וישלח - מלחמה תפילה ודורון - שיחת ליל שבת התשס"א |
פרשת וישלח התשס"א, שיחת ליל שבת* מלחמה תפילה ודורון ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב. וילן שם בלילה ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. גמלים מיניקות ובניהם שלשים פרות ארבעים ופרים עשרה אתנֹת עשרים ועירם עשרה.[1] יעקב בדרכו ארצה מתכונן לפגישה עם עשו. חז"ל בארו לנו "כי התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה"[2]. אולם, על פי סדר הפסוקים נראה כי הסדר שונה - מלחמה, תפילה ורק לבסוף - דורון. מלחמה התכוננותו של יעקב למלחמה מתבטאת ב- "ויחץ את העם אשר איתו", בנסיון להציל חצי מהמחנה. לכאורה תמוה - זו התכוננות למלחמה?! זו כניעה, לכל היותר סוג של הגנה, ודאי לא מלחמה. בהתכוננות לקראת מלחמה מתבררת מהותה של המלחמה, ונראה שזו מתבטאת בפסוק: "והיה המחנה הנשאר לפליטה". עיקר עניינה של המלחמה הוא שמירה על הקיום. קיום זה הוא הכרחי ואסור לאפשר פגיעה בו, לפיכך חייבים להלחם גם אם זה בעל כורחנו[3]. להישאר, על-מנת להמשיך את התולדות, לדאוג לקיום העתיד. כיצד עושים זאת - זו כבר התפרטות של המהות, לפעמים תוקפים, ולפעמים מתגוננים. יעקב מתכונן למלחמה מתוך הכרה עמוקה וברורה בערך העליון של קיומו, ושל קיום יוצאי-חלציו - בית-ישראל. תפילה "הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבוא והכני אם על בנים". - הנקודה המרכזית בתפילה מתבטאת בבקשת יעקב על הצלתו. אולם, נראה כי ישנו חלק מרכזי נוסף המופיע בפסוקים שלפני כן: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך". יעקב מודה לקב"ה על כל הטובה אשר גמל איתו עד כה. חלק זה נראה כעין הקבלה לחלק השבח שבתפילה, אותו אנו מקדימים ואומרים לפני הבקשה. אולם, אם נתבונן, נמצא כי יש שוני בין השבח שלנו בתפילה להודאה בתפילת יעקב. יעקב מודה כי קיבל טובות מעל ומעבר למגיע לו. אם כן, באיזו זכות הוא פונה לבקש הצלה? "קטנתי" - איני ראוי. אם הוא חש שאת כל הטובה שקיבל עד כה, קיבל על-אף שאינו ראוי, איך הוא מסוגל כלל לבקש טובות נוספות? כיצד מהווה הקדמה זו בסיס לבקשתו? יש להבין כי מרכז התפילה מצוי בראשיתה: "ויאמר יעקב אלקי אבי אברהם ואלקי אבי יצחק ה' האמר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך". יעקב אינו מתפלל בזכות עצמו, יעקב מתפלל בזכות ההבטחה האלקית. אין מדובר פה על קיומו הפרטי, כאדם כמשפחה ואפילו כלאום. מה שעומד למבחן זו הופעת ה' בעולם. יעקב משווע לה' ואומר - המלחמה אינה עניינִי כלל, אני מבחינתי באמת לא ראוי, אולם, מבחינתך עליך להופיע ולנצח, וכך חותם יעקב את תפילתו - "ואתה אמרת היטב איטיב עמך, ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב". לאור הדברים מתברר לעומק עניינה של המלחמה. המלחמה היא אמנם קיום האדם והלאום. אולם, עניינה של התפילה היא ההתבטלות, ה"קטנתי" לא רק שאינו מפריע לבקש אלא הוא העיקר. עומק ה"קטנתי" זו ההתבטלות המוחלטת כלפי ה' והרצון להופעתו, והיא זו הנותנת את הערך האמיתי לקיום האדם והאומה. על בית יעקב - ראשית האומה הישראלית - מוטל התפקיד להופיע את כבוד ה' בעולם, זו הסיבה האמיתית מדוע אסור שיד עשו תגבר, זו הסיבה שֶבְּשלה חייבים לנצח במלחמה! דורון אנו מוצאים בחז"ל התייחסות מורכבת לעניין הדורון ששלח יעקב לעשו: מחד: ר' יהודה בר' סימון פתח, "מעיין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע" (משלי כה כו) כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחת, כך אי איפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעיין נרפס ומקור משחת כך צדיק שממ(ע)יט עצמו לפני רשע, אמר לו הקב"ה לדרכו היה מהלך והיתה משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. יעקב המקטין עצמו לפני עשו דומה כאן למעין נרפשׂ ומקור מושחת. מאידך: ויצו אתם וגו' רבינו אמר לר' אפס כתוב חד איגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסתה וקראה וקרעה וכתב למרן מלכא מן יהודה עבדך, אמר לו ר' מה את מבזה בכבודך, אמר ליה מה אנא טב מן סבי לא כך אמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב. רבי יהודה הנשיא למד מסבו יעקב, כי יש מקום לכתוב למלך, בחתימת התואר: עבדך. ממדרש זה עולה התייחסות חיובית ליעקב. ושוב, מדרש המצביע על הבעייתיות שבגישה כזו: אותה שעה שקרא יעקב לעשו אדוני, אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים, אני אעמיד מבניו ח' מלכים קודם לבניך שנ' "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו'".[4] ולעומתו: טוב ארך רוח שהאריך אפו ולא דחק את השעה... שלא נתגרה בעשו אלא האריך אפו ובא לו דרך שפלות.[5] המדרש מבין את התנהגותו של יעקב כ"ארך-אפים", מוכנות להתכופף קמעא, אפילו לקרוא לעשו "אדוני", מתוך מבט כולל שאין טעם להכעיסו כעת. ההתייחסות המורכבת נובעת מהשאלה כיצד תופסים את עניין הדורון. אם תופסים את הדורון בפני עצמו, כתפיסת עולם של -מעיין נרפש- זו באמת הנמכת קומה בעייתית. אולם, אם מתבוננים על כל המהלך מבינים כי קודם כל יש התכוננות למלחמה שמבטאת הכרה ברורה בערך העצמי. בנוסף לכך מבינים שהערך עצמו נובע מהיותו חלק מהמגמה האלקית, ליצור אומה ייחודית שמפיצה שם ה' בעולם. או אז, יש פעמים שאפשר לתת דורון. לא מתוך נמיכות ורתיעה, אלא דווקא מתוך מבט ארוך טווח, יש לאדם "ארך-אפים" לתת דורנות כדוגמת תישים ועִזים. הדורון כשלעצמו אינו מבטא את עומק המבט, זו פעולה נקודתית, מקומית, על מנת שעשו ירגע מעט. פעולה הבאה מתוך בטחון במהלך הכללי שמונהג במציאות. וישקהו במפגש יעקב ועשו מצטיירת לעינינו כביכול אִידִילְיָה, חיבוק ונשיקה של אח לאחיו. אולם ישנו ניקוד על "וישקהו", וחז"ל מבארים כי עשו באמת התכוון לנושכו, בידוע - "הלכה עשו שונא ליעקב". בד בבד עם הנשיקה מתגלה כי מתחת לפני השטח ישנו עימות גדול מאוד. אפשר וכל הנשיקה של עשו היא הצגה אחת גדולה של אהבה ואחדות, ובאמת הוא מנסה לנשוך את יעקב. ייתכן, שבאמת רצה לנשקו - יעקב שכזה, נרפס, שאפשר לחנקו ולהשפילו- ברור שעשו מוכן לנשקו ולחבקו. כך או כך העימות נמשך. עד אשר אבֹא אל אדונִי "ויאמר נסעה ונלכה, ואלכה לנגדך....ואני אתנהלה לאטי...עד אשר אבא אל אדני שעירה". עשו מציע ליעקב כי יצעדו יחדיו, אולם יעקב מסרב ואומר כי יצעד לבדו. תגובת יעקב מגלה את משמעות היחס האמיתי לעשו. לא, לא תודה, לא ישאר בינינו שום מגע. הדורון והנשיקה- היו נקודה בעלמא מתוך המכלול. לאורך הדרך- לא נצעד יד ביד, נשאיר את החיבוקים והנשיקות בצד, לא ניתן לעשו לחבק ולבלוע אותנו. יש בינינו תהום, והתמודדות תימשך: "עד אשר אבא אל אדוני שעירה", א"ר אבהו חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שהלך יעקב אבינו אצל עשו להר שעיר מימיו, אפשר יעקב אמתי היה ומרמה בו, אלא אימתי הוא בא אצלו? לעתיד לבא, הדא הוא דכתיב: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".[6] ההליכה המשותפת תתאפשר לעתיד לבא, כאשר יכירו כולם כי לה' המלוכה. מתוך הכנה למלחמה ותפילה המרוממת למבט של נצח, המבהירה כי ענייננו- הופעת המגמות האלקיות, שתופיע בשלימותה באחרית-הימים. אפשר להיות ארך-אפים, לתת לנפילות שבדרך וגם לנשיקות את מֵמדן הנכון, ולצפות לסיום התהליך בסבלנות של מרחיקי-ראות, עד שיעלו מושיעים בהר-ציון.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית ל"ב, ח'-ט"ז.
[2] רש"י שם.
[3] רש"י שם.
[4] ב"ר פרשה ע"ה ד"ה ר"א וישלח יעקב.
[5] פרקי דרבי אליעזר פ' ל"ה.
[6] בראשית רבה, פרשה ע"ח אות י"ד.
Quote this article on your site | Views: 7837
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|