וארא - עבדי הם - שיחת ליל שבת התשס"ז

icon קישור לגירסת הדפסה 

שיחת ליל שבת פרשת וארא התשס"ז*

עבדי הם

וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.[1]

 

לכאורה, הפסוק קשה להבנה - מובן הציווי אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל, אך מה מקום יש לצוות את משה ואהרן אל בני ישראל על היציאה ממצרים. רש"י מביא מדרש על הפסוק ולאחר מכן כותב כי על פי פשוטו יש לפרש את המילה "אל" במשמעות "על": "ופשוטו צום על דבר ישראל", וכגון זה מצינו מקומות נוספים במקרא בהן מתפרשת המילה "אל" כ"על".

מצווה ראשונה שנצטוו ישראל

ברם, בירושלמי (ראש השנה ג ה) מובן הפסוק באופן אחר.

אמר רב שמואל בר רב יצחק, "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דאמר ר' הילא, לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים. הדא הוא דכתיב "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו'".[2]

בניגוד למקובל כי המצווה הראשונה בה נצטווה עם ישראל היא מצוות "החדש הזה לכם", קובע הירושלמי כי בני ישראל נצטוו תחילה על פרשת שילוח עבדים, וכפי שעולה מן הפסוקים בספר ירמיהו[3] "כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתּי ברית את אבותיכם ביום הֹצִאִי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך".

עבדי עבדים

ה"משך חכמה" צועד בעקבות דברי הירושלמי בפרשנותו לפסוק, והוא מוסיף ואומר כי אין הכוונה לכך שעוד בהיות ישראל משועבדים במצרים כבר נצטוו על שילוח עבדים כעל מציאות עתידית שבה יהיו לבני ישראל עצמם עבדים. לפי ה"משך חכמה", משה ואהרן נשלחו על ידי ה' לצוות על שחרור ישראל מן השעבוד לא רק את פרעה כי אם גם את בני ישראל. לא רק המצרים נשתעבדו בבני ישראל, אלא אף בקרב בני ישראל שררה תופעה של שעבוד איש באחיו, וכפי שכותב ה"משך חכמה"[4]:

יתכן כי גם אז במצרים היו גדולי האומה אשר היו שרים נכבדים ואפרתים, והם היו משעבדים את בני ישראל לעבדים שמכרו המצרים להם. ואולי היו המה השלושה שבטים ראובן שמעון ולוי שהנהיגו שררה במצרים, כמו שאיתא במדרש נשא פרשה י"ג... ומהם היו בני חורין הרבה ושרים אשר היו משעבדים את ישראל הנמכרים להם מהממשלה של פרעה.

לכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל גם פרעה יוציאו את בני ישראל מהשעבוד...

באופן זה מסביר ה"משך חכמה" גם את פירוט התורה את שושלת היחס של שלושת השבטים שמופיע מיד אחרי ציווי זה. שלושת השבטים הבכירים - ראובן, שמעון ולוי - נהגו שררה במצרים, והם במיוחד היו משעבדיהם של בני ישראל משאר השבטים.

ולכך סמך לזה יחוס השלושה שבטים, ומסיים "הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" - שיהיו כל משפחה ושבט צבא בפני עצמו, ולא ישתעבדו ישראל זה לזה, וכנראה שלזה כיוון הירושלמי ראש השנה פרק ג' הלכה ה'... מה ציום? - על פרשת שילוח עבדים, רצונם לומר, שישלחו עבדיהם מישראל ששעבדו תחת ידם.

על פניו, הדברים מתמיהים ביותר - קריאת הפרשות העוסקות בשעבוד מצרים מעוררות בדרך כלל תחושה קשה לאור העיוות הנורא שהתרחש שם; אומה הרודה בפרך באומה אחרת. דברי ה"משך חכמה" על פי דברי חז"ל במדרש, מעצימים את גודל העיוות - כיצד יעלה על הדעת כי חלק מבני ישראל הנתונים בשעבוד ישעבדו אף הם חלק אחר מאחיהם תחתיהם?

תעביר את זה הלאה

ניתן להציע שתי נקודות מבט העשויות לעמוד ביסוד מציאות מעוותת כזו שבה בני ישראל הסובלים בעצמם מן השעבוד למצרים נוהגים באותו אופן כלפי חלק מבני עמם.

ראשית יש לזכור כי העבדות אינה מסתכמת בקושי גופני. מציאות של עבדות כוללת בתוכה מימדים רבים של סבל ומצוקה. העבד נאלץ לעבוד, מה שוודאי קשה מאוד גופנית, אך הוא גם מוכרח לפעול בניגוד לרצונו החופשי. למעשה, השעבוד מצר לאדם ומצמצם את מקומו כבעל עצמאות, חירות ורצון. העבד הוא אדם שנשללת ממנו האפשרות לממש את היותו אדם, הוא מוכרח לוותר על שאיפותיו, על מאווייו, על עצמיותו.

אדם שנתון במציאות של עבדות חש כלוא וכבול, והוא עשוי לנסות ולמצוא מקום להביא לידי ביטוי את היותו אדם, לממש את רצונו העצמי, גם על חשבון אנשים אחרים. כך, ייתכן כי העבד, דווקא מחמת מצוקתו, ישעבד אחרים, כך שיתאפשר לו להיות "אדון" לפחות במסגרת מצומצמת.

להבדיל אלפי הבדלות, ניתן למצוא תופעות כאלה במסגרות היררכיות מקבילות, בצבא למשל. שם, כאשר אדם נתון למרותו של אדם אחר, אשר הוא חייב לסור למרותו ולמלא את פקודותיו, הוא עלול לחוש כי נשלל ממנו חלק משמעותי מהיותו אדם, אדון לעצמו. במקרה כזה יש המנסים לממש את אדנותם בהתעמרות ועריצות כלפי פקודיהם, החיילים הנתונים תחתיהם במדרג הפיקוד.

כבוש

ניתן להבין את המציאות המעוותת שבה בני ישראל המשועבדים משעבדים אחרים תחתיהם גם באופן שונה. מי שנולד וגדל לתוך מציאות מסויימת אינו מכיר כל אפשרות אחרת. לצערנו, לא פעם דווקא מי שסבל מאוד מעיוותים נוראיים נוהג גם הוא באותו אופן, לאו דווקא מתוך רשעה, אלא מתוך חוסר ההיכרות עם דרך אחרת של התנהלות והתנהגות.

אמנם בני ישראל סובלים במצרים מן העבדות, על כל משמעויותיה, אך מכיוון שזו המציאות שבתוכה הם שרויים, היא מקרינה עליהם ומחלחלת לתוכם, כך שגם הם עצמם נוהגים באופן דומה ומשעבדים את אחיהם. השעבוד של בני ישראל במצרים פוגע בהם עד לעומק אישיותם - הוא מצר להם גופנית, מעיק עליהם נפשית, ואף מחלחל עד לפגיעה במוסריותם ובצורת ההתנהלות הראויה במציאות.

מעבדות לחרות

לאור כך, יש להבין ביתר עומק את משמעותה של יציאת מצרים. ביציאת מצרים משחרר הקב"ה את בני ישראל מן המציאות המעוותת של העבדות על כל רמותיה; מן העינוי והסבל הגופניים, מן המועקה והשעבוד הנפשיים, ואולי למעלה מן הכל - מן השקיעה העמוקה לתוך העיוות שבניהול המציאות תוך שעבוד של אדם באדם, ובמיוחד של איש באחיו.

לא מובן מאליו

במקומות רבים מצווה התורה על היחס הראוי אל העבד: אוסרת העבדתו בפרך, מורה לאדון להעניק לו מן היבול בשעת שחרורו, קובעת זמן שבו משתחרר העבד בכל מקרה ועוד. בהקשרים אלה ונוספים מציינת התורה את החובה לזכור את ימי עבדותנו במצרים "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה"[5]. לכאורה, לא ברור מה הצורך לשוב ולהזכיר, לחזור ולשנן, באוזני בני ישראל אודות החובה לנהוג באנושיות ובמוסריות כלפי העבד. מובן מאליו שמי שחווה על בשרו את אימי העבדות לא יהין לנהוג באופן מעוות שכזה כלפי הנתונים למרותו. ובמיוחד כאשר השתחרר עם ישראל מהכרת החיים שמושתתים על יחסי אדון-עבד ויצא לעולם של חירות, מתמיהה למדי חזרת התורה על ציוויים אלה.

ובכל זאת, מוצאת התורה לנכון להדגיש שוב ושוב את היחס הנכון אל העבדות, מפני שגם לאחר היציאה מעבדות לחירות, וממציאות מעוותת שמתנהלת לפי מבנה של אדון-עבד; מושל-נתין, קיימת סכנה של שלטון האדם באדם לרע לו.

אני במרכז

גם בעולם שהשתחרר ממושגי העבדות שריר וקיים החשש מפני העיוות של השעבוד, אולי אפילו ברמה שאינה פחותה מזו שבה היה קיים קודם לכן. עולם שמאמין בערכי חירות וחופש, וחורת על דגלו את זכותו של כל אדם להתקיים ולחיות כשווה, גם הוא טומן בחובו סכנה של שעבוד.

הא כיצד?

דווקא מחמת ההדגשה וההבלטה של האדם כבעל זכות ועמידה עצמית עשויות להתפתח תופעות של שלטון ועריצות. במקום שבו תופס ה'אדם' מקום מרכזי באידאולוגיה ובערכי החיים, לא ייפלא אם יתגלה כי מתוך ניסיון להעצים את עצמו, לממש את עולמו הפנימי, ולבטא את אנושיותו-אדנותו, יחתור האדם להגיע למצב שבו אחרים, אנשים כמותו, סרים למרותו וממלאים את רצונותיו.

במלים אחרות, גם בצדו השני של מטבע המציאות המעוותת של בית עבדים עומדת מציאות הדוגלת בחירות ובחופש הפרט, שסכנות השעבוד הטמונות בה אינן בהכרח פחותות. נמצא כי המלחמה בהשתעבדות האדם לאדם נמצאת מפנים ומאחור.

עול מלכות שמים

התורה מבהירה את העיוות הנורא שבמציאות של עבדות, ובד בבד - מתריעה על הסכנות האורבות לפתחה של מציאות שמבליטה את אדנותו של האדם. אך התורה אינה מסתפקת בהצבעה על סכנות ושלילה, אלא בעיקר מציגה את דרך ההתנהלות הראויה במציאות ומצווה עליה.

בפתח פרשת משפטים, אשר כבר ראשונים עמדו על ההקבלות שבינה ובין עשרת הדברות, בבחינת כלל ופרט, מצווה התורה על שילוח עבדים בשנה השביעית. למעשה, זהו אותו ציווי המוזכר בנבואת ירמיהו, ואשר אליבא דהירושלמי וה"משך חכמה" הוא הציווי שאותו נשלחו משה ואהרן לצוות את בני ישראל בעודם משועבדים במצרים.

לאור ההקבלה לדברה הראשונה "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" מתבהר היסוד העומד בשורשה של מצוות שילוח עבדים. הבסיס למציאות מתוקנת הוא ההכרה במלכות שמים. "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"[6]. הכרה כזו מהווה תשתית להתנהלות נכונה וראויה של ההווייה כולה.

יציאת מצרים היא גאולה משעבוד וממציאות מעוותת מיסודה, אך אין היא שחרור וחופש במובנם המקובל. בני ישראל יוצאים מעבדות לחירות, משתחררים מעולו של בשר ודם ונכנסים אל תחת כנפי השכינה, מקבלים עליהם עול מלכות שמים. לא כמלכות בשר ודם מלכותו של מלך מלכי המלכים. בניגוד לשלטון האדם אשר בשעבדו אדם אחר מצר לו ומצמצם את מקומו עד כדי ביטול עצמיותו של העבד, מלכות שמים מהווה את המצע המעניק את החרות המלאה ביותר לעבד ה'. מלכות ה' אינה כזו שמתנגחת עם המציאות ושואפת לבטלה. אדרבה, היא מחיה ומקיימת אותה, מאירה את ההווייה בהנחייתה ובהדרכתה. ממילא, מובן כי המכיר בכך שיסוד מציאותו ושורשה של ההווייה כולה הוא "אנכי ה'" הוא שינהל את המציאות באופן שאינו מצר ומעיק, משעבד ומכניע עד לביטול, אדם אחר.


 

 


* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות פרק ו פסוק יג.

[2] ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ה.

[3] ירמיהו לד, יג-יד.

[4] משך חכמה לפרשת וארא עה"פ "ויצום אל בני ישראל".

[5] דברים פרק כד פסוק כב.

[6] ויקרא פרק כה פסוק נה.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3097

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer