ויגש - ערבותו של יהודה - שיחת סעודה שלישית התשס"ג

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויגש התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

ערבותו של יהודה

ערב את הנער

רבים עמדו על כך שיהודה בעצם כמעט ולא מחדש דבר בנאומו, אלא רק חוזר על סדר המאורעות בצורה ברורה. התוספת היחידה המופיעה בסוף דבריו היא הערבות שקיבל על עצמו, וזו לא נראית כתוספת משמעותית.

רש"י מסביר -

כי עבדך ערב את הנער - ואם תאמר למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי? הם כולם מבחוץ, ואני נתקשרתי בקשר חזק, להיות מנודה בשני עולמות. [1]

מדבריו נראה כי יהודה חרד לאינטרס האישי שלו, הוא חש מאוים כיוון שקיבל על עצמו אחריות- "וחטאתי לאבי כל הימים". לכן דווקא הוא אוזר אומץ וניגש אל יוסף.

התבוננות מעמיקה יותר במושג הערבות מלמדת כי זו אינה התמונה השלמה. ערבות, פירושה כניסה של צד שלישי למערכת זוגית של לווה ומלווה. הערב כאילו מקבל על עצמו לתפקד כלווה כלפי המלווה, או לחלופין לתפקד כמלווה כלפי הלווה. על כל פנים, הוא מכניס עצמו כאחראי להחזרת החוב. מושג הערבות מבטא איפה את הנכונות לקחת אחריות על בעיה שלכאורה כלל לא נוגעת לערב עצמו, והפיכתו לצד בעסקה המתרחשת.

קבלת האחריות של יהודה לא רק שאינה נובעת מראיה פרטית, אלא שכל משמעותה היא כניסה לבעיה שכלל אינה שלו. חדירתו פנימה לתוך הענין יוצרת מציאות חדשה, שבה הופך יהודה להיות בעל-הדבר.

פן אראה ברע אשר ימצא את אבי

יהודה מוכן לקבל על עצמו ערבות כלפי יעקב. קיים כאן ניגוד בין רצונו של שליט מצרים העומד על כך שבנימין ירד מצרימה, לבין רצונו של יעקב הירא שמא יקראהו אסון בדרך, אך זקוק לשבר שיש במצרים. הבעיה היא של יעקב, הוא שצריך להתמודד עם הרעב הפוקד את המשפחה בעקבות חוסר נכונותו להוריד את בנימין. בכל זאת, יהודה מכניס עצמו פנימה אל תוך הבעיה, הוא מוכן להזדהות עם רצונו של יעקב ועם חששותיו ולהפוך עצמו לערב את הנער. מצוקתו של יעקב הופכת למצוקתו שלו כשהוא מקבל על עצמו את האחריות לגורלו של בנימין. 

כך גם מתנהג יהודה כלפי בנימין. הקשר בין יעקב לבנימין עומד כאן בסכנה כשבנימין עומד להשאר במצרים ולהיקרע מעל אביו. יהודה מוכן להכניס עצמו כשותף אל תוך המצוקה של בנימין ולקבל על עצמו את האחריות לשמש כעבד במקומו.

זוהי המשמעות של הגישה פנימה. יהודה לא עומד מבחוץ כמשקיף על הבעיות אלא נכנס פנימה, להיות חלק מעולמם של יעקב ובנימין, על כל עומק הרגשותיהם וציפיותיהם, ולקבל על עצמו אחריות המערבת אותו בבעיותיהם ובמצוקותיהם. יש כאן אולי שינוי בגישתו של יהודה אל המתרחש סביבו. אמנם גם בעבר מצאנו את יהודה דואג ליוסף או לשמעון בהזדמנויות שונות, אך נכונותו ליטול חלק במתרחש לא נבעה מתחושה שהדברים נוגעים לו ממש. ערבותו של יהודה לבנימין מבטאת חיבור פנימי למתרחש, וההזדהות המלאה שלו מתבטאת בגישה פנימה - "אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים".[2]

לגשת אל יוסף

המדרש מביא

ויגש אליו יהודה וגו' כתיב מים עמוקים עצה בלב איש וגו'. לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין.  כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו. [3]

המדרש מתאר שיהודה עושה מאמץ על מנת להבין ללבו של יוסף. יהודה מרגיש כי עומד מולו אויב זר ומתנכר. כתגובה לכך הוא בוחר לגשת פנימה, לנסות ולהבין את המניעים העומדים מאחורי התנהגותו המנוכרת של השליט הזר, לנסות ולעמוד על הסוד הצפון בלבו, הגורם להתנהגותו. המדרש בהמשך[4] אמנם מביא דעה שיהודה לא ניגש לפיוס אלא דווקא למלחמה, אך נראה שגם פיוס וגם מלחמה הן שתי עמידות המשדרות סוג של קשר וקרבה, גם אם הן שונות באופיין.

גם בפשט הפסוקים יש כאן התקרבות, אפילו במובן הפיזי. האחים עומדים כולם מול יוסף, אך יהודה ניגש צעד קדימה אל יוסף, לדבר דבר באזנו. הפסוקים משדרים את התעקשותו של יהודה לגשת פנימה ולא להישאר בשורה אחת עם שאר האחים הנשארים במרחק צעד מיוסף. יהודה מנסה להבין, להתקרב, לעמוד על צפונות ליבו של יוסף. רק מתוך כך מצליח בסופו של דבר יהודה לפענח את הטמון בלבו של השליט ולפרוץ את חומת ההתנכרות: "ולא יכול יוסף להתאפק". אז מתגלה כי גם השליט המנוכר, שהתנהלותו אינה ברורה, הוא בעצם חלק מהמהלך הכולל, גם לו יש תפקיד במסגרת התמונה הכוללת.

האלקים חשבה לטובה

עד שניגש יהודה אל יוסף, ההתרחשויות בבית יעקב הצביעו על הדרדרות. בבית יעקב קיימים חטאים ועיוותים, ובעקבותם יש גם עונשים הפוקדים את בני יעקב. האחים עצמם כבר מכירים בקשר שבין החטא לבין הרעה הבאה עליהם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו". כך נקלטים הדברים כשמתבוננים בהם מבחוץ, כל שלב נבחן רק כתוצאה של השלב הקודם לו, ומתקבלת תמונה של הדרדרות קבועה.  בעקבות גישתו של יהודה פנימה מתבהרת התמונה: יוסף מתוודע לאחים, ומתברר כי כלל אין כאן אויב, אין כאן כוחות מתנגדים אלא רק פרטים שונים בתמונה גדולה רבת מרכיבים. גורמים שנדמו כאויבים, כמתנכרים, שבים ומתגלים כמחוללים את הישועה: "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם". היכולת לקלוט את הדברים באופן כולל ושלם נקנית רק עם הנכונות להכנס פנימה, במובן של התקשרות פנימית והזדהות עמוקה עם התהליך. רק כך מתלבנים הדברים ומתבררת משמעותם האמיתית.

אלקי, נשמה שנתת בי טהורה היא

ויגש אליו יהודה. במדרש בני אם ערבת כו' רש"י פירש ערבת לרעך זה הקב"ה כו', כענין שכתוב משביעין אותו תהי צדיק. שהאדם ערב על הנשמה בת מלך להחזירה לאביו שבשמים. ואף שנתלכלך כל כך בחטא. עם כל זה על ידי תשובה מעומקא דליבא, איך אעלה אל אבי כו', נהפך עונות לזכיות ונאמר אני יוסף.[5]

השפת אמת מסביר כי האדם ערב על נשמתו, על כל הכוחות, היכולות והנטיות המיוחדות שנטע בו הקב"ה. כוחות אלו הופקדו בידו בשעה שהורדו למצרים, לעולם הזה, המלא מאבקים וסיבוכים. כשאדם מקבל על עצמו ערבות זו, הוא נעשה מעין שותף לנותן הכוחות, לקב"ה. בנוסף הוא הופך למזוהה באופן פנימי עם נשמתו, עם הכשרונות שהוטבעו בו. את האדם מלווה בכל דרכו בעולם התביעה הגדולה - "כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי", והוא חש אחראי באופן עמוק למילוי התפקיד שקיבל על עצמו. האדם מכיר בקושי הקיים בהתמודדות בעולם הזה, ומקבל על עצמו ערבות על החזרת הנשמה לקב"ה כשהיא טהורה ונקיה.

אך לא די בזה. כמו יהודה הניגש פנימה אל יוסף, גם האדם מתאמץ להבין את הסוד הטמון מאחרי המעטה של העולם הזה. העולם הזה נראה מנוכר ומתנגד לאופיה של הנשמה, גורם זר ומפריע. האדם אמור לקלוט את עניינו של עולם זה, את המגמה לשמה הוא קיים, ולשם כך עליו להתבונן במציאות בצורה עמוקה ומזוהה. מתוך כך מגלה האדם שכל הגורמים שהפריעו לו למלא את תפקידו כלפי הקב"ה וכלפי נשמתו- אינם אלא פרטים שונים בעלי תפקיד בתמונה הכוללת.

זוהי משמעות הפיכת הזדונות לזכויות. אותם גורמים שהתפרשו כמפריעים, מקבלים משמעות של משתלבים ומקדמים. מכירת יוסף, הרעב ושליט מצרים המתנכר, נהפכים לשותפים במהלך הכללי של הקמת עם ישראל מתוך שעבוד מצרים.

אדם נדרש לפעול במציאות לא כמשקיף עליה, אלא כחודר לנבכיה ולמעמקיה; כמי שמקושר למצוקות ולבעיות של הסובבים אותו באופן פנימי ועמוק וכמי שחותר לפענח מבפנים את פשר המכשולים. אחריות גדולה זו מעמיקה בו גם את התבוננותו על המציאות כולה, ומתוך כך הוא חושף את המשמעות הפנימית של כל דבר ודבר בעולם, כחלק מעולמו השלם של הקב"ה. בדרך זו הוא זוכה שזדונות נהפכים לו לזכויות.

 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] פרק מד, לב ד"ה 'כי עבדך'.
[2] בראשית מד, לב.
[3] בראשית רבה צג, ד.
[4] שם אות ו, במדרש מובאות שתי הדעות.
[5] 'שפת אמת' על הפרשה, שנת תרל"ו.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3384

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer