ויגש - כרע רבץ כאריה - שיחת ליל שבת התשס"א |
פרשת ויגש התשס"א, שיחת ליל שבת* כרע רבץ כאריה ייאוש מוחלט "ויגש אליו יהודה". יהודה ניגש ליוסף על מנת לשנות את המצב אליו נקלעו האחים. העובדה שיהודה ניגש ליוסף הינה מפתיעה. אמנם אנו פותחים בפרשה חדשה אולם אם נתבונן על רצף הפסוקים, נגלה כי זו היא פעולה מאוד לא צפויה. עד לפני רגע יהודה והאחים היו במצב של ייאוש טוטאלי, ונראה היה כי אין שום מוצא, כפי שמשתקף בפסוק: "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק, האלקים מצא את עון עבדיך הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו"[1]. על רקע ייאוש והרמת ידיים מכל פתרון, פתאום, באופן בלתי צפוי, יהודה מחליט לגשת ולדבר אל יוסף. יתירה מזאת, אם נתבונן על מכלול הפסוקים נגלה כי כל המציאות אליה נקלעו אחי יוסף - פתאומית ומפתיעה. דווקא כאשר נראה כי הכל מסתדר, וסוף-סוף הצליחו לצאת ממצרים עם שמעון ובנימין, ונראה כי הסיבוכים נגמרו, מופיע שליח יוסף ומחזירם חזרה למצרים, לידי יוסף. זהו הייאוש המוחלט. ישנו ייאוש כיוון שלא יודעים מה לעשות, או כי נדמה כי עשינו את כל מה שאפשר, ואף על פי כן לא עלתה בידנו. אולם, ישנו ייאוש עמוק יותר, הנובע מאי הבנת המציאות. בבת-אחת המציאות מתהפכת והכל לא ברור, ישנה אי-בהירות לגבי כל המתרחש, וממילא מתוך כך - גם לא יודעים כיצד לפעול. כוחו של אריה יהודה ניחן בכוחו של אריה, כפי שמברכו יעקב - "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו"[2]. אריה, כוחו בכך שגם אם הוא נופל, רובץ, מיד הוא מתחזק, מזנק ומסתער קדימה. נפילת הארי, השהות בתחתית, היא תמיד זמנית - רגעית, לעולם לא מצב קבוע. ברור לו ששם, בשאול, -אי אפשר להישאר, חייבים לצאת משם ולזנק הלאה. וכך כותב הרבי מאיזבצא, במי השילוח: הנה זה הכח נתן ה' יתברך בשבט יהודה שאינו מיאש עצמו לעולם, אף כי יראה שיעבור עליו מה. והנה בפרשה הקודמת אמר, "הננו עבדים לאדני", והיה נראה שהתחיל ליאש את עצמו והיה נחשב בעיניו כשגיאה מה שהתחייב את עצמו לאביו בשתי עולמות על בנימין, ובזאת הפרשה התחזק עצמו מאוד לפני ה' יתברך, שאף שעשיתי שלא כהוגן, מכל מקום יש יכולת ביד ה' יתברך להושיע לי, וזה "ויגש אליו יהודה". יש פעמים, כי הייאוש מחלחל כל-כך חזק עד שלא רק שלא יודעים מה לעשות מכאן ולהבא, אלא נדמה כי גם מה שעשינו בעבר ייתכן ששגינו. האדם חש שייתכן וחלק מהמצב הירוד אליו הגיע, נובע ממעשיו הוא. דבר זה מחזק את הייאוש המתגבר. אולם, גם נגד תחושות אלו יכול כוחו של יהודה - כוח הארי, להתגבר, להתחזק ולקום, ולפעול לקידום המצב. פנימה עד הסוף מה טמון באותה הסתערות של יהודה? לאן הוא חותר? יהודה נחוש להגיע עד הקצה, לגעת בנימי נשמתו של יוסף, ושם בעומק - להכניע אותו. אולם, מתברר כי אותה נקודת שיא של המאבק, כשיהודה מצליח לחדור לַפנים של הפנים, שם הוא מעוניין להכניע את האויב העומד מולו, מסתבר שאותו אויב אינו אלא אחיו! מי הוא אותו "שליט אכזר" מולו יש להאבק? הלא הוא יוסף, אחיו. ובמקום שיוסף יכנע לו, הוא מתוודע אליו. נוצר חיבור ואיחוד מחדש של האחים. כפי שמבואר ב'מי השילוח' בהמשך: "אליו- היינו במעמקי לבו של יוסף עד שהיה מוכרח להתוודע להם". בשני המסלולים כי כל הפסוקים הללו טענה נגד ה' יתברך ויהודה היה סובר שעומד לפני מלך גוי ומתווכח עמו, וכאשר שלח להם ה' יתברך הישועה אז ראו שגם למפרע לא היו בסכנות, כי באמת היו מתווכחים עם אחיהם. ניתן לקרוא את כל הפסוקים המתארים את נאום יהודה, כאילו יהודה פונה לה', והדברים מופנים כלפי מעלה. אולם, ייתכן והדברים טמונים בתוך דיבורו של יהודה אל יוסף. ברובד אחד יהודה מדבר עם יוסף, ומלבד זאת, בציר אחר, הוא מדבר בינו לבין עצמו עם הקב"ה. גם כלפי הקב"ה אדם יכול להגיע למצב של ייאוש מוחלט, צורבת בו התחושה כי הוא איננו עם ה', הכל לא ברור לו ואין הוא יודע מה עליו לעשות. וגם בציר זה, כפי שתואר בציר האנושי - יש לאדם כוחות של אריה להתגבר, לצאת מהתחתית שהינה מצב רגעי ולעמוד ולדבר לפני קונו. היכולת לעשות כן קשורה באותה נקודה שיהודה מנסה להגיע אליה בדברו לפני יוסף. הרצון הבלתי מתפשר להגיע עד לנקודה האחרונה. הנקודה הנמצאת בעומק שבעומק מאחורי כל החומות והמסכים. ובאמת, שכשמופיע רצון מוחלט כזה ביחס לקב"ה, מגיעים אל אותה נקודה בה מתרחשת ההתוודעות וההתגלות של ה' לאדם. ניתן להבין כי שני צירים אלו -התמודדות במישור האנושי וההתמודדות במישור האלקי- מנותקים זה מזה. אולם, ניתן להבין כי שתי המערכות משולבות ומעורבבות זו בזו. אפשר לנהל משא ומתן ולהתדיין עם מישהו חיצוני, אבל בעצם מתרחשת פה הידברות כלפי פנים, הדיינות ביננו לבין עצמנו. ה' לבדו וכן לעתיד כאשר יושיענו ה' יתברך ויפדנו, אז יראה לנו ה' כי לא היינו בגלות מעולם ולא משל עלינו שום אומה רק ה' לבדו. כשם שכשהגיע יהודה לנקודה העמוקה ביותר, נתגלתה האמת שבעצם יוסף הוא העומד לפניו, ואין שום שליט זר ששלט על האחים, כך לעתיד לבוא יתגלה כי עם ישראל מעולם לא השתעבד לאומות ולא היה בגלות. נקודה זו קשה לתפיסה - איך אפשר לומר שלא היו גלויות ושיעבודים?! נראה, כי על-פי דברינו העניין מתבהר: הנקודה שתתגלה לעתיד לבוא היא הנהגת ה' את המאורעות. שום אומה לא שלטה עלינו, אף עם לא שיעבד אותנו, שלטון ה' יתברך הוא ששלט בנו לאורך כל הדרך, והוא זה שהכתיב והנהיג את כל המאורעות והסיבוכים. מעולם לא היינו בסכנה הנובעת משליטת - האומות, אלא ב"משחק - התנכרות" של הקב"ה, שמכאיב ומדאיב אך לאמיתו של דבר אינו מסוכן באמת. כך יתגלה לעינינו ממש, כי אין לנו מלך אלא ה' לבדו!
* סוכם על-ידי תלמידים.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית, מ"ד, ט"ז.
[2] מי השילוח, פרשת ויגש.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6629
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|