ויגש - ואהבת את ה' אלקיך - שיחת סעודה שלישית התשס"ה |
פרשת ויגש התשס"ה, שיחת סעודה שלישית* ואהבת את ה' אלקיך ויאסר יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד.[1] יעקב ויוסף נפגשים. מפרש רש"י - אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע. [2] יעקב נפגש עם יוסף לאחר תקופה ארוכה וממושכת של ניתוק ביניהם, ניתוק שהסב ליעקב צער גדול. במפגש, חווים יעקב ויוסף חוויה עמוקה ומשמעותית. זו חוויה טבעית ואנושית, חוויה פשוטה אך מאוד משמעותית; מפגש של אב אוהב ובנו לאחר עשרים ושתיים שנים של ניתוק גמור. רבותינו מלמדים אותנו, שבאותו מפגש אדיר, המפגש העמוק מבחינה טבעית ואנושית, קורא יעקב קריאת שמע. לכאורה לא ברורה התנהגותו של יעקב. יש במפגש הזה חוויה אדירה של אהבת יעקב לבנו יוסף, ויעקב כביכול, מסב עצמו במודע מאותה חוויה לחוויה אחרת; מהחוויה הטבעית והפשוטה לחוויה רוחנית; מאהבת אב לבנו לאהבת ה'. דביקות בטוב הגמור ניתן היה לומר[3] שיעקב קורא את שמע כיוון שהגיע זמנה, ולפי זה ניתן להבין קצת יותר את התעלמותו מהחוויה האנושית והטבעית שמתרחשת כעת. אלא שאז עולה השאלה, מדוע יוסף לא קורא גם הוא קריאת שמע. המהר"ל, בגור אריה, מנסה בדיוק להוציא מהאפשרות הקודמת - אומר המהר"ל בגור אריה - אמנם יש לדעת ענין קריאת שמע שהיה קורא ובזה יתורץ מה שלא היה קורא יוסף קריאת שמע לפי שכאשר בא יעקב וראה את יוסף בנו מלך בא בלבבו אהבתו ויראתו של הקב"ה איך מדותיו הם טובות ושלימות ומשלם שכר טוב ליראיו וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם, וזהו קריאת שמע שנזכר ייחוד מלכות שמיים ואהבתו וראוי היה לקרות קריאת שמע כאשר בא אליו יוסף אחר הצער הגדול אשר היה לו בעבורו ועתה ראה אותו מלך היה אוהב את הקב"ה אשר עושה לו זה וקבל מלכותו ואהבתו ויראתו וזהו נכון למבין.[4] עולה מדברי המהר"ל כי יעקב לא קורא קריאת שמע כיוון שהגיע זמנה, שאם כן הרי הוא מתעלם מאהבתו לבנו. הנכון הוא, שקריאת השמע של יעקב נובעת מעצם הפגישה עם יוסף. במילים אחרות, אהבת יעקב לבנו יוסף, שבאה לידי ביטוי במפגש ביניהם, מביאה את יעקב לקרוא קריאת שמע, ובכך לבטא את אהבתו לה'. וזהו מידת החסידים אשר יקרה להם טוב מתדבקים אל הקב"ה על הטובות והאמת שעשה עמהם. יעקב מכיר בעובדה שהחוויה האדירה שאותה הוא חווה במפגש עם יוסף, זו הטבעית והפשוטה, נובעת מההטבה שעשה עימו ה'. לאחר עשרים ושתיים שנים של ניתוק גמור בין האב לבנו, ניתוק שהסב צער רב, מיטיב הקדוש ברוך הוא עם יעקב; יעקב מתבשר שבנו יוסף עודנו חי, וזוכה אף להיפגש עמו. יעקב מכיר את מי שמשפיע עליו את הטוב הזה; את מי שהביא אותו למפגש שאמור לבטא באופן החזק ביותר את אהבתו לבנו, ומתוך הכרה זו מגיע יעקב לאהבת ה'. השכחת הגשמיות השפת - אמת מביא את דברי המהר"ל, ומוסיף עליהם - נודע דברי מהר"ל ז"ל בספר גור אריה על מה שאמרו חז"ל יעקב לא נשקו שקרא את שמע. וביאר כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא. לכן קרא אז בכוונה קריאת שמע. ועל פי הפשוט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעל ידי האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא לכן הוא מתדבק מקודם בו יתברך ועל ידי זה נשכח ממנו אהבה הגשמיות.[5] השפת אמת מבאר מדוע קורא יעקב את שמע, באופן שונה מהמהר"ל. הסברנו קודם, עד כמה החוויה הטבעית והאנושית שחווה יעקב היא חוויה עמוקה ומשמעותית. אומר השפת אמת, שדווקא בשל היותה כזאת, ישנו חשש שמא יעקב ישקע בתוך העולם הטבעי, ויתנתק לגמרי מהעולם הרוחני; ישנו חשש, שמא האהבה הגדולה של האב לבנו, תמנע מיעקב לאהוב את ה'. ננסח את הדברים בצורה יותר כללית. האדם שחי במציאות הטבעית והממשית, נתון להשפעותיה של המציאות עליו; יש במציאות הזו התרחשויות רבות שגורמות לאדם להתפעל ולהתרגש מהן; הן גורמות לאדם לחוות חוויות שונות, כשהמשותף להן הוא שהן כולן חוויות טבעיות, אנושיות ופשוטות. החוויות האלה הן חוויות שממלאות את האדם, הן חוויות עמוקות ומשמעותיות, ולכן יש חשש שמא האדם החווה אותן יתמלא כל כך מהעולם הטבעי והאנושי, וכך לא יהיה נתון להשפעות העולם הרוחני; הוא לא יחוה חוויות רוחניות. נחזור למפגש יעקב עם יוסף. יעקב חושש, כאמור, שהאהבה העמוקה שלו לבנו, תפגע באהבתו ה'. חשש זה מביא את יעקב לקרוא קריאת שמע; הוא קורא את שמע, על מנת שיוכל להתמלא מהעולם הרוחני, ולא מהעולם הגשמי והטבעי. "לכן הוא מתדבק מקודם בו יתברך ועל ידי זה נשכח ממנו אהבה הגשמיות". בכל לבבך - בשני יצריך ממשיך השפת אמת - וזה הענין מה שאמרו בכל לבבך בב' יצריך והיתכן לאהוב ה' ביצר הרע. השפת אמת מבאר את דבריו, על פי דברי המשנה בברכות, שאמרה - ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך וגו' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע.[6] לכאורה קשה; כיצד ניתן לאהוב את ה' ביצר הרע?! השפת אמת ביאר, בדבריו הקודמים, שהעולם הגשמי והטבעי, מסוגל להוביל את האדם לשכחת ה', בעוד שמדברי המשנה עולה כי בכוחו של היצר הרע, להביא לאהבת ה'?! השפת אמת מבאר את דברי המשנה, דווקא לאור דבריו הקודמים - רק שעל ידי היצר הרע מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצר הרע. אם אמנם כי הפירוש עמוק מזה. השפת אמת משתמש בביטוי של "יראת היצר הרע". יש איזו שהיא מציאות של "יצר הרע", שכאשר מודעים לקיומה אז יראים ממנה. האדם מכיר בכך שישנו עולם גשמי, וטבעי שמסוגל למשוך אותו אליו עד כדי הישקעות מוחלטת בו. ההישקעות הזו תרחיק את האדם מהעולם הרוחני. בניסוח של פרשתינו - האהבה הטבעית והאנושית של האב לבנו יכולה להוביל, כאמור, לשכחת ה'; לפגוע באהבתו. וכמו שחששו של יעקב מהשקעותו בעולם הטבעי, מביאה אותו לקרוא קריאת שמע ולאהוב את ה', כך גם המודעות שיש לאדם אודות קיומו של היצר הרע, ואודות יכולת השפעתו עליו, תוליד באדם יראה שמא ייפול לידיו של היצר. יראה זו תביא אותו לאהבת ה'. והארץ נתן לבני אדם בהמשך דבריו של השפת אמת מובאת קומה נוספת - אבל על ידי זה הדרך יוכל אחר כך להפוך גם את כל היצר הרע לעבודת הבורא כי על ידי זה הדרך נמצא נולד טוב מהיצר. ועל ידי זה מתהפך לטוב. כאן מדובר על קומה נוספת, שהיצר הרע מתהפך לטוב, וזה לכאורה לא ברור; כיצד היצר הרע, היצר שמביא לשכחת ה', יכול להיהפך לטוב?! השפת אמת מבאר ענין זה על פי דברי הגמרא בברכות - רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה.[7] רבי לוי מברר את היחס בין שני פסוקים; בפסוק הראשון נאמר "לה' הארץ ומלואה", בעוד שבפסוק השני נאמר "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם". תשובת הגמרא היא "כאן ("לה' הארץ ומלואה") קודם ברכה, כאן ("...והארץ נתן לבני אדם") לאחר ברכה. מהגמרא עולה, שברכתו של האדם היא זו שהופכת את הארץ, משייכת לה', לשייכת לבני האדם, לכאורה. אומר השפת אמת - וכענין זה אמרו חז"ל כתיב לה' הארץ וכתיב והארץ נתן לפני אדם כאן קודם ברכה כו' וכי אחר ברכה אינו לה' חס ושלום. השפת אמת תמה על דברי הגמרא; כיצד ניתן לומר שלאחר הברכה הארץ כבר אינה שייכת לה'?! "וכי אחר ברכה אינו לה' חס ושלום". והוא מבאר - אמנם אחר הברכה ניתן לבני אדם שיוכל להיות לה' אף כי הוא לבני אדם. שעל ידי הברכה מתקשר המעשה בקדושה. וזה הוא הברכה שאחר האכילה שהוא העיקר [שמפורש בתורה] כמו שכתבו חז"ל כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. והיינו כנ"ל שמקודם שבא ליהנות נזכר בה' יתברך כדי שלא להתפרד ממנו על ידי הנאה גשמיות. ועל ידי זה הזכירה מקודם. נשכח ונתמעט ממנו הגשמיות עד שמתהפך הכל לה'. האדם החי במציאות הטבעית והגשמית, נתון להשפעותיה; הוא מתפעל ממנה. יש צד חזק במציאות הזו שמושך את האדם אליו; הוא מושך אותו ליהנות ממנו. ההנאות הקיימות במציאות הגשמית, אינן דווקא חומריות כדוגמת הנאת האכילה, אלא קיימות גם הנאות, טבעיות וגשמיות, ששייכות לצדדים יותר עליונים באדם, כדוגמת ההנאות ששייכות לעולמו הרגשי; שמחה, התלהבות, עונג, אהבה ועוד; האדם שמח מאירועים מסויימים שמתרחשים במציאות הטבעית והגשמית, הוא מתלהב ממנה, הוא מגלה רגשות אהבה כלפי חלקים ממנה, ועוד. חשוב לציין[8], שההנאות והחוויות הטבעיות האלו, הן מופיעות בעוצמה מלאה; מדובר בחוויות מאוד משמעותיות, ולכן הן ממלאות מאוד את האדם. האדם החי בתוך אותה מציאות טבעית וגשמית, שמושכת אותו כלפי אותן הנאות שאין בהן בהכרח צד של איסור, חווה את אותן הנאות בצורה מאוד חזקה, עד כדי כך שהן ממלאות אותו לגמרי. בעקבות כך, כפי שביאר השפת אמת, ישנו חשש שמא יגיע האדם לשכחת ה'; שמא הוא יתמלא מאותה מציאות אנושית וטבעית ויתנתק מהמציאות הרוחנית. האפשרות הראשונה להתמודד עם חשש זה, היא האפשרות שהובאה בשפת אמת בשלב הקודם; להתעלם מההנאה הגשמית והטבעית, ועל ידי כך להתדבק בעולם הרוחני, שמקורו בשמי שמיא; לא לתת לב לאהבת הבן, אלא לקרוא קריאת שמע. הקומה הנוספת שבונה בנו השפת אמת, מלמדת כי קיימת אפשרות נוספת בהתמודדות עם החשש הנזכר לעיל; אפשרות זו, נעוצה בכֹח הברכה. הברכה קודם האכילה מבטאת את ההכרה שהאוכל הנאכל שייך לה', והוא זה שנתנו לנו. מכח הברכה, ובמילים אחרות, מכח אותה הכרה, יכול האדם לאכול את האוכל, ששייך לה'. נשליך את הדברים על כלל המציאות הטבעית והגשמית. הברכה, במובנה הרחב, היא הביטוי להכרה הברורה והמוחלטת בכך שמקורה של אותה מציאות טבעית ואנושית, הוא הקדוש ברוך הוא. וכמו שמכח הברכה הותרה האכילה לאדם, כך גם מכח אותה הכרה יכול האדם לחוות את החוויות הטבעיות והאנושיות, באופן מלא; מבלי לפגוע בעוצמה הטבעית שקיימת בהן. חוויות טבעיות אלו לא תיפגענה באהבתו לה', אלא להיפך! האדם המכיר בכך שמקורה של המציאות כולה הוא בשמי שמיא, יוכל לחוות את החוויות הטבעיות במלוא עוצמתן, כאשר הכרתו מכוונת הכל לשם שמים. כך תגדל ותתעצם באדם, אהבתו ה', שכן הוא מגייס לטובתה כוחות טבעיים, אנושיים ופשוטים, שהוא יותר שייך בהן; האדם, בהיותו אנושי, חווה דווקא את אותן חוויות טבעיות, באופן יותר מלא, וכשחווה חוויות טבעיות אלו במילואן, אך לשם שמים, מתעצמת בו אהבתו לה'. זוהי עבודת ה', שבה היצר הרע מתהפך לטוב; "שיוכל להיות לה', אף כי הוא לבני אדם". יעקב נפגש עם יוסף. במפגש הזה ישנה חויה טבעית ופשוטה של אהבת אב לבנו בצורה עמוקה ומשמעותית. יעקב חווה את החויה הזו במלוא עוצמתה, אולם מתוך הכרה ברורה שמקורה ושורשה במציאות הרוחנית, בשמי שמיא. ומתוך גילוי האהבה הגדולה של האב לבנו, באופן מלא, מגיע יעקב לאהבת ה'.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית פרק מו, פסוק כט.
[2] רש"י, שם, ד"ה ויבך.
[3] וכך מביא המהר"ל, בדבריו הקודמים לדברים שהבאנו.
[4] גור אריה לפרשת ויגש, ד"ה ואמרו רבותינו ז"ל.
[5] שפת אמת ויגש, תרלז.
[6] ברכות פרק ט משנה ה.
[7] ברכות דף לה עמוד א.
[8] כפי שנאמר בהתחלה, לגבי המפגש בין יעקב ליוסף.
Quote this article on your site | Views: 59313
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|