ויחי - מפירוד לאחדות - שיחת ליל שבת התשס"ה |
פרשת ויחי התשס"ה, שיחת ערב שבת* מפירוד לאחדות ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.[1] אומר רש"י, בשם המדרש: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, והתחיל אומר דברים אחרים.[2] יעקב אוסף את בניו על מנת להודיעם את אשר יקרא אותם באחרית הימים, לגלות להם את הקץ. הפסוקים בהמשך מורים כי יעקב "אומר דברים אחרים" ולא מגלה את הקץ, ומכאן למדו רבותינו ש"נסתלקה ממנו שכינה". בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה נראה, שלא רק מתוכן דברי יעקב לבניו למדו רבותינו שנסתם הקץ מיעקב, אלא גם העובדה שיעקב פונה לכל אחד מבניו בנפרד, מעידה על כך שיעקב לא עוסק באחרית הימים. כאשר רוצים לדבר על אחרית הימים, ישנה ציפייה, שתתואר מציאות אחדותית וכוללת. זו אמנם מציאות שקשה לתארה, אם אפשר בכלל, מציאות חסרת בהירות, אך למרות זאת דבר אחד ברור לנו אודותיה. ברור שאותו פירוד שהיה קיים במציאות הקודמת לאחרית הימים, כבר לא יופיע בה. הכוחות המפורדים, שמפאת היותם כאלה הופיעו עד כה במציאות ככוחות מתנגדים ומתעצמים, יתבררו ויתאחדו, עד להופעתם השלימה והכוללת. יעקב בדבריו פונה לכל אחד מבניו בנפרד, ומכאן למדו רבותינו, כאמור, שדברי יעקב עוסקים עדיין בעלמא דפירודא ולא במציאות האחדותית שבאחרית הימים. סתימת הקץ מיעקב שבאה לידי ביטוי בהסתלקות השכינה ממנו, מצביעה על כך שקיימת בעייתיות כלשהי בגילוי הקץ. בפשטות, הבעייתיות קשורה לכך שגילוי הקץ הופך את המציאות העכשווית לחסרת משמעות. כשמדברים על היעד ועל התכלית, התהליך הופך להיות חסר משמעות, שכן ברור כבר לאן הדברים מובילים. אולם ניתן לומר אף יותר מכך. המציאות המפורדת מאפשרת לכל אחד מהכוחות שבה להיבנות, להתפתח ולהשתכלל. כאשר התכלית ידועה, הבנייה הזו לא מתאפשרת. אחרית הימים מציגה את התיאור השלם, שבו כל הכוחות נעשים ליישות אחת כוללת. תיאור שכזה מונע מהכוחות המפורדים כעת לפתח ולבנות את עצמם; הם נעשים מוכווני מטרה ולא מסוגלים לשכלל את ייחודיותם, וייתכן אפילו שהם לא מסוגלים להכיר בה. קשה להם לזהות שקיימים שנים עשר כוחות שונים ומגוונים הדורשים העצמה ושכלול של כל אחד מהם, כיון שהסתכלותם היא בעיניים של אחרית הימים. לכן אין לגלות את הקץ. יש צורך להכיר בעובדה שישנם כוחות שונים ומגוונים, ושיש צורך בפיתוחם והתעצמותם, והתבוננות בעיניים של האחרית לא מאפשרת זאת. לאור כך, נוכל לומר דבר נוסף. גילוי הקץ לא יפגום רק במציאות העכשווית לבדה, כי אם גם באחדות האמורה להופיע באחרית הימים. האחדות, כשמה כן היא - מאחדת היא את הכוחות שהיו מפורדים עד עתה. ככל שהכוחות יהיו יותר מפותחים ומשוכללים, כך גם תתעצם ותתגדל הופעת ההאחדות. כשכל אחד מהכוחות נבנה והתעצם במציאות הקודמת לאחרית הימים, הרי שכשתגיע אותה האחרית, האחדות שתופיע תהיה רחבה יותר ועוצמתית. יעקב ביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. ייתכן אפילו שיעקב החליט לסתום זאת מבניו. יעקב מבין שחשיפתה של אחרית הימים, תהפוך את המציאות הנוכחית לחסרת משמעות. יתירה מזו, המבט על המציאות הנוכחית מנקודת מבט של אחרית הימים, לא מאפשר להכיר בכך שבמציאות העכשווית מתגלים שנים עשר כוחות שונים ומגוונים, וממילא לא מתאפשרת בנייתם והתפתחותם. דברים אלה ישפיעו גם על האחרית עצמה; אותה מציאות אחדותית שתופיע לעתיד לבוא, לא תוכל להופיע במלאו רחבה, עוצמתה ותפארתה. יוסף ויהודה התבוננות בבית יעקב תחדד את הדברים - בפרשתנו, מופיע בית יעקב בשלמותו - כולם מאוגדים ומלוכדים סביב מיטת אביהם. כך גם עולה מקריאת יעקב לבניו "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". אולם יודעים אנו שלא כך נראו הדברים קודם לכן, עד כה היה פירוד בבית יעקב. היו מחלוקות, תחרויות, ואולי אפילו מאבקים, כאשר הדבר בא לידי ביטוי באופן חריף, במאבק בין יהודה ויוסף. המשותף לשניהם הוא - ששניהם נפרדים מבית יעקב, והיפרדות זו מביאה להצלחתם. אולם קיימים הבדלים ביניהם: יוסף יורד מצרימה. זוהי גלות במובן הפשוט ביותר - גלות באופן נגלה, ירידה מהארץ. וכמו שהגלות בגלוי, כך גם הצלחתו של יוסף היא גלוייה - הוא נעשה לשליט על כל ארץ מצרים, משנה למלך. יהודה לעומתו יורד מאת אחיו, "עד איש עדֻלמי ושמו חירה"[3]. אין זו גלות ממש, שכן יהודה נשאר בארץ, אולם ברור שיהודה חש ביטויי גלות עמוקים; החל מהיפרדותו מבית יעקב, וכלה במעשה תמר. וכמו יוסף גם יהודה, הגלות מביאה להצלחתו. אולם כיון שגלותו היא עמוקה ונסתרת, כך גם הצלחתו, וכדברי המדרש: ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח 'כי אנכי ידעתי את המחשבות', שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.[4] בתוך גלותו העמוקה של יהודה, מגלה ה' אורו של משיח, באופן נסתר ועלום. עשרת האחים האחרים השתייכו תמיד לבית יעקב, הם אלה שהרכיבו אותו. לעומתם, יהודה ויוסף נפרדים מן הבית. נראה, שהיפרדותם של יהודה ויוסף מולידה חשש גדול להתנתקותם מהבית. אצל יוסף, הדברים מאוד ברורים. גם אחיו רואים אותו, כנראה, כמי שאמור להתנתק מבית יעקב (כישמעאל ועשו). ייתכן שעם הזמן גם יוסף מתחיל לחוש שהוא בן דחוי, שהוא אמור להיפלט מבית יעקב. כך גם בנוגע ליהודה. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו", ופירש רש"י: "ללמד שהורידוהו אחיו מגדולתו"[5]. אולם חשש זה נתבדה ובסופו של דבר מתגלה, כי דווקא היפרדותם של יהודה ויוסף, היא זו שהובילה לבנייתם והתפתחותם, לחשיפת כוחות מסויימים שקיימים בהם. אלמלא נפרדו וכמעט התנתקו מבית יעקב, ייתכן ולא היו מגלים אותם, או שמא הם היו מופיעים בהם אך בצורה עמומה. אצל יהודה, כאמור, הדברים יותר נסתרים; אלמלא היה גולה, לא היה מתנוצץ, חלילה, אורו של משיח. לעומת זאת אצל יוסף, הדברים הרבה יותר גלויים; יציאת יוסף מבית יעקב מעמידה אותו בנסיונות קשים, ומבררת את היכולת שלו לעמוד בהם. כך הולכים ומתפתחים צדדי המנהיגות של יוסף, שייתכן ולא היו מתגלים אם היה נשאר יוסף בבית יעקב. כמו כן, כך גם מתגשמים חלומותיו של יוסף. יהודה ויוסף, חוזרים בסופו של דבר אל בית יעקב, ולא זו בלבד אלא שהם נעשים לשני הכוחות המובילים ביותר שם. הם בולטים לא רק במציאות הנוכחית והעכשווית, אלא הם גם אלה שיובילו את בית יעקב כולו למציאות המיוחלת, לאחרית הימים, ליום בו יהיה ה' אחד ושמו אחד.[6] אל תירא מרדה מצרימה זה התהליך שהתחולל בבית יעקב, עוד בחייו. כעת מתחיל תהליך חדש, תהליך שיעקב חושש ממנו עוד טרם ירד מצרימה. ויאמר אלקים לישראל במראֹ ת הלילה ויאמר יעקב יעקב, ויאמר הנני. ויאמר אנֹ.כי הא-ל אלקי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנֹ.כי ארד עמך מצרימה ואנֹ.כי אעלך גם עלֹה, ויוסף ישית ידו על עיניך.[7] יעקב מבין שסוף סוף נעשית מיטתו שלימה והאחדות שוררת בביתו, אולם יודע הוא ששלימות זו מופיעה בארץ נכר, במצרים. הוא מבין שכעת מתחיל תהליך חדש של פירוד. לא פירוד בביתו, כי אם פירוד של משפחתו השלימה מנקודת המקור שלהם, מנקודת שרשם; משפחת יעקב מתנתקת מארצה, ויורדת לגלות. היא עוזבת את המציאות השלימה לקראת מציאות של גלות ושל שעבוד. הקדוש ברוך הוא מתגלה ליעקב במראות הלילה, ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. אנֹכי ארד עמך מצרימה ואנֹכי אעלך גם עלֹה", ויעקב קודם מיתתו, מודיע זאת לבניו. הוא מודיע להם כי ישנה "אחרית ימים". במובן הפשוט ביותר, הוא אומר להם שיהיה קשה, אך בסוף יהיה טוב. אולם נראה, כי קיימת כאן בשורה עמוקה יותר. יעקב מבשר לבניו, שיציאתם לגלות והתרחקותם מנקודת שרשם, הם אלה שיאפשרו להם להכיר בכוחות השונים והמגוונים שקיימים במציאות. לאחר שהכירו את הכוחות השונים שקיימים בתוכם, בתוך בית יעקב, יכירו גם את הכוחות השונים שקיימים במציאות כולה - כוחו של בית יעקב, ובעצם של עם ישראל, וכוחם של שאר העמים. הכרה זו, תאפשר לכל אחד מכוחות אלה להתעצם ולהתפתח. התפתחותם והתעצמותם של הכוחות השונים והמגוונים - כוחו של ישראל וכוחותיהם של העמים - ישפיעו על האחדות שתופיע באחרית הימים, ביום בו יהיה ה' אחד ושמו אחד.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] בראשית פרק מט, פסוק א.
[2] רש"י שם, ד"ה ואגידה לכם.
[3] בראשית פרק לח, פסוק א.
[4] בראשית רבה סי' פה אות א.
[5] רש"י שם, ד"ה ויהי.
[6] מיוסף ויהודה יוצאים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
[7] בראשית פרק מו, פסוקים ב-ד.
Quote this article on your site | Views: 4427
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|