וישב - יהודה ותמר - שיחת סעודה שלישית התשס"ב

icon קישור לגרסת הדפסה

פרשת וישב התשס"ב, שיחת סעודה שלישית*

יהודה ותמר

ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח: (ירמיה כט) "כי אנכי ידעתי את המחשבות", שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק - בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה", (ישעיה סו) "בטרם תחיל ילדה", קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.[1]

למרות מעשי בני אדם

מהמדרש עולה כי ישנו פער אדיר בין פעולת האדם לפעולת הקב"ה. האדם בקטנותו מתכנן תוכניות שונות אך בסופו של דבר מה שיוצא לפועל זאת התוכנית האלקית. פעם אחר פעם מתגלה כי רצון ה' הוא זה שיתממש ולא הרצון האנושי. כך הדבר משתקף בסיפור יוסף והאחים; הם סברו להורידו מגדולתו, אך התוכנית האלקית ייעדה אותו לעלות לגדולה ולהיות המשנה למלך מצרים. אדרבה, התוכנית האלקית התממשה בניגוד לרצונם. אם נעמיק נוכל אף לחדד את הדברים. אין מדובר פה רק על התמודדות מקומית האם יתממש חלום יוסף או לא. אל מול ההתמודדויות הקטנות של בני אדם, הקב"ה עוסק בדברים הרבה יותר מקיפים ומשמעותיים, בשאלות ארוכות טווח שיעברו דורות עד שתבואנה לידי ביטוי; הקב"ה עוסק בבריאת אורו של משיח. אדרבה, לא רק שפעולת האדם מתגמדת מול מעשי ה' הגדולים, אלא היא לכאורה גם לא רלוונטית. משיח נברא עוד טרם ירדו למצרים, כלומר שישנו מהלך אלקי מתוכנן שיתממש ללא קשר לפעולות האדם. הסתכלות כזאת גם מונעת מאפשרותנו כלל להבין את המהלך האלקי. מדוע התרחשו דווקא הדברים כך? הדבר נעלם מעינינו שהרי כאמור אין קשר ממשי בין מה שבני אדם "עסוקים" בו לבין מה שרבש"ע "עסוק" בו.

מתוך מעשי בני אדם

אולם, ישנה הסתכלות אחרת על המאורעות, הסתכלות של "מתוך כך". אמנם בני אדם עסוקים בעשיות שנראות קטנות ולא משמעותיות, ייתכן אף כי אינם מודעים לתהליכים הגדולים שמתרחשים ממש כרגע בסביבתם. אך התוכנית האלקית איננה מנותקת ממעשי בני אדם, ההפך הוא הנכון. דווקא על-ידי מעשי בני האדם, ומתוך פעולתם, הולכת ומתממשת התוכנית האלקית. דווקא מתוך פרשיית יהודה ותמר בסופו של דבר יוולד מלך המשיח.

הסתכלות כזאת מחייבת התבוננות ולימוד במעשי בני אדם. אין זאת "תוכנית נסתרת", התוכנית האלקית הגדולה מופיעה דרך מעשי בני אדם, שנראים נקודתִיים ועכשוויים, אך משקפים עוצמות מיוחדות, ומגלגל הקב"ה מהלכים גדולים, דווקא דרך מעשים אלו. לפיכך, עלינו להתבונן בפשטי המקראות ומתוכם להבין את גודל העניין המתרחש בפרשיה זאת.

מעשה תמר

תמר עומדת בפני דילמה. עלינו לנסות להבין מה עובר עליה בהתמודדות הזאת, מה היא חווה. תמר יודעת את האמת, היא יודעת היטב מי הוא אבי העובר שבמעיה. היא יודעת היטב שאם לא תחשוף עובדה זאת - צפוי לה גזר דין מוות. יתרה מזאת, לא רק מוות פיזי צפוי לה, אלא גם במובנים מופשטים יותר - עצם מעמדה, החותמת שהחברה תטביע על אישיותה כ"מופקרת" מחריפה את הדילמה. התמונה המצטיירת כלפי חוץ היא הפוכה לחלוטין מהאמת! תמר היא זאת שנאמנה לבית יהודה, יש לה מסירות נפש להמתין גם לבנו השלישי וכאשר הוא לא ניתן לה - לדבוק ביהודה עצמו; וכעת היא מוצגת כמופקרת שאיננה שומרת אמונים לבית יהודה. מאידך- יהודה הוא זה הבא על קדשה, והוא זה שעיכב מלתת את שלה לתמר, וכעת הוא מוצג כלפי חוץ כדיין העושה צדק ונאמן לאמת. ברור אפוא, שגם אחרי מותה לא יספר אף אדם בשבחה והיא תיזכר רק כעושה מעשה זנות! בכל אופן היא מחליטה שיש כאן ערך נעלה - לא להלבין פנים.

ניתן אולי היה לפרש ערך זה שאל לו לאדם לשקר (אפילו אם הדבר נועד להציל את עצמו), במצב בו יגרם עלבון פנים לחבירו. לא כך הם פני הדברים בפרשת תמר ויהודה. כל שעל תמר היה לעשות הוא רק לומר את האמת כפי שהיא, להציב אותה על השולחן בלי שום תוספות, והאמת גופא היתה מצילתה; אך היא לא עשתה כן.

לא להלבין פנים

חז"ל למדו ממעשה זה כי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן? מתמר, שנאמר: היא מוצאת וגו'".[2] המהר"ל מרחיב לבאר כי הלבנת פנים, זאת בעצם "הריגת הנפש". כאשר רוצחים אדם - את גופו נוטלים ממנו, אך כאשר אדם מושפל, אישיותו נרמסת לארץ ובעצם את היקר מכל - את נשמתו, אותה "הורגים".

כך ניתן להעמיק בהבנת הכרעתה של תמר. כפי שלא יעלה על הדעת שעל-מנת שהאמת תתברר אפשר להרוג אדם, כך באותה מידה, מבינה תמר כי לא יעלה על הדעת שעל-מנת להוציא את האמת לאור מותר להלבין את פני יהודה, אפילו אם הדבר כרוך במתתה שלה הפיזית והרוחנית כאחד!

מעשה יהודה

עלינו לנסות ולקלוט מקרוב גם את מה שעובר על יהודה. יהודה נראה כלפי חוץ כצודק. יש כאן מעשה זנות, ואי שמירת אמונים לבית יהודה ולפיכך על תמר להישרף. אך גם בינו לבין עצמו יהודה היה בטוח שהוא עושה את הישר והנכון. הרי הוא "מכיר", את האישה הזאת, כבר שני ילדים "המיתה" לו, יש בה משהו קלוקל... זאת הסיבה שהרחיקה מבנו השלישי. ועתה, כעת כשנתגלה שהיא זנתה, אכן מתברר כי ההערכה שלו נכונה: היא אשה סוררת. עד לרגע זה הוא איננו מקשר בין מעשה תמר לביאתו שלו על הקדשה. כאמור, לא רק כלפי החברה הוא נראה כשופט צדק, אלא גם בינו לבין עצמו הוא חש שהִתאמתו החשדות שלו כלפי תמר ואכן אישה כזאת צריכה להישרף.

להודות על האמת

יש לתהות מה כל-כך נעלה במעשה יהודה, בסך הכל הוא אמר את האמת, נדמה כי אין דבר בסיסי מזה?! אולם, לאור דברינו הדילמה בה הוא שרוי מבהירה את גודל החלטתו.

תמר שולחת את הפתילים והחותמת ובבת אחת יהודה קולט מה באמת התרחש פה. אין אף אחד במציאות שיודע את האמת מלבד תמר, ועתה ההכרעה בידיו. הנושא הוא לא רק האירוע הספציפי: האם תמר זנתה או לא, יהודה מבין כי תפיסתו הכוללת את תמר, מראש ועד סוף - היתה שגויה. מתברר לו, שבעצם, תמר עשתה הכל כדי לדבוק בבית יהודה, והוא זה ששגה בהאשימהּ בזנות.

יהודה מבין היטב מה ההשלכות של עובדה זאת. ראשית- במישור החיצוני, כיצד יצטייר בעיני החברה- ייתכן שיאבד את משרתו, אולי יורידהו מגדולתו, וישנה אפשרות גם שחלק מחבריו וקרוביו ייבדלו ממנו. אולם ישנו מישור נוסף שבו יתכן שבר עמוק - בינו לבין עצמו. כאמור גם בתוך תוכו חשב יהודה כי הוא עושה הצדק והיא הסוררת, וכעת מסתבר שכל מה שחשב ופעל לאורו היה שגוי מעיקרו והוא פשוט טעה לאורך כל הדרך. ובכל זאת, יהודה מכריע כי האמת חשובה מכל, ועל אף המחיר הכבד שהוא עלול לשלם הוא מחליט להודות ולפרסם את האמת לאמיתה!

התבטלות והתמסרות

לאור ההתבוננות הזאת, עומק המדרש מתבהר. אין מדובר פה על תוכנית נסתרת ובלתי ברורה של בריאת אורו של משיח, על-אף ובמנותק מההתעסקויות השונות של בני-האדם. אדרבה דווקא מתוך גודל מעשיהם יכול להוולד גואל. גם תמר וגם יהודה הניחו עצמם בצד, התבטלו, בפני משהו בעל ערך נשגב יותר. תמר הכריעה שקיומה שלה לא רלוונטי אם הוא יגרום להלבנת פנים. היא מחליטה מבחינתה לוותר הן על קיומה הפיזי, והן על קיומה הרוחני-חברתי, אם הדבר גורר "הריגת נפש" של מישהו אחר. יהודה גם הוא מחליט לוותר על מעמדו החברתי, ובלבד שהאמת תצא לאור.

ממעשיהם ניכר כי ההתמסרות לאידיאל היתה כל-כך יקרה בעיניהם, שהיו מוכנים להגיע עד כדי מסירות נפש. הם הפנימו וחיו לאור ההכרה כי הקיום האישי-פרטי לכשעצמו איננו המטרה הנעלה והמרכזית, ולפיכך, כאשר התבקש הדבר, פינו עצמם למען הופעת אותם ערכים נעלים. התבטלות והתמסרות כזאת, הופכת אותם לראויים שהמהלך האלקי הגדול, המשיחי, יעבור דרכם.

 

דווקא מתוך מעשי בני-אדם, מעשים עם עוצמה והתמסרות כזאת, אפשר לברוא את אורו של משיח, שבעז"ה יתגלה במהרה בימנו.

 

* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית רבה פרשה פה ד"ה א.
[2] ברכות מג:

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5045

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer