שמות - והסנה איננו אוכּל - שיחת ליל שבת התשס"א

icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת שמות התשס"א, שיחת ליל שבת*

והסנה איננו אוכּל

ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר האלקים חרבה. וירא אליו מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל. ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה.[1]

שתי בחינות באש

בדרך כלל, באש ישנם שני תהליכים המתרחשים בו זמנית. מחד האש מאירה ומחממת, ומאידך היא שורפת ומכלה את חומר הבעירה. תהליך זה מוכרח, על-מנת שתוכל לבעור היא מוכרחת לבוא על חשבון משהו אחר, אין בעירה ללא כילוי חומר כל שהוא, וככל שהיא שורפת יותר כך היא בוערת יותר זמן וביתר שאת.

מל"ט אבות מלאכה - מלאכת הבערה יצאה מן הכלל[2]. מחד היא כלל לא מלאכה - אינה יוצרת שום דבר אלא רק מכלה ומקלקלת. מאידך - זו הופעת מעין יש מאין הכי גדולה שיש. לא בכדי שתי פנים לה לאש. אדם יכול ליצור דברים מסוימים בעולם אולם הכל בכפוף למגבלות עולם החומר. האדם מחויב לחוק שימור החומר, לפיכך הוא יכול רק לעצב דברים אולם אין ביכולתו יש מאין. האש לעומת זאת, הינה היצירה הכי גדולה שביכולתו של אדם לעשות, כיוון שהיא עולה ופורצת את גבולות החומר, היא המשמעותית ביותר, אולי אפילו הופעה הרוחנית. אולם האמת היא שגם האש כפופה למגבלות החומר. היא יכולה רק להפוך חומר אחד לחומר אחר, דווקא בעקבות כילוי החומר יכולה האש להופיע. בדומה למלאכה הראשונה מל"ט המלאכות - זורע, אף כאן ישנה הופעה חדשה, אולם בבסיסה עומד חומר אחר, הגרעין, שנרקב התפרק ונעלם. לאחר תהליך זה יכול להופיע משהו חדש - הנבט. על-פי ציור זה, האש המבטאת את הרוח, חייבת לבוא בנגוד לחומר. על-מנת שתוכל הרוח להופיע עליה להילחם לשרוף ולכלות את החומר.

איננו אוכּל

בניגוד לאמור, אשו של הסנה איתה נפגש משה אינה כן. ישנה כאן הופעה של אש שאינה מכלה, הסנה בוער ואיננו אוכּל. הופעה אלקית שאינה שורפת את החומר. אם כן, מתעוררת השאלה למה נצרך החומר, בשביל מה היה צריך את הסנה בהתגלות ה' למשה?

ניתן להבין כי ישנה כאן הופעה מיוחדת, החומר אינו מתכלה אלא משמש ככלי, כמצע, להופעה הרוחנית. וכך מסביר זאת השפת אמת[3]:

בלבת אש - כי האש יש לו כמה בחינות כדאיתא בזוהר הקדוש וארא וכמה דוכתי. כי אש שמבחוץ ולמטה שורף ואש הפנימי שמרומז על אספלקריא מאירה אינו שורף. ובזה האש נראה למשה רבנו עליו השלום ולכן לא נשרף הסנה וזה שכתוב המראה הגדול הזה וכדאיתא במדרש כדי לבבו שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה.

האש שמשה רואה היא אותה אש שתופיע לאחר מכן במתן תורה. משמעות הדברים היא כי האמת היא שאין ההופעה האלקית מכלה את מציאות החומר, אלא כשם שאש הסנה בוערת על-גבי החומר, כך מציאות החומר מהווה מצע ובסיס שעל גביו מופיעה הרוח, שאילולי הוא לא יכלה הרוח להופיע. אולם כאמור, אין היא מכלה אותו אלא משתמשת בו. זו לבת האש שהראה ה' למשה בסנה - הופעת הרוח על-גבי החומר - על-מנת לבבו.

שלבים בגאולה

עם ישראל עובר תהליך ארוך של גאולה ממצרים ועד מתן תורה. בתחילה, ישנה הופעת חומר, המִצרים, המתנגדים להופעת הרוח - ישראל. בשלב זה יש לכלות את החומר ולשורפו. אי-אפשר "לדלג" על שלב זה, כפי שמממשיך שם ה"שפת אמת":

ובאמת אינו יכול לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים היה באש השורף ובו נכלו המצרים ואחר כך זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכל זה הראה הקב"ה למרע"ה. כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש, פנימיות האש כנ"ל.

בשלב הראשון היו החומר והרוח מעורבבים זב בזה. אולם, החומר המתבטא במצרים ניסה להשתלט ולמחוק את הרוח. אולם, המצרים הצליחו רק לשעבד את עם ישראל, אך לא עלתה בידם למחוק ולאבד את זהותו. במצב כזה, עלולה להתעורר התפיסה כי בסך הכללי, למרות ההבדלים, החומר והרוח יכולים להסתדר זה עם זה, הפערים לא כל-כך גדולים. מובן שישנו קשר בין הרוח לחומר ויש ציפייה שהחומר יבין זאת ולא ינסה להשתלט, במשא ומתן סביר ניתן לישר את ההדורים. אז מגיעה הקומה השנייה - השנאה, שנאת מצרים. כפי שמבאר "השפת אמת"[4]:

איתא בזוהר הקדוש כי גלות מצרים ועבודה קשה היה לטובה כדי שלא יתערבו בני ישראל באומות. עי"ש. וכמו כן הפך ליבם לשנוא עמו שנותנים על זה שבח והודיה שנעשו שונאים לבני ישראל. וגם המצרים לא רצו להיות שונאים כי ידעו זה גם כן (וזה שכתוב בפרך - בפה רך וכו'). רק השי"ת הפך ליבם וכתיב לאום מלאום יאמץ. פרוש על-ידי שנאתם בני ישראל מתרחקים מהם וכפי הריחוק כן יתווסף להם כֹח.

שנאת המצרים גרמה לעם ישראל להתרחק מהם. דבר זה גרם הצלה במובן הכי בסיסי - נמנעה התבוללות. אולם, מעבר לכך, השנאה העזה, הבהירה לעם ישראל כי יש בהם משהו שהוא מהותית שונה מכל מה שמייצגים המצרים. המצרים לא רצו לשנוא את ישראל, אולם השי"ת "הפך ליבם לשנוא עמו". גם המצרים לא מבינים את הפער הגדול, לפיכך השנאה חייבת לבוא ע"י ההנהגה האלקית על-מנת שיתברר כי לא רק שהחומר אינו קרוב לרוח, אלא ישנו פער עצום, בלתי ניתן לגישור, שנאה של ממש, בין שני העולמות. דבר זה מוסיף לבירור מהותו של עם ישראל ולעוצמתו - "כפי הריחוק כן יתווסף להם כח". לכן, בשלב הזה כאשר החומר רוצה לשמור על עצמיותו כחומר, יש צורך ב"אש המכלה", ככל שהחומר מתכלה כך הופעת האש הולכת וגוברת. כל מכה מעשר המכות הנתכת על המצרים, שוברת את עולמם, ובהקבלה עם ישראל צועד עוד צעד בדרך לגאולתו.

 

רק לאחר העימות להבהרת הפער, יכול להופיע השלב הסופי - מתן תורה. אותה אש מכלה, תכליתה, פנימיותה, זו האש המופיעה בהר סיני. הופעה אלקית שאינה מכלה את החומר, אלא משתמשת בו כמצע וכבסיס. האש הגדולה, שאינה מכלה את החומר תמשיך ותלווה את עם ישראל, תופיע בבית המקדש בנר המערבי שבוער ואינו מכלה לעולם את השמן עליו הוא בוער. זו המגמה אליה שואף העולם, צעד אחר צעד עד להופעת ה' המלאה.[5]

 

* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] שמות ג' א'-ג'.
[2] עי' שבת ע. מח' אם התורה יחדה פסוק מפורש למלאכת הבערה בשל היותה לא חשובה ויוצרת אלא רק הורסת, ולפיכך יש עליה רק איסור "לאו", או שמא לחלק יצאה - שהיא המלמדת על כל שאר המלאכות כיוון שהיא שיא היצירה.
[3] ש"א, תרל"ה , ד"ה  בלבת אש.
[4] ש"א, תרל"ד, ד"ה וכאשר יענו.
[5] בסעודת שבת הרב המשיך לבאר את השיחה בעקבות השאלה מה התרגומים המעשיים של ההבנה כי ישנה "אש מכלה" ו"אש שאינה מכלה".
ראשית יש להבין כי באופן כללי כאשר ישנו רעיון מורכב, המתבטא בתהליך, גם המימוש והירידה לפרטים בכל שלב ושלב, תהיה לפי אותם עקרונות שמצויים ברעיון הכללי. על פי האמור על אף שכבר הופיע בהר סיני האש שאינה שורפת, ההופעה הרוחנית שאינה מכלה את החומר, עדיין עקרון זה ממשיך להופיע בעולם בהקשרים שונים.
ניתן לראות זאת כמהלך היסטורי ארוך. ישנה תקופה, בה יש צורך להילחם ולכלות את החומר, ולעומתה תקופה המצליחה לבטא היטב את הרוח בחומר ומשתמשת בו כמצע להופעתה.
כמו-כן, גם בדור שהוא שייך יותר לצד אחד, דור שבו ישנה התחברות עם החומר, גם בו יופיע הדבר בשני שלבים. ואפשר שאדם יהיה מצוי בדור שביחס לדורות הקודמים הוא דור של "אש לא מכלה", אך, בתוך הדור הוא נמצא בפרק הזמן של "אש מכלה".
השלכה נוספת יכולה להיות בהבנה כי ישנם אנשים שונים ותנועות שונות. לדוגמא, במושגים של "אהבה" ו"יראה", יש אנשים שנוטים יותר לאחד הכיוונים, או כשתי התנועות הגדולות - החסידות והמתנגדים. אולם, בראייתנו, שאנו מנסים לכלול את הכל אנו מבינים ששני הצדדים נצרכים. אי-אפשר היה לעולם ללא אחת משתי תנועות אלו. כפי שיש אנשים  שיד ימין חזקה אצלם ויש כאלו שיד שמאל, אך ברור לכל כי יש צורך בשתי הידים, כך על כל חסיד להיות גם קצת מתנגד וכן להפך. ההכרעה כמה מכל דבר צריך להיות באדם תלויה בנטיתו הפנימית ובתפקיד המיוחד אשר יועד לו, אך משהו מכל דבר חובה שיהיה בו.
את שתי הבחינות הללו אפשר גם להשליך על תקופות שונות בחייו של האדם, בכל תקופה הוא מיישם את אחת הבחינות. יש שלב של "לאום מלאום יאמץ" - מאבק, או זה או זה, אולם באחרית - "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", לחיות את שתי הצדדים, לנסות ולכלול את הכל.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3677

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer