וארא - פריצת ישראל - שיחת ליל שבת התשס"ד

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת וארא התשס"ד, שיחת ליל שבת*

פריצת ישראל

וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה’. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל ש-די ושמי ה’ לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את-ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה... לכן אמר לבני ישראל אני ה’ והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם...[1]

שם חדש

הופעת ה' ביציאת מצרים, כך מתארת התורה, היא הופעה חדשה. עד ליציאת מצרים התגלה הקב"ה בשם אחד, וכאן מתגלה הוא בשם נוסף. אין כאן רק עוד מפגש עם הקב"ה, אלא התגלות מסוג חדש שכמוה טרם היתה. האבות זכו להתגלות של שם אחד, וכאן ביציאת מצרים הולך ומתגלה שם חדש; הולכת ונחשפת הופעה אחרת, חדשה, שהאבות לא זכו להתוודע אליה כלל.

מפשט הפסוקים נראה, שגילוי השם החדש אינו מתבטא בגילוי הניסי שהיה ביציאת מצרים, כפי שרגילים לומר. ביטוייה של ההופעה החדשה אינם האותות והמופתים הגדולים המתרחשים במצרים. פשטי הפסוקים מצביעים על כך שהגלוי החדש קשור בעצם ההוצאה ממצרים; זו משמעותו; זהו ביטויו. בפרטה את המאורעות בהם יחשף הגילוי החדש, ובתארה אותם, התורה איננה מציינת כלל את היד החזקה, האותות והמופתים, אלא רק את תהליך ההוצאה הבא לידי ביטוי בארבעת לשונות הגאולה - "והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים ולקחתי אתכם לי לעם".

 

השם החדש המתגלה ביציאת מצרים איננו דבר צדדי לישראל. מעניק הוא להם את כל משמעותם; הוא כל מהותם של ישראל. זהו השם שיוצר את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל, כפי שמפרטת התורה בהמשך -

ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה’ אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלת מצרים.

הקשר של הקב"ה לעם ישראל, נוצר מתוך תהליך ההוצאה המגלה את השם החדש.

בהקבלה, גם הקשר של ישראל לה' יתברך נובע מתהליך ההוצאה ממצרים. כך משתקף בעשרת הדיברות -

אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים.[2]

אפשר היה לומר שהקשר נוצר ביציאת מצרים, משום שכתוצאה מהגאולה הגדולה והישועה שעשה ה' לישראל בה, מכיר עם ישראל לו תודה. אבל נראה שהעניין מהותי הרבה יותר. עצם תהליך ההוצאה ממצרים, יצר מציאות כזו שישראל הם עמו של ה', וה' הוא אלקיו של ישראל.

לידת המציאות

בספר דברים תהליך ההוצאה ממצרים מתואר במילים -

לקחת לו גוי מקרב גוי.[3]

הפסוק אינו מתאר תהליך של בריאה, אלא תהליך של הולדה. הולדה משמעותה הוצאת דבר מתוך דבר, לעומת בריאה שהיא תיאור של הוצאת דבר יש מאין. תיאור הופעת ישראל בעולם כתהליך לידה דוקא, הוא תיאור מפתיע. דוקא כלפי עם ישראל מצפים היינו, שיצירתו תהיה יצירה חדשה לגמרי, יש מאין, הופעה שטרם היתה במציאות. אך התורה בוחרת בתיאור אחר. עם ישראל איננו בריאה חדשה, אלא הוא תולדה של המציאות שהיתה קיימת לפניו. עם ישראל איננו מחדש מציאות שלא היתה בעולם, אלא רק חושף נקודה פנימית שתמיד היתה בעולם. מה משמעות הדברים?

בשלבי היצירה, כשעם ישראל עדין נמצא במצב היולי, גולמי וחסר כוחות, מצרים הם המשעבדים והמפרנסים שלו. עם ישראל נמצא במצב בו הוא איננו מסוגל להסתדר לבד, וכל כחותיו ניזונים רק מהמפרנס הגדול - מצרים. זו משמעות העובדה שעם ישראל הוא סך הכל תולדה של מצרים.

אך זו איננה התמונה השלימה. ולד אינו מבטא רק את העדר הכוחות אל מול המוליד. יש בולד משהו גדול יותר מהמוליד, הוא יכול להגיע רחוק הרבה יותר מהמוליד. הדבר מתבטא בכך שהוא ממשיך את קיומו של המוליד גם לאחר שהמוליד כבר נעלם מהעולם, וגם בעובדה שתהליך ההולדה הוא תהליך נצחי, לעומת המולידים שהם זמניים בלבד. יש אם כן בולד כח גדול מהמוליד, אך זהו איננו כח חדש, אחר. ההולדה חושפת כוחות שהיו טמונים במוליד, אבל לא הצליחו לקבל את ביטויים אצלו. כוחות אלה, מופיעים לראשונה על ידי הולד. כך הם הדברים ביציאת מצרים: העובדה שמצרים הם שפרנסו את ישראל מראה שיצירת ישראל, איננה חידוש, אלא חשיפת כוחות אדירים שהיו טמונים כבר במציאות. הולדת ישראל ממצרים גוי מקרב גוי חושפת כוחות אדירים שתמיד היו במצרים, אבל לא באו עד כה לידי ביטוי.

 

לאור האמור נחשפת התמונה האמתית של מערכת היחסים בין ישראל למצרים. מצרים הם אומנם המפרנסים של ישראל, אך במובן היותר פנימי ישראל הם המפרנסים של מצרים. כל המשמעות של הכוחות המצריים, נובעת מהכח האדיר הזה שטמון בתוכם, ובא לידי ביטוי בישראל. כל משמעותם היא בהיותם המפרנסים של אותו כח. הכח הישראלי איננו צדדי ביחס לכח המפרנס, אלא הוא המשמעות הפנימית של כל הכוחות שסביבו.

שם ש-די

האבות נפגשו עם שם 'ש-די' - אני הוא שאמרתי לעולם די.[4]

בתוך כל ריבוי ההופעות במציאות, העמיקו האבות את ראיתם ונפגשו עם פנימיות כל ההופעות. מעלתם של האבות היתה בכך שבתוך המציאות המפוצלת והמחולקת לפרטים מוגדרים ומסוימים, הצליחו הם להעמיק ולראות את הנקודה הפנימית העומדת בשורש הכל. אברהם אבינו הביט בבירה, ומתוך ראית הסדר הנפלא שבה הכיר את בעל הבירה.[5]

מפגש מסוג כזה עם הופעת אלוקים מראה על מעלה גדולה מצד האבות, אבל מיניה וביה אנו למדים שהמפגש היה מוגבל ומסוים כפי המציאות שדרכה ועל ידה הוא התבצע. האבות הסתכלו במציאות וחשפו את הנקודה הפנימית שבתוכה. גילוי כזה הוא מוגבל לדבר שממנו נחשפים הדברים; למציאות העולם הזה.

שמי ה'

עם ישראל מסתכל בהסתכלות הפוכה - מתוך הנקודה הפנימית ניבט אליו העולם. נקודת המבט של ישראל, היא מהמקום האין סופי, שבו אין שום הגבלה. זה מה שנחשף ביציאת ישראל ממצרים. ישראל; הכח הפנימי איננו מוגבל למציאות, אלא הוא עולה הרבה מעליה, יש לו מעמד עצמאי. לאחר ההכרה שהכירו האבות שמאחורי ריבוי הכוחות עומדת נקודה פנימית אחת, מתעלים ישראל בניהם עוד יותר. הם ניתקים מכבלי מצרים, ויוצאים מן המציאות המוגבלת הזו לחירות. הם נהפכים להיות כח עצמאי שאיננו מוגבל בשום הגבלה.

באדם הפרטי קיימת מערכת דומה. האדם מרגיש בעושר הכוחות המצוי בו ומתודע אליו. מתוך כך, יכול הוא להעמיק את מבטו, ולהכיר שביסוד כל הכוחות כולם עומד שורש פנימי אחד. הכרה זו היא הכרה גבוהה מאוד, אבל ההכרה בנקודה זו איננה נקודת השיא. מתוך ההכרה בנקודה פנימית זו, יכול האדם להעצים את כוחותיו ולפרוץ את כל מגבלות המציאות, עם כח שאיננו מוגבל בגבולותיה של המציאות, עם כח ששורשו מעבר למציאות.

ביציאת ישראל מעבדות מצרים לחירות, מתברר שהכח הפנימי איננו משועבד לכח המפרנס, ואינו משועבד לשום כח במציאות, אלא בעל מעמד עצמאי הוא. מתוך ההתבוננות על ריבוי הכוחות וההכרה בנקודה הפנימית שלהם, באה הפריצה האדירה אל מעבר לכל חוקי המציאות.

פריצת הבית הפרטי

ככה נבנה בית יעקב, בית ישראל, וזוהי גם הדרך לבנית כל בית פרטי שהולך ומצטרף לבנין השלם של בית יעקב. כל אחד מבני הזוג מביא אל הבית את עולמו שבנה ועיצב משך כל חייו, וציפיה יש בלבו, שבביתו יצליח להביאו לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר, ובאמת כך ראוי שיהיה. אבל ציפיה זו איננה הציפיה השלמה. חיבור שני הכוחות לא אמור להתבטא רק בהוצאת כוחות אלו לפועל. חיבור זה אמור להוציא לפועל פריצת כח חדש, שטרם הופיע במציאות. כח זה איננו שוה לאוסף הכוחות שיוצרים אותו. הוא אומנם נוצר מתוך חיבור הכוחות הללו, אך הוא כח חדש, בעל מעמד עצמאי.

 

* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] שמות ו' א'- ז'.
[2] שמות כ' ב'.
[3] דברים ד' לד'.
[4] ע"פ חגיגה יב' א'.
[5] ע"פ המדרש "אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם" (בראשית רבה פרשה לט' א')

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2344

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer