וישלח - ויברך אותו שם - שיחת ליל שבת התשס"ד

icon קישור לגרסת הדפסה 

פרשת וישלח התשס"ד, שיחת ליל שבת*

ויברך אותו שם

ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שׂרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל...[1]

בסוף גלותו, עם כניסתו לארץ, פוגש יעקב איש ונאבק עמו. חז"ל מלמדים[2] ששרו של עשו היה האיש, ושומעים אנו שהיה זה מפגש עם כח רוחני, מפגש מרומַם. הרמב"ם הפליג עוד, לפי דרכו, ואמר[3] שהדברים אף לא התרחשו בפועל במציאות, אלא מחזה נבואי היו. לאור זאת, ננסה לעשות השוואה בין חלום יעקב בצאתו מן הארץ, לבין המפגש עם המלאך בכניסתו אליה.

סולם יעקב ושרו של עשו

בצאתו מן הארץ חולם יעקב, והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו, וה' ניצב עליו, ומבטיחו שישמרהו בכל אשר ילך, וישיבהו אל הארץ, ולא יעזבהו. לאויבים, עמם עומד יעקב להתעמת בגלות אליה הוא הולך, אין זכר. זהו חלום מלא ברכה להצלחה; מחזה החושף את השמירה והליווי האלוקי שיש ליעקב.

לעומת זאת, בשובו אל הארץ, נפגש יעקב באיש הנאבק עמו. והאיש, אינו בן אנוש, כי אם מלאך אלוקים; שרו של עשו. במפגש זה, לא דיים לשמים שהם אינם שומרים ומלווים את יעקב, אלא הם שנאבקים עמו; יעקב נאבק עם העליונים.

מראות הפוכים?

באופן פשוט, ככל שנתפוס את המראות שרואה יעקב בצאתו את הארץ ובשובו אליה כמראות המשקפים את אשר הולך לקרות את יעקב בהמשך, היינו מצפים שיתהפך מיקומם של המראות -

בצאתו מן הארץ, מפוחד ונרדף, אל ארץ לא לו, אל חשכת הגלות, היינו מצפים שיפגוש יעקב מלאך שיאבק עמו. אומנם החלום שמבשר ליעקב על שמירתו, טומן בחובו בעצם את העובדה שיעקב הולך לקראת תקופה קשה של מאבקים, שכן הם הם הסיבה להזקקותו לשמירה. אך בכל אופן מצפים היינו לתמונה ברורה יותר של מאבק. לעומת זאת, בחוזרו אל האדמה שהובטחה לו; בשובו אל המנוחה ואל הנחלה, מצפים היינו שיחלום יעקב חלום בו אין אויבים, והוא מלא ברכת ה' ושמירתו. אך כאמור, הדברים הפוכים...

היכן האויבים?

ננסה להעמיק עוד את ההשוואה בין שני המראות.

בחלומו ביציאתו מן הארץ, לא מופיעים כלל אויביו של יעקב. כל המאבקים אותם הולך יעקב לעבור בגלות נעדרים - כאילו אינם. במפגש עם האיש בנחל יבוק לעומת זאת, כל שפוגש יעקב, הוא האויב; והוא נאבק עמו מאבק איתנים עז וקשה. האויב, כך מתברר ליעקב, אינו עשו אחיו כי אם מלאך; והמאבק, כך מתגלה לו, אינו מתמצה בשאלה מה יעשה לו עשו והאם יצליח להורגו. זהו מאבק קשה ועמוק עם כח רוחני שיש לו כנראה משמעות ותפקיד בעולם. מאבק עם שרו של עשו.

 

ביציאתו מארץ ישראל - הוא נאלץ לברוח מהארץ. מפוחד ממה שיעשה לו עשו, וחושש מחשכת הגלות ומן ההתמודדויות שעוד מחכות לו, חולם יעקב חלום שמרגיעו, חלום שמבשר לו שה' עמו, ושהוא שומרו, ולא יעזבהו, וישיבהו אל האדמה הזאת; חלום מלא ברכה. כאילו ישנם שני צירים: הציר הראשון הוא הציר אותו חווה יעקב, והוא ציר מלא פחדים וחששות, מאבקים ומלחמות, והציר השני, אליו נחשף יעקב בחלומו, מבשר שהדברים אינם כפי שהם נראים, ושבעצם מאחורי הדברים ישנו מהלך גדול, מהלך אלוקי. בראיה של הציר השני האויבים אינם נראים, בראיה הזו, האמיתית, מתברר שהמאבקים שהגלות מזמנת ליעקב אינם משמעותיים, אינם עמוקים. לבן אמנם ירמהו וקשיים רבים יעמדו בפניו בחרן, אך אלו קשיים בעלמא; אין מאחוריהם דבר מהותי.

לעומת זאת, דוקא בשובו אל הארץ, דוקא כשסבור היה שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, פוגש יעקב איש שנאבק עמו מאבק ארוך ומיגע. יעקב מגלה שדוקא על האדמה עליה מבקש הוא לישב בשלוה, נכונים לו מאבקים קשים. והמאבקים אינם חסרי משמעות כמו אלה שהיו בחרן. מאבקים אלה, שמזמנת לו הישיבה בארץ, עמוקים הם, ויסודיים הם, שבצד השני הנלחם עומד כח רוחני, שרו של עשו. בצד השני עומד כח משמעותי ששורשו בעליונים ומגמה יש לו בעולם.

חלומו של יעקב ביציאתו, חשף ציר התנהלות שקעקע את ראייתו של יעקב ועיקר את פחדיו. בניגוד אליו עומד המפגש של יעקב עם המלאך בשובו. מפגש זה מבהיר ליעקב שבמאבק מול עשו אין שני צירים כאלה. המאבק מול עשו, כך מתברר ליעקב, קיים, ולא עוד אלא שהוא משמעותי ועמוק בהרבה משחשב; הוא מתנהל ברמות רוחניות; שורשו בעליונים.

ויגע בכף ירכו

במהלך המאבק הקשה שניתש בין יעקב לשרו של עשו, רואה המלאך כי הוא אינו יכול ליעקב -

וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו.

המלאך מנסה לפגוע באבר המילה של יעקב, מנסה לפגוע בכח ההמשך שלו, בנצחיות שלו. הוא מנסה להפוך את יעקב לכח עקר אך הוא אינו מצליח; אינו יכול, כל שמסוגל הוא ליגע בכף ירך יעקב, בגיד הנשה. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה.

מה פשר הדברים? גיד הנשה קשה הוא ואינו ראוי לאכילה, גם בלא שנאסר על ישראל לאוכלו!?

נראה, כי נגיעתו של המלאך בגיד הנשה משקפת בדיוק את כחו האמיתי. בסופו של המאבק הארוך והעמוק, יתברר ששרו של עשו אינו מסוגל לגעת בשורש החיים של יעקב, הוא אינו יכול לעקרו. ידו מגעת רק עד גיד הנשה, אל המקום הקשה שלא ניתן לאכילה, אל המקום חסר המשמעות, אל הסיגים והקליפות.

במהלך המאבק עם שרו של עשו נדרש יעקב לגייס את כל כחותיו ולהביאם למיצוי, או אז מתברר שלכחות המתמודדים מולו ונאבקים בו אין מגע במקור החיים, אין שליטה במקומות המשמעותיים. הם שולטים רק בקליפות ובסיגים; רק בצדדים נטולי המשמעות הקיימים במציאות.

יעקב וישראל

השם 'יעקב' מבטא בנאמנות את חייו רצופי המאבקים של יעקב עד למפגש עם המלאך. אך גם כשזוכה יעקב לשם חדש המעולה מקודמו, לשם שהא-ל חתום בו, אוצֶר שם זה בתוכו את המלחמה; את השׂריה - 'כי שׂרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל'. השמות 'יעקב' ו'ישראל', מגלמים בתוכם משמעות של מאבקים ומלחמות ומרמזים הם בזה על אופיו ויחודו של יעקב.

יעקב נאבק בכל כחו ולכל אורך חייו, להפיץ את האידאות של ביתו, להפיץ את עולמו, את תפיסותיו, את אמונתו. חפץ הוא להגיע אל כל פינות המציאות, לרתום ולשייך את כל צדדיה לקריאתו בשם אלוקיו.

כחות רבים ישנם במציאות וכולם ממקור אחד נובעים, כולם מאותו שורש יונקים. אך תחת אשר יכירו אותם כחות בשורשם, יברכו אותו וישמשו אותו, מנסים הם לבצר לעצמם קיום עצמי, מנותק. במקום שירַתמו אותם כחות לדרכו של בית יעקב, נאבקים הם עמו ומנסים לגדוע את המשכיותו; את נצחיותו. בכחות האלה יעקב נלחם, עם ההופעות האלה יעקב שׂורה, אך אין בכוונתו להכחידם, להשמידם ולהעלימם מן העולם. חפץ הוא לשייכם שוב לשורשם, שיכירו בו, שיברכו אותו. או אז יתברר, שאותם כחות אינם נפרדים ועצמאיים; ביום בו יצליח יעקב להגשים את חלומו, יתגלה שכולם ממקור אחד יונקים; שכל שאחזו בו עד עתה ונדמה היה ששולטים הם, הוא בקליפות ובסיגים, במקומות חסרי המשמעות, נטולי החיים. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני... ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל.

עד עלות השחר

בשובו אל הארץ, מצפה יעקב שהשמירה והברכה שליווהו בגלות ילווהו ביתר עוצמה במקום מנוחתו ונחלתו, אך המפגש עם המלאך מבהיר לו, שהמאבקים האמיתיים מתחילים דוקא עכשיו. דוקא בארץ בה יעקב אמור להביא לידי ביטוי את כחותיו, את אמונתו ותפיסותיו, יקומו ויעמדו מולו הכחות המתנגדים בכל עוצמתם ועומקם.

על מנת לעמוד מולם ולשׂרות איתם ידרש יעקב לכל כחותיו, וכחות אדירים יש בו, כחות אלוקיים; חתומים הם בשמו המעולה 'ישראל'.

עם כניסתו אל הארץ, מגלה יעקב שמה שדימה כזריחת השמש, הוא בעצם תחילתו של לילה ארוך רצוף מאבקים עמוקים וקשים. אך בסופו, יתברר שהכחות המתנגדים לו אינם בעלי קיום עצמאי והם ישובו לשורשם ויברכו את מקורם. או אז, בעלות השחר, יהיה ה' אחד ושמו אחד.

פרשת וישלח התשס"ד, שיחת סעודה שלישית

 

כפי שהתבאר, אמנם ניתן היה לחשוב שדווקא ההתמודדות עם לבן, בגלות, גדולה משמעותית ומטילת מורא הרבה יותר מאשר ההתמודדויות הצפויות בארץ, בה אמור יעקב להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אלא שברגע שיעקב נותר לבדו, מתברר שהדרך אל הנחלה נמצאת רק בתחילתה; עד עלות השחר צפויים עוד מאבקים ארוכים, קשים ובעלי עומק רב אף יותר מן המאבקים שעבר בחרן.

משכהו לבית המדרש

גם בחיים הפרטיים עוברים על האדם משברים; נפגש הוא עם אויבים, עובר התמודדויות ומאבקים, ונראה כי בדומה למתגלה ליעקב בפרשה, אף במציאות חייו של הפרט יש להבחין בין המאבקים המשמעותיים יותר למשמעותיים פחות.

דרשו רבותינו -

בני, אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית-המדרש.[4]

ודייק הר' מקוצק, שהכניסה לבית-המדרש פוטרת אומנם את האדם מן המנוול הזה, אך בבית-המדרש עתיד הוא לפגוש מנוול אחר. בדרך-כלל מתפרשת דרשת חז"ל על משיכת המנוול לבית-המדרש באופנים אחרים, ונראה כי על-ידי הבנת התפיסה המקובלת של דרשה זו ניתן להבין טוב יותר את חידושו של הר' מקוצק.

האדם מצוי מחוץ לבית-המדרש. שם, בחוץ, נפגש הוא עם מציאויות שאינן פשוטות לו. עליו להתמודד עם משיכות רבות, שאינן עולות בקנה אחד עם טבעו הטהור, ועם תאוות ופיתויים שאינם מתאימים להשקפת עולמו. חז"ל בדרשתם מוצאים עבורו דרך מילוט - אם יצליח להיכנס בשערי בית-המדרש, יפרוק מעל צווארו את עולו של המנוול הלזה; ישאיר מאחוריו את ההתמודדות עם כוחות החוץ המנסים לפתותו ולהפילו ברשתם.

דקדוק בדברי חז"ל מוביל להבנת הדרשה ביתר עומק. האדם אינו אמור להימלט מפני היצר הרע בבקשו מקלט בבית-המדרש. הכניסה פנימה לא נועדה לשם השארת היצר הרע בחוץ. בהיכנסו אל הקודש מושך האדם את היצר הרע עימו. בכך, מנסה הוא להעלותו משפלותו ולהקדישו לגבוה; להתעלות בעזרתו תוך שימוש בכוחותיו בצורה חיובית, ולהפנות אותו אל הטוב והחיים.

המלחמה ממשיכה

אומנם, הדברים אינם פשוטים כלל; לא בקלות מביאה הכניסה לבית-המדרש אל התוצאה המיוחלת. היצר הרע אינו נימוח באחת. הכוחות המושכים את האדם כלפי מטה, אל העפר והחומריות, אינם עוזבים אותו מיד, ואינם מופנים בקלות אל עולמות של קדושה. סבור היה האדם, שאך יעשה את הצעד המכריע וכבר יפרידו דלתות בית-המדרש בינו ובין יצריו כפי שהופיעו בחוץ בנמיכות ובשפלות; הם, יישארו בחוץ, והוא, יילך וייכנס לחיים טובים וארוכים ולשלום. אך עם הזמן מתחוור לו כי הכניסה אל העולם שבפנים, אל תוככי בית-המדרש, ארוכה יותר. התהליך אינו מסתיים בבת אחת, ויצר הרע המשול לברזל אינו מתפוצץ מייד, ואיננו נכנע ונמשך באחת אל הטהור והיפה. הוא מוצא עצמו נמשך אל החוץ, לאותם עניינים שהעסיקוהו טרם כניסתו פנימה.[5] מגלה הוא  שהפיתויים לא עזבו אותו לצמיתות, אלא רק המתינו לשעת הכושר - "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו". הוא מגלה כי אותה 'טומאת ארץ העמים', על המאבקים שהיא נושאת, ממשיכה ללוות אותו גם לאחר שכבר נכנס פנימה, אל בית-המדרש. מבין הוא, שעל מנת להסיר מעליו יותר ויותר קליפות העוטות אותו מן השהות בחוץ, ולחשוף גרעין נקי בלא נטיות שליליות, עליו להמשיך ולהתמיד במהלך שהחל בו; להכנס עוד ועוד פנימה.

מנוול אחר

אולם, לא זהו סוג הקושי המתואר בדברי הר' מקוצק. לאור הבנתו את דברי חז"ל, מצפה לאדם מנוול אחר בתוך בית-המדרש; מנוול חדש, השונה מן המנוול שבו פגע בהיותו בחוץ. מעבר להבנה שבמובן מסויים ממשיך היצר ללוות את האדם גם בכניסתו אל הקודש, קיים מימד של קושי המייחד דווקא את המאבקים שבתוככי בית-המדרש פנימה; קושי עמוק ומהותי מן הקשיים שקדמו לו.

בדומה לפער שבין מאבקי יעקב בארץ, לאלה שמחוצה לה, גם במאבקיו הפרטיים של האדם קיים הבדל שבמהות בין אלה שמתעוררים בזמן השהות מחוץ לבית-המדרש, ובין אלה שמתעוררים עם הכניסה אל הקודש פנימה. כשם שליעקב נדמה היה בצאתו לחרן שהוא עומד בפני המאבק הרציני והקשה שבמאבקים הצפויים לו "והנה ה' נצב עליו ויאמר... והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", ודווקא כשחשב שהנה הוא שב אל הארץ המובטחת, המקום המוגן שבו יהיה פטור מהתמודדויות "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו", כך לעתים קורה גם לבניו. נדמה שדווקא השהות מחוץ לבית-המדרש, היא המזמנת את הנסיונות הקשים, את ההתמודדויות עם הפיתויים והמשיכות החזקות ביותר אל הרע, אך במובן מסויים זהו דווקא המאבק הקל. כאן, הגם שעצם ההחלטה כרוכה לפעמים בקושי, ומלווה בצער, ברור לחלוטין מהי הדרך הנכונה; במה יש לבחור וממה יש להתרחק. קושי גדול יותר, ומאבקים משמעותיים בהרבה, מצויים דווקא בתוך העולם שאמור להיות, כביכול, המנוחה והנחלה, ונפרט.

כל הגדול מחבירו

הגאווה בלימוד לדוגמה, היא חטא שאינו שייך בעולם שמחוץ לבית-המדרש. אין מקום להתגאות בדברים רוחניים בתוך עולם החומר. לכן, כל עוד היה האדם ב'חוץ', מעולם לא חשש מנגיעות בשעה שהוא מקיים מצוות או לומד תורה. רק כעת, כשהוא יושב ספון בתוך הקודש, מתחיל הוא לחוש גאוה. רק כעת עולה החשש שיהפוך יהיר ויתהלך זחוח. דוקא מעת שנכנס הוא אל בית-המדרש, מתעורר אצלו מאבק חדש, עם מנוול אחר, שעד כה לא ידעו.

אך ישנו ביטוי נוסף לקושי היחודי לבית-המדרש, והוא עמוק ומהותי מן הראשון. בתוך בית-המדרש נאלץ האדם להתמודד עם תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין לשלו. ה'הוָא אמינות' איתן הוא מתמודד, מהוות תפיסות משמעותיות, עימן יש להתמודד במלא כובד הראש. כאן, ההפרדה בין פנים וחוץ ברורה פחות. קיים כר נרחב יותר להתלבטות, האם לשייך את הגישה עימה מתמודדים לעולם הקודש הנבנה, ובאיזו מידה. מבחינה זו, קשה ההתמודדות בתוך בית-המדרש שבעתיים מזו שבחוץ, שבעוד שבחוץ קל היה להבחין בין קודש לחול ובין אמת לשקר, בפנים פוגש האדם עמדות הבלולות מזה ומזה. ובעוד שבחוץ הוצבה מול האדם חומריות שהיא אומנם מפתה, אך באותה מידה היא סתמית וחסרת תוכן, בפנים, קמות וגם ניצבות מולו למערכה אידואולוגיות ותפיסות עולם. כך למדונו חז"ל -

כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.[6]

ככל שאדם מתקדם, ככל שהוא מברר ולומד ומלבן, ונחשף לעומקים חדשים ומשמעויות חדשות, ניצב הוא מול מנוולים גדולים יותר, משמעותיים יותר, המבטאים כחות רוחניים אמיתיים יותר. כך היו הדברים גם אצל יעקב. דווקא הכניסה אל הארץ, אל המקום אשר בו אמורים להחשף עוצמותיו וכחותיו האלוקיים, הציבתהו מול כחות משמעותיים יותר, ששורשם עמוק ורוחני.

משמעות המאבקים

יש הנוטים לראות את קושי המאבק הפנימי, הגדל בהתאמה לרמת הכניסה אל הקודש, כמעין סרגל מאמץ. בהסתכלות זו, ברגע שהאדם מצליח לגבור על קושי אחד, מעמידים מולו את הניסיון הבא שיהיה גדול מקודמו כדי לבחון עד כמה הוא מסוגל להתקדם. אך למעשה, אין אלה פני הדברים. ככל שמתקדם האדם וחודר פנימה, הוא נוגע בנקודות מהותיות יותר עבורו ועבור המציאות כולה. ממילא, המפגשים עם אנשים אחרים ועם התפיסות אותן הם מייצגים נעשים מורכבים בהרבה. המאבק הופך קשה יותר מטבע הדברים, כיון שההתמודדות נסובה סביב תוכן משמעותי יותר ובעל השלכות עמוקות יותר.

הכאב שבידיעה

שלמה המלך אמר -

ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.[7]

בד בבד עם הוספת הידיעות, עם התפתחותו והתקדמותו, מתוסף על האדם כאב.[8] כניסתו אל הקודש פותחת בפניו אופקים חדשים של שאיפות, שהגשמתן רחוקה ממנו וכמעט בלתי אפשרית. מובן שגם טרם כניסתו לבית-המדרש ברור היה לו שחובתו בעולמו אינה בעולם שבחוץ; שאף הוא לקירבה אל הקב"ה; ידע שבשלב מסויים גם הוא יסיים ש"ס. אולם, עם התחלת היישום המעשי של שאיפה זו, עם הצעדים הראשונים על מפתן בית-המדרש, מתחוור לו עד כמה ארוכה הדרך. פתאום, לאור הכרתו המשתפרת את עולם הקודש, הערפל מתפזר מן האופק אליו הוא שואף, המטרות הכלליות והמטושטשות שהציב לעצמו מתחדדות, אך אין הן נעשות קרובות יותר. דווקא הלגימה הראשונה מיין מסכתו של הקב"ה מביא להתפכחות הכואבת. פתאום מבין הוא עד כמה רחוק הוא מן התכלית, והוא חווה את המרחק הגדול בכאב. תחושת החוסר בקרבו מתעצמת, מכאובו קשה מנשוא.

זאת ועוד, עם כניסת האדם אל בית-המדרש פותח הוא את עצמו לקבלת דעות, רעיונות וערכים, מאפשר הוא לעצמו להרחיב את ידיעותיו, לשכלל את אישיותו, אך בה בעת מכניס הוא את עצמו לספקות וללבטים כואבים ומייסרים. בכך שבחר להיכנס אל בית-המדרש, הביא את עצמו למעשה אל שדה מערכה חדש של מאבקים והתמודדויות קשים, שאף מאיימים לעיתים להכריעו. כאן, בפנים, מתעוררות שאלות ותהיות התובעות ממנו בירור עמוק של זהותו ותפיסותיו. וההשתתפות במערכה, דורשת ממנו מחיר של כאב, אותו כאב שמקורו בהוספת הדעת.

ביודעו את המכאובים והיסורים המלוים את הכניסה אל בית-המדרש ואת הלימוד, עלול האדם להעדיף את ההישארות בחוץ. נעים יותר להישאר בלא האחריות המוטלת על כתפיו של היודע; בלא המכאובים הרבים והגדולים הכרוכים בקניית הדעת. אולם, הר' מקוצק מבהיר, שלא ייתכן שהוספת המכאוב תמנע את הוספת הדעת. אל לו לאדם להניח למכשולים לעכב בעדו מלהיכנס פנימה. ויתור על ההתקדמות והלימוד יאפשר אולי בילוי בנעימים, אך בלא המשמעות המצויה רק ב'פנים', חייו יהיו עלובים.

השיבה אל הארץ

עם תחילת שיבתו של עמינו לארצו, גברה הציפיה, שכעת, תגיע סוף-סוף המנוחה והנחלה, ויניח לנו ה' מכל אויבינו. אלא שככל שקורם החזון עור וגידים, מתברר כי מבחינות רבות ההפך הוא הנכון. ההתקדמות בשלבי הגאולה בדרך אל הר בית ה' שנכון יהיה בראש ההרים, אינה נעשית קלה יותר מרגע לרגע.

במאבק עם לבן, בהיותו בגלות, ברור היה ליעקב בכל רגע מהי האמת והיכן השקר; מהו מקומו הטבעי והיכן הוא גר לעת עתה; מהי דרכו הנכוחה, ומהן אבני הנגף העומדות בדרכו. בדומה, במאבקיו בגלותו, מסוגל עם ישראל להבדיל בקלות, בין יהודי ובין גוי; בין קודש לחול ובין אור לחושך. דווקא הכניסה לארץ, מעלה סוגיות קשות בהרבה להתמודדות מאשר אלה שעימן התמודד עם ישראל בגלות. דווקא עם הכניסה לארץ המאבק מתפתח בשעות החושך, כך שקשה לוודא את זהותו ומטרתו של הנאבק מן הצד השני, ואף הזהות העצמית ומשמעותה מתעמעמות בעקבות התעוררותן של תהיות גדולות. כך, רבים הסיבוכים והנפילות, ונוסף מכאוב על מכאובינו. לעתים, מתעורר אף רצון לעזוב את ההתמודדויות על הכאבים והיסורים הכרוכים בהן, ולצאת 'החוצה'. אך צריך לדעת, שהמאבקים הקשים, והסיבוכים והכאבים הגדולים, נובעים דוקא מהעובדה ששבנו אל המקום המוכן לנו והמסוגל לנו. דוקא מהעובדה שבאנו אל המקום בו עתידים אנו שנחשוף ונביא לידי ביטוי את תפיסותינו ואמונותינו, את כחותינו האלוקיים החתומים בשמינו 'ישראל'.

ממילא, על השאלה "לשם מה לעלות לארץ?" עלינו לענות לא רק בהבטחת ארץ זבת חלב ודבש, ובבשורת מנוחה ונחלה, כי אם דווקא בהזמנה להתמודדות המרכזית, בהצעה להצטרף לחיים המלאים והמשמעותיים, מורכבים ככל שיהיו, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה".

 

עם כל התקדמות של האדם בעולם הקודש, הוא נפגש עם מנוול חדש; מאבקים חדשים וקשים מזומנים לו. אל לו לראות בכך רמז לעצור את ההתקדמות או לצאת חלילה החוצה ולעזוב. להפך, דווקא התחזקות הקשיים והפיכתם מורכבים יותר מסמנת את העובדה שהוא מתקדם, שהמפגשים אותם הוא חווה משמעותיים ועמוקים יותר. עליו לעמול למצוא את החלק השייך אל הקודש הגנוז בכוחות הנאבקים בו, לזקקם ולצרפם, ולהמשיך להתקדם עד עלות השחר.

 

* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית לב, כד-כח.
[2] בראשית רבה, עז, ג.
[3] מורה הנבוכים, ב, מב.
[4] קידושין ל:
[5] מבחינה זו, משימתו של היצר קלה היום יותר מתמיד. בשל הטכנולוגיות החדשות יכול היצר ללוות את האדם אל בית-המדרש כשהוא משמש בדמות חברותא הבקיאה בש"ס ופוסקים, ובה בעת להראות לאדם את כל העולם שבחוץ ולהעסיקו בתחומי עניין דומים לאלה שמהם ניסה להימלט.
[6] סוכה, נב.
[7] קוהלת, א, יח.
[8] אומנם, אדם אחד יש שהוספת הדעת אינה מוסיפה לו מכאוב. זהו הגאותן. ככל שידיעותיו רבות, שמח הוא בעצמו יותר, וליבו טוב עליו. 

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3137

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer