתבשרת כי יש בקרבה שני כחות נפרדים, מוגדרים ומאופיינים. אין כאן ערבוב שני כחות שיוצר טשטוש, כי אם שני כחות שונים שלכל אחד אפיון חד וברור; לכל אחד עמידה וזהות יחודית. בשורה זו מניחה את דעתה של רבקה - למרות שהיא יודעת שהשוני בין הכחות עוד יביא למאבק איתנים בין שני הצאצאים - בהבינה שסיבת ההתרוצצות אינה קשורה בחלישות ובחוסר משמעות, כי אם בשוני עמוק שבין שני כחות מוגדרים ומאופיינים הקיימים בקרבה.

ולאם מלאם יאמץ

תשובת ה' לרבקה, אינה עוצרת בכך ששני גוים בקרבה, אלא ממשיכה ומבארת את יחסי הכחות בין שני הלאומים שיפרדו ממעיה - 'ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר'. היחס בין שני האחים חוזר ומופיע שוב בברכותיו של יצחק, ומתברר שמאבק האיתנים בין השנים, לא אמור להביא לדחיקת רגליו של האחד מן העולם. סיומו של המאבק אינו באיבודו והעלמתו של אחד מהכחות. לא זהו היחס הראוי והמיוחל בין שני האחים, כי אם - 'ורב יעבוד צעיר'. לשני הכחות מקום, שניהם רצויים, שניהם צריכים להיות קיימים. המאבק ביניהם הוא על השליטה; ההתמודדות היא על ההובלה. כך אמרו דורשי רשומות -

קיסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן, אל תאמן. ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קיסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קיסרי, תאמן, שנאמר - 'אמלאה החרבה', אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חריבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא - 'ולאום מלאום יאמץ'.[4]

המלחמה בין קיסרי וירושלים; בין עשו ליעקב, היא על ההנהגה: כפי שנראים הדברים בעולם הזה, עולם החומר, עשו הוא המוביל, שהוא הרב; הוא הבכור. יעקב, הוא הצעיר. אך בפנימיות, ברוחניות, יעקב הוא השולט. והמאבק הוא בדיוק סביב המתח הזה - בין עולם הרוח לעולם החומר. האם יוביל הרב וימשֵך הצעיר אחריו, או שהצעיר ינהיג וירתום את הרב לשימושו; האם כחות החומר ישלטו ויגייסו את הרוח לטובתם, או שמא תוביל הרוח ותמשוך את החומר איתה.

 

בהליכתה לדרוש את האלוקים, מתבשרת רבקה כי ההתרוצצות בקרבה אינה קשורה ברפיון ובחוסר זהות של ולדה. שני גוים בבטנה; שני כחות שונים, מוגדרים ומאופיינים בקרבה, ולשניהם מקום ומשמעות. ממילא, המאבק שיגזר משונותם, לא יהיה על דחיקת רגלי מי מהם מהעולם, כי אם על השליטה וההובלה.

הן גביר שמתיו לך

הדברים מתחדדים בפרשת הברכות.

כשמוע עשו שנלקחה ברכתו, הוא צועק צעקה גדולה עד מאוד ומבקש מאביו - 'ברכני גם אני אבי', אך יצחק עונה - 'בא אחיך במרמה ויקח ברכתך'. מה פשר הדבר? הברכה אחת היא לך אבי? האם באמת ברך יצחק את יעקב בכל הברכות האפשריות הקיימות? יתירה מזאת, נניח שאכן ברך יצחק את יעקב בכל, ומה בכך? יברך גם את עשו בטל, ושמן, ודגן, ותירוש!? וכי יד ה' תקצר מהשפיע ברכתו לכל המציאות? זאת ועוד, הרי עשו באמת מתברך בסוף בשמן ובטל, ואם כן, מה פשר חוסר האונים של יצחק בגלותו שיעקב נטל ברכתו של עשו?

נראה ברור שיצחק יכול לברך אף את עשו בטל ושמן ורוב דגן, אך לא זה הדבר בו חפץ עשו. לא בנקודה זו נאבק הוא עם יעקב. תסכולו של עשו מגניבת ברכתו, וחוסר האונים שמגלה יצחק בעקבות זאת, נובעים מכך שיעקב נתברך בברכה שעליה נסוב כל המאבק בינו לבין עשו; 'הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך'. יעקב התברך בשליטה, בהובלה, יעקב התברך שרב יעבוד צעיר. ברכה זו, לא ניתן לתת גם לעשו - אכן ברכה אחת היא ליצחק. מעתה, כל ברכה שיתברך בה עשו, תגדיל בעצם את השולט בו, את גבירו; את יעקב. לעשו לא נותר אלא לחיות על חרבו, ואת אחיו לעבוד. עליו לחכות לשעה בה יעקב לא יצליח לממש את כחותיו ולחיות בצורה ראויה, או אז, יוכל למרוד ולפרוק עולו מעל צווארו, אך לא לתמיד. ויען יצחק ויאמר לעשו, הן גביר שמתיו לך... ולכה אפוא מה אעשה בני?

יתן ויחזור ויתן

כבר זכרנו, שגם יעקב וגם עשו נתברכו בטל ובשמן. ליעקב אמר -

ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ...[5]

ולעשו אמר -

הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל.[6]

על פניו נראה שהברכה בענין זה שוה, אך השפת אמת חושף את הפער בין הברכות -

הפרש ברכת יעקב לברכת עשו - ויתן לך האלקים, ובעשו כתיב - יהיה מושבך. כי הצדיק אינו רוצה להיות נמסר ביד עצמו שום דבר, רק להיות ניתן לו מה' יתברך בכל עת שיצטרך וכשיהיה ראוי... וגם כי באמת צריך להיות חשוב בעיני האדם צד הנתינה שהקב"ה נותן לו מגוף הדבר הניתן... ולעשו נאמר - יהיה מושבך, וכיון שנפרש מיד הנותן, אין בו ברכה וקדושה. ואמרו חז"ל - הרשעים בחייהם קרוים מתים, על ידי שכל חיותם מסטרא אחרא ואינו בא להם מיד הקב"ה...[7]

בברכת יעקב נאמר 'ויתן לך האלקים', ואילו בעשו נאמר 'משמני הארץ יהיה מושבך'. עשו חפץ ברכוש עצמו, מטריד אותו מה יהיה לו וכמה יהיה לו. רוצה הוא לבטוח ברוב עושרו, לבצר לעצמו קיום עצמאי שאינו תלוי בדבר.

יעקב אינו חפץ ברכוש, מעוניין הוא בקשר עם אלוקיו, רוצה להדבק בה' יתברך. על כן מעדיף הוא נתינה מועטת, בבחינת 'טוב מעט לצדיק', כדי שבכל פעם שיצטרך תתחדש הנתינה; יתחדש הקשר.

רבות דובר על מדרגת ישראל במדבר, שהלכו אחריו יתברך בארץ לא זרועה, לא מקום זרע ותאנה ורימון, והשליכו על ה' יהבם, ובטחו בו שיתן להם לחם שמים. אך נראה שלא הבטחון הבלתי מעורער לבדו הוא מדרגתם, כי אם העובדה שיום יום נתן להם ה' לחם, יום יום היו הם קשוים במקור השפע ודבוקים בו. בכל רגע ורגע תלויה היתה חיותם בו יתברך. זו מעלתם, וזו גם מעלת יעקב אביהם שרצה להרגיש קשור בכל עת אליו יתברך, ועל כן לא רצה שיהיה נמסר ביד עצמו שום דבר - כך יוכל להרגיש כל הזמן שמקור חיותו בה'. כך דרשו רבותינו את משמעות הברכה 'ויתן לך' -

יתן ויחזור ויתן.[8]

אמנם יודע יעקב שהיכולת לקבל כל הזמן שפע מה' דורשת עמל רב, שעל האדם להיות ראוי להשפעתו יתברך, אך באותה מידה חש הוא, שאם לא יהיה ראוי, ממילא לא יהיה טעם לנתינה, שלא בשמני הארץ הוא חפץ ולא תענוגי הגוף הוא מבקש. חפץ הוא בנתינה החוזרת; חפץ הוא בקשר.

אנא נפשי כתבית יהבית

מתוך הדברים יתבאר עוד הבדל בין ברכת עשו לברכת יעקב[9]. בברכת יעקב נזכר שם אלקים, ובברכת עשו לא נזכר, ודרש רבי אחא -

יתן לך, ויתן לך אלהותא.[10]

ובדומה דרשו רבותינו את הפסוק אנכי ה' אלקיך -

מהו אנכי?... לשון נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית.[11]

זו הברכה ליעקב, וזו הברכה לישראל בניו - הקב"ה נותן כביכול עצמו להם; וזה כל חפצם, שיתן ויחזור ויתן.

 

בהולכה לדרוש את ה', נענית רבקה שברחמה אין אדם אחד חסר אופי וזהות, כי אם שני כחות מאופיינים ומוגדרים שלשניהם מקום; שניהם נצרכים. שונותם תגרור מאבק איתנים, על השליטה, על ההובלה; ולאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר.

בגונבו את הברכה מעשו, מבקש יעקב לבסס את שלטון הרוח, שהיא שתוביל ותרתום את החומר לשימושה. מיניה וביה, השפע הגשמי שבו מתברך יעקב, אינו הנושא האמיתי של הברכה. השפע לו זוכה יעקב, אך אמצעי הוא לקשר תמידי ומוחלט עם ה' יתברך, שיתן ויוסיף ויתן.


 

* סוכם על-ידי תלמידים.

[1]בראשית כה, כב.

[2]בראשית רבה, סג, ו.

[3]בראשית, כה, כג.

[4]מגילה ו.

[5]בראשית, כז, כח.

[6]שם, לט.

[7]שנת תרל"ו.

[8]בראשית רבה סו, ג.

[9]השפת אמת עוסק בהבדל זה מספר פעמים.

[10]שם.

[11]תנחומא הקדום, פרשת יתרו, ד"ה "אנכי ה'".
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4058

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer