וישלח - בחיר האבות - שיחת סעודה שלישית התשס"ב |
פרשת וישלח התשס"ב, שיחת סעודה שלישית* בחיר האבות "ויירא יעקב מאד ויצר לו". ר' פנחס בשם ר' ראובן שני בני אדם הבטיחן הקב"ה ונתייראו הבחור שבאבות והבחור שבנביאים. הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר, "כי יעקב בחר לו יה", ואמר לו הקב"ה, "והנה אנכי עמך", ובסוף נתיירא, שנאמר "ויירא יעקב". הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר "לולי משה בחירו", ואמר לו הקב"ה, "כי אהיה עמך" ולבסוף נתיירא, "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו", אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא.[1] יעקב ומשה, הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים, הובטחו שה' יהיה עמהם, ואעפ"כ נתייראו. בהבנה פשוטה נראה שמדובר בפגם באמונה, חוסר ביטחון בהבטחת ה'. ידיעה ובחירה כפי שנראה בדברי השפת אמת, יש פה רובד יותר עמוק. במדרש הבחור שבאבות ושבנביאים הבטיחן הקב"ה ונתייראו כו'. שמעתי מפי מו"ז ז"ל להפליא בשבח עניין זה שע"י שהבין יעקב אבינו כי ע"פ דרכו הוא בסכנה והגם שבודאי היה בטוח בהבטחת הקב"ה. אבל לא נעשה בו שינוי ע"י הבטחה והוא עשה את שלו להתפלל בעת צרה עכ"ד ז"ל.[2] אדם רגיל שיגלו לו את סופו של התהליך ויבטיחו לו שהישועה בו תבוא, לא יהיה מסוגל להמשיך ולפעול, להמשיך ולהתפלל. כל עבודתו של האדם, נגזרת מהרצון לשפר, הרצון להשפיע על המצב הנוכחי, והידיעה שהדבר הוא ביכולתו לשינוי לטוב או למוטב. אדם המובטח שהדברים עתידים להסתדר לטובה, והוא חווה באופן בהיר לגמרי את הישועה הצפויה, עשוי שלא להרגיש צורך לפעול במציאות. הוא פתאום תופס את גודל התהליך, את הודאיות בהצלחתו. מצד שני, הוא פתאום מבין כמה הוא קטן, כמה הוא באמת לא משפיע על התהליך. יותר מזה, הוא מרגיש שמעשיו באמת אינם יכולים להשפיע בתהליך כל כך גדול, כל כך מקיף, לא יכול להיות שמעשיו, רצונותיו קשורים לתהליך כ"כ גדול. האדם מרגיש ודאיות, ביטחון חד-משמעי בסוף התהליך, השוללת ממנו את הדחף לשנות. לרוב האנשים אין ביטחון ודאי ובהיר בישועה. מעדיפים לא לגלות להם את הקץ, כיוון שרק כך ירגישו עצמם אחראים ובעלי יכולת השפעה על תהליך. מתוך חוסר הידיעה נגזרת מוטיבציה אדירה של רצון לעצב את המציאות לטובה. אמנם, חוסר הידיעה יכול לגרום גם לייאוש, אך זו כבר רמה נמוכה ביותר. רק הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים מובטחים בצורה בהירה שה' ילווה אותם, כיוון שרק הם, למרות הביטחון הבהיר בישועה, מסוגלים להמשיך בעבודתם בלי כל שינוי. אולי זוהי הסיבה שמשמים מנעו מיעקב להודיע לבניו את הקץ. יעקב ע"פ מדרגתו היה מסוגל לעבוד, לפעול ולהתפלל יחד עם הידיעה הברורה שבכל מקרה תגיע הישועה. ואילו בניו שאינם במדרגתו, אולי לא היו מסוגלים לעבוד כך, אילו היו להם ודאות וביטחון חד-משמעיים בקץ. אמנם, כולם מאמינים שהמציאות מתקדמת לקראת הגאולה, אבל לא כולם מאמינים באותה רמת בהירות. עבודה לשמו אם כך הם הדברים, מדוע ממשיך יעקב בעבודתו? נראה שהדבר תלוי במניע לעבודה. בהמשך דבריו, מסביר השפת אמת את השוני בעבודתם של בחירי האבות "וזה תלוי בעבודה לשמו ולא לגרמיהו". כלומר, הסיבה שבחירי האבות רואים צורך וחשיבות בהמשך העבודה, בהמשך התפילה נעוצה ביסוד העבודה שהיא לשמו. מבחינת האדם, אין לכאורה משמעות לעבודה, הוא בטוח שהישועה תגיע ולכן אין לו סיבה להשתדל עבורה. אבל כיוון שיעקב עובד לשמו יתברך, והשי"ת בוחר להופיע את הישועה באופן הזה, שליעקב יש חלק בהופעתה, ממילא לא יכולה להיווצר תחושת שובע מהידיעה עצמה. כאשר אדם, למרות תפיסתו את התהליך ואת מקומו בתהליך, ממשיך לפעול על מנת להוציא את הרצון האלקי אל הפועל, הוא מביע בכך בצורה החזקה ביותר עד כמה חשוב לו שרצון ה' אכן יצא אל הפועל. אין ליעקב עניין בתיקון המציאות למען עצמו, כל עניינו הוא קידום הצורה בה הקב"ה בחר להתגלות בעולם. בשל כך קורה ביעקב תהליך הפוך, ככל שגובר בו הביטחון בישועה, כוחות העשייה שלו מתחזקים יותר ויותר. כולנו מאמינים שהמציאות מתקדמת לקראת הגאולה, רמת הבהירות באמונה זו, משפיעה על האדם בהתאם לאופן בו הוא תופס את עבודתו. קטנתי מכל החסדים אבל מי שאומר לפני הבורא יתברך קטנתי הוא שהכיר את עצמו וראה שיודע הוא שכל החסדים ואמת שעשה עמו הבורא יתברך אינו בזכותו... ועיקר הפרוש קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. הוא שיעקב אבינו ע"ה ידע כי כל העולם תלוי בו ובזרעו, והשי"ת הראה לו כי כל החסדים והאמת שהקב"ה מטיב לעולמו הוא על ידו ובאמצעותו. וזהו שאמר, "ואיטיבה עמך", כלומר באמצעיות מעשיך... וכן צריך כל איש ישראל לידע שהכל תלוי בו ובכוח זה יערוך תפילה להבורא יתברך...[3] לכאורה, דבריו של השפת אמת נראים הפוכים זה מזה, מצד אחד "הכל תלוי בו", ומצד שני "אינו בזכותו". אלא יש להבין - אדם שזוכה לחסדים וטובות מהשי"ת ותופס שהוא אינו ראוי לקבלם, ומתוך כך הוא מודה להשי"ת, זו מדרגה גדולה של הכרת הטוב. אבל המדרגה שעליה מדבר השפת אמת גבוהה יותר, השפת אמת מדבר על מדרגה שבה האדם מבין שאם החסד והשפע הם כל כך גדולים, ממילא, לא יכול להיות שכל ההתגלות האדירה הזו היא למענו בלבד, לא יכול להיות שהוא הכתובת לכך. האדם מכיר בקטנותו, ומתוך כך, הוא מבין שהוא צינור להעברת השפע למרחבים גדולים יותר. הקב"ה הופיע דרכו עוצמות אדירות של הטבה ושל חסד המיועדות לכלל המציאות, עוצמות שאמורות לפעול בכל המציאות. כיוון שיעקב מבין כך את הדברים, הוא מבקש "שלא יהיה הוא המעכב ח"ו". ברור לו שהחסד יופיע בעולם, הוא יודע זאת בידיעה ברורה, הוא מבין גם את תפקידו כחוליה להעברת החסד לעולם, וממילא הוא מתיירא שמא לא יעשה את תפקידו כראוי. אמנם, מבחינת המציאות אין לכך משמעות, החסד יופיע, הישועה תתגלה, אם לא דרכו אז בדרך אחרת - אך הקב"ה בחר להופיע את הדברים דווקא דרכו, וזה שמחייב אותו למצות את כל כוחותיו, במטרה להוציא את הרצון האלקי אל הפועל. האדם צריך להיות צינור ראוי המעביר את החסד האלקי המושפע בעולם, להיות בטוח בצורה בהירה שעל ידי זה תתגלה במציאות ישועת ה'.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] מדרש רבה וישלח פרשה עו'.
[2] שפת אמת וישלח תרמ"ד.
[3] שפת אמת וישלח תרל"ח.
Quote this article on your site | Views: 7170
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|