ויגש - בין התנכרות לערבות - שיחת ליל שבת התשס"ז

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויגש התשס"ז, שיחת ליל שבת*

בין התנכרות לערבות

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני... כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר.[1]

בפתח פרשתנו נושא יהודה נאום גדול באזני יוסף, המשנה למלך מצרים, ובסיומו של הנאום הגדול - "ולא יכול יוסף להתאפק... ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו". יש להתבונן מה מחדש יהודה בנאום, שמביא למהפך בהתנהגותו של יוסף ומביא אותו לעזוב את התנכרותו לאחיו ולהתוודע אליהם.

במיוחד נדרשת התבוננות בנאומו של יהודה לאור ההבנה כי כל הטלטלה העוברת על בית יעקב למן מכירת יוסף ועד לנקודה שבה עומדים האחים במצרים בפני איום לקיחת בנימין לעבד אינה תוצאה של סכסוך אנושי-ארצי פשוט אלא היא מהווה חלק ממהלך אלקי גדול ומשמעותי שמתוכנן מראש ואשר מיועד להביא את בית יעקב לדרגה גבוהה ומרוממת יותר מזו שבה נמצא קודם לכן. מן ההיבט הזה נאומו של יהודה מהווה נקודת מפנה שבה נפסק מהלך ההסתבכות וההתפוררות של הבית שהחל במכירת יוסף ונפתח שלב של התקדמות לקראת בנייתו מחדש של בית ישראל.

נדמה ששורש השינוי העמוק בא לידי ביטוי בלשונו של יהודה "כי עבדך ערב את הנער". לקיחת האחריות של יהודה באמרו לאביו "אנכי אערבנו" מצביעה על התיקון הגדול שהתחולל בו ואשר הוא המביא להיפוך מתנועת התפוררות והדלדלות של בית יעקב לכיוון של התחברות, היבנות מחדש והתעלות.

התנכרות בבית יעקב

המעמד שבו עומד יהודה להתחנן לפני המשנה למלך מצרים הנוהג כלפי האחים ביד קשה הוא שיאה של התנכרות יוסף אל האחים, התנכרות שאותה מתארת התורה במפגש הראשון של האחים עם יוסף במצרים "וירא יוסף את אחיו ויכִּרם ויתנכר אליהם"[2]. ההתנכרות היא העמדה ההפוכה להיכרות - למרות זיהוי יוסף את האחים והמודעות ליחס האחווה המתבקש הוא נוהג בהם כנכרי.

ולמען האמת ההתנכרות שמגלגלת את בית יעקב לשפל שבו הוא נתון, ראשיתה בהתנכרות האחים אל יוסף בבואו אליהם לדותן. שם, לאחר השלכת יוסף לבור, פונה יהודה אל האחים "לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא"[3]. אלא שאולי יותר מאשר שזכות האחים נלמדת מן ההימנעות מן הרצח מלמדת המכירה על גנותם. יהודה, בראש האחים, מכיר בעובדה כי "אחינו בשרנו הוא" ויחד עם זאת מתנכר ליוסף תכלית ניכור - "לכו ונמכרנו לישמעאלים".

במכירת יוסף באה לידי ביטוי התנכרות בין האחים ובין עצמם, אך אין ההתנכרות מסתכמת בכך. עצם המכירה, ובמיוחד התנהגות האחים אחריה מהוות התנכרות כלפי יעקב אביהם. ההתנכרות שמפוררת את הבית מתחילה בין האחים ומתגלגלת במהירות גם ליחס שבין האחים לאב. הדבר מתבטא באופן קיצוני בשליחת כתונת יוסף ליעקב. "ויפשיטו את יוסף את כתנתו... ויאמרו זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך היא אם לא"[4]. האחים, ומסתבר שיהודה בראשם (כבדותן במכירה, כך בחברון בשובם הביתה), מציגים ליעקב את המציאות כהוויתה, כביכול. אין על יעקב אלא להתבונן ב"עובדות" ולהיווכח באמת. אלא שה"הכר נא" אינו אלא שקר מוחלט. מאחורי אמירת "הכר נא" כביכול תביעת היכרות והתוודעות למציאות, לאמת - מסתתרת התנכרות שאין כדוגמתה - התנכרות ליוסף, התנכרות ליעקב, והתנכרות לאמת.

וירד יהודה

גם בזה לא בא אל סיומו פרק ההתנכרות המביאה להדלדלות ולהתפוררות של הבית. אחרי המכירה מספרת התורה, "וירד יהודה מאת אחיו"[5] - בין לפירושים שהורידוהו אחיו מגדולתו ובין לפירושים שירד מעצמו, נמצא שהדלדול בבית יעקב מתפשט ופוגע ביחסים שבין האחים לבין עצמם באופן עמוק יותר ממכירת יוסף. יהודה שעמד בראש האחים יורד לעדולם לאחר שהאחים טוענים כלפיו שהיתה בו היכולת להניאם מן המעשה ולהציל את יוסף, ומעתה יהודה, שהאחים היו נשמעים לו אפילו ברגעי כעס והתלהטות רוחות, יורד מגדולתו ומסתבך בפרשת תמר.

מבלי להיכנס לכל פרטי הפרשה, שם בשיא השפל של יהודה מוּצאת תמר לשרפה ובדרכה היא תובעת ממנו "הכר נא למי החֹתמת והפתילים והמטה האלה"[6]. גם כאן עשויה להתגלות התנכרות מצידו של יהודה. כל שעליו לעשות הוא למאן להכיר במטה בחותמת ובפתילים, להתכחש לאשר ידוע לו, ולהניח לתמר להישרף. איש לא יידע על כל מעשה יהודה ותמר.

למעשה, אם יתכחש יהודה לחותמו ופתילו, לא לתמר בלבד הוא מתנכר אלא בראש ובראשונה לו ולביתו. כל מעשי תמר בפרשה אינם נובעים אלא מתוך רצון להקים זרע לבית יהודה. בפשטות, דין הייבום נועד להביא לכך שלבית המת תהיה המשכיות מן היבמה. בעוד יהודה מסרב לתת את תמר לשלה ובכך דוחה את הייבום ומנציח את כריתת ענף מעץ יהודה לדורות עולם, תמר היבמה מוסרת את נפשה כדי להקים שם המת על נחלתו, לשם יצירת המשך ותקווה לבית יהודה.

בצאתה להישרף זועקת תמר "הכר נא": הכר נא בביתך ובהמשכיות זרעך להם אני דואגת; חדול מן ההתנכרות לעצמך. ובאזני יהודה ודאי מהדהדים דבריו של עצמו בתוך האחים, אם לא בראשם: "הכר נא הכתנת בנך היא". ההתנכרות שבין האחים ליוסף וליעקב הובילה להתנכרות שבין האחים לבין עצמם בירידתו של יהודה, וסופו של תהליך ההתנכרות הוא בהתנכרות יהודה לעצמו. תמר קוראת ליהודה להפסיק את ההתנכרות ולהכיר בחותמת, בפתילים ובמטה; בתעודת הזהות שלו. היא תובעת ממנו לשוב ולהכיר בראש ובראשונה בזהותו ובביתו.

זו היא מעין נקודת "עד דכא", שפל שעד אליו מורד האדם על ידי אלקיו לפני שהוא נקרא "שובו בני אדם"[7]. ואכן, יהודה אינו מתנכר עוד: "ויאמר צדקה ממני"[8]. יהודה מתוודע לאמת ומודה "צדקה, ממני". בכך מושם קץ לתהליך ההתפוררות ומתחילה בנייה מחודשת. בית יהודה עצמו נבנה בלידת פרץ וזרח. יהודה שב ומופיע בבית יעקב בשעת הירידה למצרים כגורם משמעותי הנוטל אחריות כלפי קיום הבית בדו-השיח עם יעקב על הירידה למצרים לקניית אוכל, ובמיוחד בערבות לבנימין.

ערבות כתיקון להתנכרות

אם להניח את האצבע על נקודת המפנה בהנהגתו של יהודה, נראה כי מחוללת המהפך שמן ההתנכרות להיכרות ומהתפוררות והדלדלות להודאה ולבנייה מחודשת היא תמר, שגם כאשר יהודה עצמו זונח את חובתו לדאוג לבית המת היא לוקחת עליו אחריות. תמר נוטלת מיהודה ערבון ובכך מקבלת על עצמה ערבות לבניינם המחודש של יהודה וביתו. תיקונה של ההתנכרות העוטה על עצמה את מעטה הזיוף של טענת "הכר נא" המעמידה את המציאות כביכול בפני הזולת, היא על ידי הערבות; השתתפות של האחד בדאגה לבניינו של חברו היא היוצרת את ההבדל שבין התפוררות מתמשכת ובין בנייה מחודשת.

זו הדרך שמתחדשת ליהודה על ידי תמר, וזו הדרך שבה הוא נוקט בשובו לבית יעקב "אנכי אערבנו", והיא זו שמביאה את יוסף לידי כך שאין הוא יכול עוד להמשיך בהתנכרות וגורמת לו להתוודע אל האחים: "כי עבדך ערב את הנער... ולא יכול יוסף להתאפק... ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו".

"הכר נא" אמיתי של מי שחש ערבות, שותפות של קשר פנימי ועמוק, ודאגה כנה של הרואה עצמו כאחראי להתקדמות של האחר, הם התיקון ל"הכר נא" של התנכרות, להתכחשות לקשר האחווה והמשפחה, ולהדלדלות שמתחילה בין האחים וביניהם לאביהם ומתעצמת והולכת עד שהיא נוגעת בדלדול זהותו העצמית של האדם.

בנין משותף

כך הם פני הדברים באשר לבניית בית ישראל, וכך גם באשר לבניית כל בית פרטי בישראל. חלילה, אסור להגיע לידי התנכרות בין אדם לחברו, בין אדם לשותפו, בין אדם לזוגתו, אך גם בהעדר התנכרות אין די; הכרת הזולת כעומד בפני עצמו וההיכרות עם הקשר ומה שהוא דורש ותובע אינם אלא חצי הדרך.

"הכר נא" היא קריאה של מי שעומד בצד אחד ומציג את הדברים בפני העומד בצד האחר. הבנייה האמיתית באה מעמדה אחרת – מנקודת מוצא של ערבות. לא אני עומד כאן ודורש מן העומד בעבר האחר להכיר באמיתת העובדות, להתוודע לנתונים הנכונים שבידי, ולתפוס את מקומו בהתאם לתפיסת עולמי ולהשקפתי. אלא אנחנו מעורבים זה בזה, ערבים זה לזה, מצטרפים יחד לבנייה ויצירה אחת משותפת. זוהי תכנית הבנייה לבניינו של בית פרטי יציב ומשמעותי שיש בכוחו גם להקרין ולהוסיף בבניינו של בית ישראל הכללי.

 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית מד, יח-לב.
[2] בראשית מב, ז.
[3] בראשית לז, כז.
[4] בראשית לז, לב.
[5] בראשית לח, א.
[6] בראשית לח, כה.
[7] על פי תהלים צ, ג.
[8] בראשית לח, כו.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3305

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer