ויגש - בושה ועזות - שיחת סעודה שלישית התשס"א

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויגש התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

בושה ועזות

ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו.  [1]

ויבהלו מפניו

כאשר יוסף מתוודע לאחיו, הם נבהלים מפניו ורש"י במקום מסביר: "מפני הבושה". מעבר להפתעה הגדולה שודאי ישנה במעמד זה, מתוארת בהלה הנובעת מבושת האחים מפני יוסף.

תחושת בושה מופיעה באדם כשמתגלה חסרון שלו. אדם מתבייש דווקא בפני אנשים, כיוון שרק כאשר יש אדם אחר שמתוודע לאותו חסרון, והאחר מנוקה ממנו הוא נחשף ומתגלה במלא עוצמתו. לעיתים, עצם העמידה מול אדם אחר, חושפת את החסרון וגורמת בושה. כך אצל האחים - בבת אחת מתגלה חסרון עמוק שלהם, בעצם הפגישה עם יוסף. העובדה שיוסף מופיע מולם, כשליט מצרים, גורמת להם להבין שטעו טעות נוראה במכירתו. פתאום הם תופסים שהתנהגותם היתה פגומה, בעוד שיוסף נהג כפי שהיה עליו לנהוג, ללא רבב, ואין לו שום שייכות לאותו פגם.

במפגש יוסף ואחיו ניתן לראות "אב טיפוס" של כל הופעת בושה. בושה מופיעה רק אצל אדם שמעמדו חשוב לו. כאשר לאדם איכפת מהצורה בה הוא נתפס בעיני עצמו, וחשוב לו כיצד החברה שסביבו תופסת אותו. אין הכוונה לגאווה, אלא בהכרת עצמיותו וערכו, ובכך, שהופעתו בעולם איננה לריק. לפיכך, גילוי חסרונותיו מהווה פגיעה ממשית באישיותו. מנגד, אדם שלא מתענין בתדמיתו ולא איכפת מכלום, לא ירגיש פגיעה או בושה גם אם יתגלו פגמיו לאחרים. נקודה זו בולטת במיוחד אצל אחי יוסף. המפגש גורם לבושה דווקא מכיוון שהם היו משוכנעים בצדקת מאבקם. היה ניסיון להשתלט על יוסף, לטרפד את תכנוניו וחלומותיו, השתלטות שבעיני האחים עלתה יפה. כשלפתע המצב מתהפך - אותו יוסף שלדעתם היה עליו להיכנע תחתם, מופיע כשולט עליהם. כל המאבק בו מתברר כמוטעה מיסודו. יוסף בעצם צדק לאורך כל הדרך! במבט לאחור, נראה כעת שכל מאבקם נבע רק מהפחד מגדולתו של יוסף, ולא מהביטחון בצדקת דרכם.

לאור הבנה זו, מצטיירת הבושה כמציאות קשה למדי. אדם שמתבייש הוא אדם שכל אישיותו התמוססה. כך נבין את דברי הגמרא[2]: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". תוספות במקום מסבירים שזהו לאו רביעי של "יהרג ואל יעבור"[3]. כנראה יש לומר שהלבנת פנים קשורה לאחת מהעברות המוכרות לנו שעליהן נאמר "יהרג ואל יעבור". בפשטות, דין זה מסונף ל'שפיכות דמים'. המשמעות העולה מהדברים חמורה מאוד- יש בהלבנת פנים ממד של רציחה, וייתכן שהדבר גרוע אף יותר מרציחה פיזית! המלבין פני חבירו - ממוטט את כל היסודות עליהם בנויה האישיות, האדם פשוט נעלם, לא נשאר ממנו דבר!

מאבק ובושה - ברצון ה'

לאחר השלב הראשון במפגש, יוסף פותח בדברים הבאים:

ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אתי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר. וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה. ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומשל בכל ארץ מצרים.[4]

ניתן לראות אמירה זו כבאה להרגיע את האחים. כיוון שזהו רצון ה', האשמה לא מוטלת על כתפיהם ואין כעס על מעשיהם. אך ניתן לראות כאן גם רובד נוסף בבושת האחים. יוסף בעצם מעביר את כל המאבק שהיה בינו לבין אחיו, מהמישור האנושי הפרטי, למישור האלקי. לא מול יוסף הייתה התמודדות, אלא מול המהלך שהקב"ה הנהיג במציאות על-ידי יוסף. לפיכך, נתגלה כעת שהדבר עליו ניסו האחים להשתלט הוא רצון ה', ומתברר שרצון ה' הוא השולט עליהם. הבושה הגדולה שמתעוררת אם כך, אינה רק בושה מיוסף, אלא בעיקר מה' שפעל את כל המאורעות.

יסודות הבושה

במשניות העוסקות בדין בושת, אנו פוגשים בדין: "איזהו בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש" [5]. ניתן לראות כאן את היסוד שהוזכר, שהבושה תלויה בגורם שמולו עומדים. כאשר יש רצון ליחס מהצד השני, ודעתו עלי משמעותית עבורי, תיתכן גם בושה מפניו אם יתגלו חסרונותיי בפניו.

כך הם פני הדברים גם בעמידה מול הקב"ה. כדי שתיווצר בושה מפניו יתברך, צריכה להיות הכרה שאכפת לאדם מה ה', כביכול חושב עליו. כשאדם משוכנע שהוא פועל בצורה נכונה, הוא מרגיש שהקב"ה איתו. לפעמים אדם אפילו חש שהקב"ה מרוצה ממעשיו ומחבב אותם, הוא משמש כשלוחו של המקום ממש ודבר זה חשוב ויקר לו. נראה, שכך ראו אחי יוסף את הדברים עד למפגש במצרים. דווקא הכרה זו, שהם שותפים ומקדמים את המהלך האלקי, היא הגורמת לבושה הגדולה כשמתברר שדרכם היתה טעות גמורה, ואדרבא, מסתבר שפעולתם היתה הפוכה למהלך האלקי. כאן מתברר, שהבושה החושפת חסרונות, ומגלה ריחוק בין המתבייש לבין העומד מולו, מושתת דווקא על בסיס הקשר שביניהם והציפייה לקירבה.

שלושה יסודות נדרשים על מנת להגיע לתחושת בושה. הראשון - צריך שיהיה אכפת לאדם ממעמדו, אכפתיות שנובעת מכך שהאדם רואה ערך אמיתי למעשיו. והשני - שירצה לקבל הסכמה ואישור למעמדו זה מגורם שיפוטי עליון יותר, שלם יותר. והשלישי - נדרשת יכולת להיות נפעל, להיות בעל נכונות להשתנה, במקרה ותפיסתו נסתרת. על האדם להיות מסוגל להכיר בכך שטעה ולהתבייש בכך.

מעלת ישראל - בושה ועזות

אנו פוגשים בתכונת הביישנות כאחת מהתכונות היסוד של עם ישראל :

שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים; רחמנים, דכתיב: (דברים י"ג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך; ביישנין, דכתיב: (שמות כ') "בעבור תהיה יראתו על פניכם".[6]

על פי דברי הגמרא, ישנו קשר בין בושה לבין יראת שמים. שני הדברים מבטאים תחושת פער וריחוק מהקב"ה. אך בהתבוננות מעמיקה יותר, ניתן להבחין בהבדל המהותי בין שתי התחושות. יראת שמים נובעת ממבט של פער אדיר, בלתי ניתן לגישור, אני - כאן, והקב"ה - שם. לעומתה הבושה, לאור דברינו, תלויה באופן מהותי בכך שחשוב ויקר למתבייש דעתו של מי שבפניו הוא מתבייש. יוצא אם כן, שבושת ישראל מפני ה' איננה מציינת את הפער הבלתי ניתן לגישור בין ישראל לאביהם שבשמיים, אדרבא ההפך הוא הנכון. בגלל שיש קשר כל-כך עמוק, ועתה - בנקודת זמן רגעית קרתה הנפילה והטעות, השייכות והקשר מתפוגגים בפתאומיות ובושה עזה פורצת.

התפיסה המופיעה בגמרא דלעיל, מעמידה את תכונת הבושה כמבטאת את מעלתו של עם ישראל. ניתן לראות ביטוי נוסף לתפיסה זו בדברים הבאים:

"לבלתי תחטאו" - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא; מכאן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

 

לעומת הדברים הנ"ל, ישנה גישה שנראית כהפוכה: "תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה ניתנה תורה לישראל - מפני שהן עזין"[7]. תכונת העזות מבטאת בפשטות את ההפך הגמור לתכונת הבושה. העזות משקפת עמידה יציבה ותקיפה, שלא נכנעת ומתכופפת, דבר שנראה כמנוגד למה שמשתקף בבושה. כיצד אם כן משתלבות שתי התכונות בעם ישראל?

המהר"ל בנתיבות עולם[8] מסביר שמדובר על שני מישורים שונים - ביחס לעולם החומרי, עם ישראל בעל נפש עזה ותקיפה. מידת הבושה, לעומת זאת, מתבטאת ביכולת להיות נפעל מהזולת, ומהקב"ה ביחוד.

אמנם נראה שעל פי דברינו, ניתן לראות את שתי התכונות כקשורות זו לזו. דווקא מי שיש בו את מידת העזות, ובנסיונו להגיע ולהשיג משהו הוא תקיף והחלטי, הוא זה שתופיע אצלו בושה אדירה אם יווכח בטעותו, זאת כמובן אם ישלב נכונה ב' תכונות אלו.

עז פנים - לגהינם

ישנה גם מידת עזות שלילית. זו עזות שלעולם לא תוביל לבושה. אדם יכול להשאר ולדבוק בעמדתו גם לאחר שברור לו שהוא טועה. על עזות כגון זו נאמר: "עז פנים - לגהינם"[9]. סופה של עזות כזו מעיד על תחילתה - מתברר שמלכתחילה לא היה כאן חיפוש אמת, אלא כנראה שכל מה שנעשה נבע אך ורק מפחד ורגש נחיתות בעמידה מול הגורם שאיתו מתמודדים, ואין כאן אלא דאגה לקיום העצמי כמות שהוא.

ניתן לראות את הדברים ביחסים בין אדם לחבירו. הרבה פעמים מתגלה כי דווקא האדם האלים ביותר - הוא החלש ביותר. מי שבטוח לגמרי בדעתו כשנאבק בדיעה אחרת, מתלהם ומתבטא בבוטות - במקרים רבים נוהג כך בגלל תחושת פחד ואיום מהצד השני. אדם שלא מסוגל להתבייש הוא לרוב אדם שמרגיש שבמובנים מסוימים - האמת לא איתו.

הדברים נכונים גם ביחס האדם לעמידה מול קונו. אדם צריך שתהיה בו את העזות החיובית, זו ששאיפותיה תקיפות ובעוצמה גדולה לעשות רצון בוראו. מצד שני אדם צריך לדעת להתבייש ולהיכנע, אם שאיפותיו ומעשיו יתבררו כמוטעים, ויתגלה לו כי מעשיו אינם רצויים.

תצילנו מעזי פנים

הרב בעולת ראי"ה[10] מתייחס לאותה עזות פנים שלילית:

שתצילנו היום ובכל יום, מעזי פנים ומעזות פנים - עזי הפנים הם העומדים בכל דור נגד יסוד התפשטותה של הקדושה העליונה ודעת ה' בעולם.

עזות זו היא ההתנגדות להופעת ה' בעולם. היא זו שעומדת מנגד ולא מאפשרת לקדש להתפשט ולהשפיע.

...עזי הפנים שבכל הדורות, אין שייך לומר 'שתרחיקני מהם'. הריחוק אינו מועיל בדבר, שכל הסביבה כולה של החיים ההוים היא טבועה בו בתכונת הגסות החומרית ההווה בעולם.

הבעייתיות הגדולה בעזות זו, שאי אפשר להתרחק ממנה. זוהי מציאות שקיימת בעוה"ז מעצם הוויתו. כל קיומו של העולם משקף את אותה העזות - ההתנגדות להופעת הקדושה. ממילא, כל עוד אדם נמצא בהוויה החומרית, הוא שייך לאותה עזות פנים.

...אבל הצלה צריכים: שתצילני מעזי פנים. ועיקר ההצלה כאן אינה גופנית כי אם רוחנית.

אין הדבר מופיע במפורש בדברי הרב, אך נראה לפי דברינו, שהדרך להינצל מעזות פנים היא רק ע"י עזות מסוג שונה. נדרשת עזות שעניינה להציג תפיסת עולם, להציב בעולם את האידיאות האלקיות, להופיע את התורה בעוז ובצורה איתנה. אותה עזות המבטאת קשר לקב"ה, היא זו שגם תוביל לבושה מפניו במצבים הארעיים בהם הקשר נפגם.

 

על עם ישראל לשלב בתוכו את שתי התכונות - עזות מתוך שייכות וקשר, יחד עם מידת הבושה המביאה לידי יראת חטא, רק כך יהיה ראוי לתורה, ויוכל להופיעה באופן מלא בעולם.

 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית פרק מה, ג.
[2] מסכת סוטה דף י' עמ' ב'
[3] תוספות שם ד"ה "נוח לו" : "ונראה האי דלא חשיב ליה (פסחים דף כה.) בהדי ג' עבירות שאין עומדים בפני פקוח נפש עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים משום דעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות".
[4] בראשית מ"ה, ה-ח.
[5] כתובות פרק ג' משנה ז' ועוד.
[6] יבמות דף ע"ט עמ' א'
[7] ביצה דף כ"ה עמ' ב'
[8] נתיב הבושה, פרק ב' ד"ה "ובפרק". "והא דקאמר הכא דישראל הם ביישנים ואילו בפרק אין צדין… 'מפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהם עזין'… מה שישראל הם עזים מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש שלהם מוטבעת בחומר. ומכל מקום הם ביישנים שהם מקבלים התפעלות מזולתם כאשר ראוי לקבל התפעלות מה' יתברך".
[9] אבות פרק ה' משנה כ'.
[10] חלק א' עמ' פ' ד"ה "שתצילנו".

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3174

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer