ויחי - אחרית הימים - שיחת ליל שבת התשס"ג

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויחי התשס"ג, שיחת ליל שבת*

אחרית הימים

ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.[1]

ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה.[2]

יעקב קורא אל בניו שיאספו; רוצה יעקב להגיד להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים, אך בפועל, אין הוא עושה זאת. ברכותיו אינן מגלות את אחרית הימים וחז"ל דורשים שהיה זה מפני שנסתלקה ממנו שכינה.

יש תקוה לאחריתך

יעקב נמצא באחרית ימיו. כל ימיו עוסק אדם בעצמו, עמל להוציא לפועל, להביא לידי ביטוי את כוחותיו. אך בערוב ימיו, חייב הוא להרחיב את מבטו. חייו של אדם שאינו מסוגל להתבונן אל מעבר ליום מותו, נראים בעיניו חסרי משמעות; שהרי ביום בו ימות יאבדו מן העולם גם מסכת חייו ומשמעותם. היכולת להרחיב את גבול המבט אל מעבר ליום המוות, היא שנוסכת משמעות בחייו של האדם. לכן יעקב, בטרם יגווע וימות, עומד על משמעות חייו, מרחיב את מבטו, ומכיר בכך שמשמעותו לא הולכת לגווע יחד איתו. מכיר הוא בהשתייכותו למהלך כללי יותר, בהיותו חלק מדבר שלם - חלק מאחרית הימים של עם-ישראל.

אך לא רק אל עצמו פונה יעקב. במותו, יאבדו בניו את משענתם היציבה. אביהם הזקן היה תמיד חלק ממשמעות חייהם. לכן פונה יעקב גם אליהם, גם אותם הוא מנחם - משמעות חיי לא תגדע במותי, שייך אני לאחרית ימיו של עם-ישראל, משמעות וחלק יש לי במציאות שלמה זו. ועוד נחמה יש בדבריו. בניו וזרעם עומדים בפני גלות קשה. במותו של יעקב יחל שיעבוד קשה לבניו בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם. לכן אומר יעקב לבניו - האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, כרוצה לומר - יש תקווה לאחריתכם, הגלות תגיע אל קיצה; האחרית, תהיה טובה.

אולם, נראה שגילוי אחרית הימים טומן בחובו משמעות נוספת.

גילוי האחרית

המושג אחרית הימים - שמהווה נקודת תכלית אליה שואף הכל - אומר, כי ההתרחשויות והמאורעות שקורים בהווה נובעים ונגרמים ממציאות עתידית. אחרית הימים היא שמחוללת ומניעה את אשר מתרחש עכשיו. ממילא, גילוי אחרית הימים איננו גילוי העתיד ותו לא, חשיפת אחרית הימים לא נועדה רק לנסוך תקווה בלב הבנים. חשיפת הקץ מפענחת את כל המציאות כבר מעכשיו, מבהירה ומבארת את משמעות המאורעות כבר בהווה.

בהגדת אחרית הימים יטע יעקב בבניו תקווה לעתיד טוב יותר, ומעבר לכך ישפוך על המציאות הנוכחית אור גדול שיאיר ויפענח אותה.

דרכו של עולם, לפרש ולהסביר את המתרחש, בהתאם לארועי העבר. בעיני האדם, כל מאורע נגרם מדבר שקדם לו; משמעות ההווה מתפרשת על-פי העבר. בהיותו כבול למושגי הזמן, אין ביכולתו של האדם לקלוט באמת, שהדברים המתרחשים בהווה לא נובעים מהתרחשויות העבר, אין ביכולתו להבין שנקודת סוף עתידית, היא שגורמת ומסובבת את כל המאורעות עכשיו. על-כן הוא בוחן כל דבר בקשר של סיבה ותוצאה - מבחינתו, אירועי העבר, מהווים סיבה להתפתחויות בהווה - לתוצאות.

כך לדוגמא מתנהלים הדברים בין יוסף לאחים. חלומותיו של יוסף מהווים בעיני האחים סיבה וגורם לשנאה, לקנאה ולתחרותיות שנוצרה בינו לבינם. אין ביכולתם לתפוס שהחלום תיאר מציאות עתידית, שצריכה להתממש, והיא שמניעה ומסובבת את הדברים בהווה, כך שיובילו אליה. בעיניים אמיתיות, שנאת האחים ליוסף אינה תוצאה של סיפור החלומות לאחים, אלא חלק ממהלך שנובע ומונע מנקודה בעתיד שצריכה להתממש.

ברכתה של השבת

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו.[3]

דרשו רבותינו -

ברכו במן וקדשו במן. ברכו במן - שכל ימות השבת היה יורד עֹמר, בליל שבת שני עומרים, וקדשו במן - שלא ירד בו כל עִקר.[4]

כל ימות השבוע היה יורד מן, נתקדשה השבת בשביתת המן; כל ימות השבוע היה יורד רק עומר אחד, נתברכה השבת בהורדת עומר כפול ביום השישי.

ברכתה של השבת מביאה לכך שהעומר יוכפל ביום שישי. השבת, מחוללת דברים בעולם עוד בטרם הופיעה בו. זוהי נקודת תכלית המניעה את המציאות בהווה. בעיני האדם הדבר בלתי נתפס - כיצד יתכן שישפיע ויניע, דבר שטרם הופיע? כיצד יסובב העתיד את העבר? אך בעיניים של שבת, עיניים של מעין עולם הבא, זוהי התמונה האמיתית; התכלית שולחת קרניה אל העבר, מניעה ומסובבת, מוליכה את המציאות כך שתגיע בסוף אליה.

הסתלקות השכינה

יעקב חפץ לומר לבניו את אחרית הימים, רוצה הוא לגלות ולפענח לבניו את משמעות המציאות כולה; זו שתהיה בקץ הימין, וממילא גם את זו העכשווית - "ונסתלקה ממנו שכינה".

אמר, שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו.[5]

הסתלקות השכינה מיעקב גורמת לו לחשוש שמטתו לא שלימה, שיש בבניו פסול, בן שצריך להדחות - כפי שהיה אצל אביו וסבו.

במבט אנושי, לפיו ההתפתחויות בהווה הם תוצאה של סיבה בעבר, כל עושר הגוונים והמרכיבים במציאות קשורים לעבר; לא ניתן לנתק בין שום פרט בהווה לבין מאורעות העבר - כל הופעה עכשוית נעוצה וקשורה בסיבה קדומה, ועל פיה נבחנת משמעותה. אך במבט של יעקב, שמבין שהאחרית היא שמניעה את המציאות, שתופס ששפע המרכיבים והפרטים הפועלים במציאות, נמשכים אל התכלית העתידית, משמעותם של הפרטים הרבים, נגזרת דוקא מהתכלית, מהעתיד; חשיפת התכלית תחשוף גם את משמעותם. פרט שלא שייך לאותה תכלית, גורם שמנותק ממנה, לא יוכל להתפענח על פיה.

ממילא, כשמסתלקת השכינה מיעקב בשעה שבא לגלות לבניו את הקץ, עולים בליבו חששות - 'שמא חס ושלום יש במטתי פסול'. חושש הוא שאולי אחד מבניו לא שייך לאותה אחרית, לא קשור לתכלית, לא יונק את משמעותו ממנה - לכן גילויה לבניו בלתי אפשרי, לכן נסתתמה נבואתו.

אמרו לו בניו - שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד.

בני יעקב, בשומעם את חששות אביהם, ממהרים לענות - שמע ישראל, ה' אלקינו, ה' אחד. תשובתם איננה רק הבעת נאמנות שנועדה להראות שאין בהם פסול. בני יעקב עונים לאביהם - כולנו שייכים לַאחד, לנקודת התכלית בה יתאחד הכל. כולנו שייכים לאחרית, לקץ הימים, ואף לא אחד מאיתנו צריך להדחות. (מעין פירושו של רש"י[6] - "ה' שהוא אלקינו עתה ... הוא עתיד להיות ה' אחד ..."). נמצאת אומר, לא פסול שיש חלילה בבניו, גרם לו ליעקב שתסתלק ממנו שכינה.

מציאות בלתי נתפסת

מדוע אם כן נסתתמה נבואתו?

נראה, כי גילוי האחרית בהווה הוא בלתי אפשרי - חשיפת הקץ אפשרית רק בקץ. גילוי מוקדם של העתיד, הודעתו לבנים עכשיו, תהפוך את ההווה לחסר משמעות. אם ידעו בני יעקב את הקץ, אם יחיו בתודעה של קץ, הם כבר יהיו בעצם בקץ.

החיים באחרית הימים הם חיים בתפיסה שונה לחלוטין מהחיים שלפני האחרית; לעתיד לבוא לא רק  יצטרפו העמים אלינו לקריאה בשם ה', אלא אף קריאתנו בשמו תהיה שונה. ממילא, חשיפת הבנים לאחרית, לתפיסת העולם של הקץ, לא תאפשר המשך התנהלות בהווה. אי-אפשר לחיות בהווה בתפיסה של הקץ. ברגע בו יחשפו הבנים לתפיסת אחרית הימים, הם יהיו באחרית הימים.

הרמב"ם, בתארו את ימות המשיח כותב -

וכל אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו.[7]

באופן פשוט, אפשר להסביר שהאדם לא יודע איך יהיו ימות המשיח, כיוון שלא נאמר לו כיצד יהיו - הנביאים סתמום וגם לחכמים לא נמסרה קבלה בדבר, אך לוּ היו מגלים לו הוא היה יודע.

על-פי דברינו מתבאר, שהאדם לא יכול לדעת. האדם לא מסוגל לתפוס את משמעות ימות המשיח טרם בואם. לא ניתן לחיות בהווה בתפיסה של אחרית הימים, לכן סתומין הדברים אצל הנביאים, לכן לא נמסרה קבלה בדבר לחכמים.

משל למה הדבר דומה? לכסיל שנכנס לארון תרופות של רופא מפורסם, והחל לחלק התרופות שבו לבני-האדם המבקשים תרופה למכאובם, והרג בני-אדם רבים[8]. לא דיו של אותו כסיל שאין הוא יודע מה מכילה כל תרופה ותרופה ומה השפעתה, אלא שאין הוא יודע כלל לְמה בכלל צריך לחתור, וכיצד אמור להראות האדם בשלימותו.

התנהלותו של האדם בהווה, דומה להתנהלות הכסיל בארון התרופות - אין הוא יודע, ואין הוא מסוגל לדעת את המטרה, את האחרית. לכן נסתלקה שכינה מיעקב.

יעקב מגלה לבניו

באחרית ימיו תופס יעקב את אשר יקרה באחרית הימים וברצותו להגיד את הדברים לבניו - נבואתו נסתמת. כל שמספיק לומר לבניו הוא - "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". במבט ראשון אפשר לחשוב שעיקרי הדברים לא נאמרו, אך באמת, יעקב גילה לבניו בדיוק את אשר צריכים הם לדעת. גילה להם שיש אחרית לימים, וגילה להם שלא ניתן להחשף אליה. גילה להם שהמציאות איננה תוצאה של התרחשויות העבר, אלא מוּנעת ומסוּבבת על-ידי תכלית עתידית, וגילה להם שלמשמעותה של התכלית הזו, לתפיסת החיים שתהיה בה, לא ניתן להתוודע טרם בואה.

האחרית בדמיון

על האדם להכיר בכך שקיימת אחרית לימים, אחרית שמחוללת וגורמת את הארועים בהווה. אמנם, אין ביכולתו להבין ולתפוס את משמעות הדברים במלואם, אך אם ידע שישנם, יוכל לנסות ולדמיין ככל יכולתו מהי אותה אחרית, מה משמעותה. ואל תאמר איכה נדמיין את הדבר אשר לא ניתן לדעתו, שכן משהו מאותה אחרית, קווים ממנה, ניתן לקלוט כבר בהווה, שהרי היא המניעה בו את ההתפתחויות. שולחת האחרית את קרניה אל ההווה ומגלגלת בו את ההתרחשויות, ומתוך-כך יכול האדם לקלוט אפס קצהַ, ולדמיין ככל יכולתו אותה.

אחרי שדמיין את האחרית יוכל האדם להתמסר אליה, לשאוף ולפעול למימושה, להגשמתה. בלא שידמיין, לא ידע על מה ולאן למסור את עצמו - כילד שלא הוצבו בפניו מטרות, שלא מסוגל לדעת כיצד להתקדם. הצבת המטרה על-ידי דימיונה, הכרחית היא להתמסרות למענה.

 

בבוא יעקב לגלות קץ הימין לבניו נסתמה נבואתו. כתוצאה מכך, אין הוא אומר דבר אחד, אלא מברך לכל אחד מבניו כפי ייחודו. ידעו בניו כי אחרית יש לעולם, ידמיינוה כפי כוחם, ויפעלו איש כברכתו; איש כפי ייחודו, למימושה.

 


* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] בראשית, פרק מט, פסוק א.

[2] פסחים דף נו עמוד א.

[3] בראשית פרק ב, פסוק ג.

[4] בראשית רבה פרשה יא, אות ב.

[5] המשך הגמ' בפסחים.

[6] על-הפסוק בדברים פרק ו, פסוק ד.

[7] הלכות מלכים פרק יב, הלכה ב.

[8] מ שלו של ריה"ל בספר הכוזרי, מאמר ראשון, סעיף עט.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3703

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer