וישלח - בין עשן לשכם - שיחת סעודה שלישית התשס"ג

icon קישור לגרסת הדפסה 

פרשת וישלח התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

בין עשו לשכם

בפרשתנו מתוארות שתי התמודדויות שונות של יעקב: האחת, מול עשו, והשניה מול אנשי שכם. מאבקים אלו שונים זה מזה. אחד הביטויים להבדל בין המאבקים הוא שבראשון, התורה מאריכה בתיאור ההכנות המיוחדות שנוקט יעקב  קודם הפגישה עם עשו, הוא שולח מלאכים לפניו ומארגן את מחנהו באופן מיוחד ומחושב. חז"ל אף למדו מכאן את ההכנה הראויה למפגש מסוג זה - בתפילה, בדורון ובמלחמה. התיאור הארוך שבתורה וודאי משקף את חששותיו של יעקב, הוא ירא מפני עשו ועל כן הוא עושה מאמצים גדולים כדי שלא יפגע בו.

לקראת ההתמודדות מול שכם אין אנו מוצאים בתורה שום הכנה מצד יעקב, ואף לא ניכרים חששות מיוחדים, זהו מאבק שבית יעקב נקלע אליו באופן פתאומי, מבלי שננקטו אמצעי הגנה לקראתו.

וירא יעקב מאד

הדברים כנראה נובעים מכך, שהמאבק מול עשו אינו מאבק חדש, יעקב ברח מפני עשו בעבר, והוא ציפה להמשכו של המאבק. מאבק זה לא מתחיל בפגישה זו, וכנראה גם לא עתיד להסתיים לאחריה. מעבר לכך, המאבק של יעקב ועשו נושא אופי מהותי. עשו הוא אחיו התאום של יעקב, עובדה זו משקפת את הדמיון השורשי הקיים בין השניים, עם כל השוני התהומי שביניהם. עשו מתמודד עם יעקב על הבכורה והברכות, על ההמשכיות של יצחק אבינו. חז"ל אומרים כי יעקב חשש מפני הזכויות שעמדו לעשו, מצוות יישוב ארץ ישראל וכיבוד הורים. מעבר למשמעות הפשוטה של הדברים, ייתכן שיש בכך נסיון לשקף כי קיים מאבק מהותי בין שני האחים. יעקב חושש ומתמודד מפני שעומדת מולו אידיאה הנאבקת בשלו, תפיסת עולם מנוגדת. כך גם בטאו חז"ל באומרם כי יעקב נלחם בשרו של עשו קודם המפגש הממשי בין השניים.

מהמפגש עם שכם יעקב אינו חושש, אין אנו מוצאים הכנות מיוחדות לקראתו. שכם, כחלק מעמי כנען בכלל, מייצג את הנטייה החומרנית התאוותנית. מציאות כנענית זו רחוקה מיעקב, אין לו שום חשש מפניה כיוון שלכאורה אין היא מעמידה מולו תפיסה מנוגדת. כל עניינו של כנען הוא חוסר האידאולוגיה, הנהיה הסתמית אחר החומר המפתה. כך גם מתגלים אנשי שכם בפרשתנו, אלו השאיפות שהם מציגים, כל התנהגותם משקפת חומרנות ריקה מתוכן רעיוני כל שהוא. מציאות זו כה רחוקה מיעקב, עד שנראה לכאורה כי אין חוט המקשר ביניהם. אין הוא חושש מכנען, ואין הוא מתכונן לסכנות שבפגישה אתו.

הסכנה החומרית

כשנעיין בתוצאות המאבקים, נגלה כי מהמאבק מול עשו יצא בית יעקב כשהוא שלם, יעקב מצליח להתמודד ולהמשיך בדרכו שלו באין מפריע. דווקא מהמאבק מול אנשי שכם יוצא בית יעקב כשהוא פגוע, טומאת כנען נתנה בו את עיניה. יתכן, שדוקא התחושה המוקדמת שאין כאן גורם אמיתי שיש להתכונן למאבק מולו, הביאה לשאננות שבסופו של דבר הביאה לפגיעה בבית יעקב. דווקא תחושת הביטחון שלפני המאבק פשוט יותר לכאורה, היתה בעוכריהם של בית יעקב.

חז"ל דרשו שלפני המפגש עם עשו, הטמין יעקב את דינה בתיבה, מחשש שמא יתן בה עשו עיניו[1]. מדרש זה מבטא את זהירותו המרובה של יעקב , ואולי אף המרובה מידי, כפי שמתבטא במדרש  שם. על רקע זה, בולטת עוד יותר יציאתה חסרת הזהירות ונעדרת החשש של דינה קודם מעשה שכם: "ותצא דינה"[2].

נראה, שהדבר משקף את סכנות ההתמודדות מול עולם החומר. הנטיות החומריות אינן מציבות מול האדם מערכה אידיאולוגית איתה הוא נדרש להתמודד, אלא הן עלולות לסחוף אותו מבלי משים אל מחוזות בהם הוא כלל לא תכנן להימצא, הוא  לא בחר בכך או השקיע מחשבה לפני שמצא עצמו שרוי שם. עמידתו העצמית והאיתנה של האדם מתמוססת אל מול תאוות החומר, אין הוא מתכונן למאבק מולן, והרפיון מוביל לחוסר אונים שהאדם מוצא עצמו שקוע בתוכו.

רבותינו חילקו בין שני תחומים שונים בעבודת המידות. ישנן מידות שליליות הקשורות בעמידתו היציבה של האדם: כעס, קנאה כבוד וכו'. בשורשן של מידות אלו עומדת עוצמתו של האדם, חשיבותו וערכו. מנגד, התאוות למיניהן משקפות את חולשתו של האדם, את חוסר יכולתו לעמוד בגבורה מול הנטיות החומריות הסוחפות אותו.

 

[מעבר לקלות שבה עלולים להגרר על ידי החומריות, יש שם גם שקיעה עמוקה יותר. ר' צדוק מתייחס לפסוק -

ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים.[3]

ומסביר כי יש כאן שתי גלויות שונות שעתידות להתקבץ. האובדים בארץ אשור מבטאים את החטאים האידיאולוגיים, בעוד שנידחי מצרים מבטאים את חטאי הנהיה אחר תאוות החומר. אומר ר' צדוק כי האובדים בארץ אשור, ישובו לפני הנדחים בארץ מצרים, בהתאם לסדר הקיים בפסוק. קל יותר להשיב את אלו שעמידתם יציבה, שמלאים בעירה אידיאולוגית, גם אם היא אידיאולוגיה של חטא, מאשר את אלו שכוחותיהם לא עומדים להם והם מוצאים עצמם שקועים בתוך עולם החומר המפתה.]

אות ברית קדש

בני יעקב בקשו מאנשי שכם למול את בשר ערלתם. יתכן ומשמעות בקשתם של בני יעקב היתה שאנשי שכם יהיו כמוהם: גם הם יטביעו את חותם ברית הקדש בבשרם, כאשר בני יעקב נימולים. ברית המילה מבטאת את ההטבעה של חותם הקודש בתוך הבשר, את שיא הקישור בין הנטיות החומריות לבין הקודש המתגלה דרכן. אנשי שכם היו מוכנים לקבל את הצעתם של בני יעקב ללא היסוס כלל, ללא שום התלבטות ובכך התברר שהמילה תשמש אצלם למטרה הפוכה מיעודה היסודי. מבחינתם, לא היתה ברית המילה אלא אמצעי שיאפשר להם לממש את נטיותיהם הנמוכות, את תאוותיהם השפלות ביותר. הברית עצמה, תחת היותה סימן לקידוש החומר, שימשה אצלם כיסוי חיצוני וחסר תוכן לעולם החומר המנותק, עם כל שפלותו.

חובתינו לעמוד איתנים מול משיכתו של החומר, המרדים את חושינו, וכחלק מזהירות זו - צריך להקפיד שלא ניפול בנפילה הדומה לנפילת שכם. צריך לשים לב שדיבורים מרוממים על קידוש החומר, חלומות על עולם של חיבור גדול בין קודש לחול, סיסמאות בדבר אנשי קדש שאינם מלאכים - כל אלו עלולים לפעמים לשמש  ככלי לגיוס הרעיונות המקודשים הללו, לטובת קידוש החומרי והנמוך, בו האדם שקוע מבלי משים.

 

העולם החומרי מסוכן דווקא כיוון שהוא ריק מתוכן, הוא מסוכן עוד יותר כשהוא עטוף בשפת ברית הקודש ובדגלים גבוהים מקודשים.

הצפיה היא שחותם ברית הקדש המוטבע בבשר זרעו של יעקב, ימנע את הנפילה והשקיעה במעמקי בחומר, ויאפשר לקדש את החומר ולרוממו באמת.



* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית רבה, פרשה  עו, ט.
[2] בראשית פרק לד, פסוק א, ורש"י שם.
[3] ישעיה פרק כז, פסוק יג.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2350

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer