בא - תורת ה' בפיך - שיחת סעודה שלישית התשס"ז

icon קישור לגירסת הדפסה 

שיחת סעודה שלישית פרשת בא התשס"ז*

תורת ה' בפיך

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצִאך ה' ממצרים.[1]

המגמה שאותה מציבה התורה למצוות התפילין, כחלק ממערכת המצוות המרובות בהן מצווים ישראל זכר ליציאת מצרים, היא "למען תהיה תורת ה' בפיך".

התורה אמורה להיות בפי האדם. אמורה היא להנחות את הכרעות האדם באשר למה שייכנס אל פיו ובאשר למה שייצא ממנו החוצה. פיו של האדם כמעט אינו עומד בטל לרגע. מהווה הוא את פתח הכניסה דרכו ניזון האדם ודואג לקיומו, ואף את השער דרכו מוציא הוא מקרבו את שיש לו להביע ומבטא את עולמו הפנימי. וכל אלה צריכים להיות מודרכים מכח התורה המונחת בשורשם ומאירה אותם באורה.

ההתייחסות אל התורה ככזו שמצויה, או אמורה להימצא, בפיו של האדם מוזכרת במקום נוסף בתורה:

לא בשמים הִוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. ולא מעבר לים הִוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו.[2]

כאן, אולי בניגוד לעולה מפרשתנו ההתייחסות אל התורה המונחת בפיו של האדם, מלמדת על היותה קרובה. התורה אינה מצויה בשמים, ואף אין צורך להפליג למרחקים כדי למוצאה. כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו.

טבע קדוש

הרב קוק ב'עולת ראיה' עוסק במשמעות מצוות התפלין כמובילה את האדם אל היעד אותו קבעה התורה - "למען תהיה תורת ה' בפיך":

החיקוק - החקיקה - של רשמי הנפלאות - הרושם של הנסים הפלאיים שביציאת מצרים - צריך שיוחק על א. כח המפעל, על יסוד פעולת החיים, ב. ועל כח הרעיון, יסוד המחשבה וההרגשה. שני אלה יחדיו יהפכו את הטבע החלוני של האדם לטבע קדוש אלקי, ותורת ה' תהיה בפיו, טבעית, בהגיוני לבבו.[3]

התפלין "לאות על ידך" "ולזכרון בין עיניך", ובשני המקומות הם מיועדים להטביע באדם את הקדושה האלקית. חשוב להבין כי אין מדובר על קומה שאמורה להיבנות באישיותו של האדם מעל גבי הווייתו הטבעית הבסיסית. התפלין מבטאים את השאיפה לחקוק בקרב האדם פנימה, בעומק אישיותו, בטבעו, את הקדושה האלקית. למעשה, הביטוי "טבע קדוש אלקי" נראה במבט פשוט כמכיל סתירה פנימית: מה פשר הקישור בין שני דברים רחוקים כל-כך - טבע האדם והקדושה. אך כאן בדיוק טמון חידוש התורה בחתימת מצוות התפלין בקריאת הכיוון, בהוראת יעדה של הדרך, שתחילתה בצאת ישראל ממצרים - "למען תהיה תורת ה' בפיך", הפיכת האדם לכזה שטבעו קדוש אלקי, שתורת ה' בפיו. התורה נעשית לאדם לטבע, ולא רק שהוא מכפיף את עצמו אליה ומקבל את עול מצוותיה, כי אם היא שמנחה את רצונו את שאיפותיו, וממילא את פעולותיו והנהגתו בכל אשר יפנה.

כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כל כך חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות.

מהלך יציאת מצרים אינו מתמצה ביציאת ישראל מעבדות לחירות. מבלי להקטין במאומה את עוצמתם ומשמעותם, של השחרור מן העבדות הגופנית, ושל הזכייה בחרות, המאפשרת לאדם לעמוד בזכות עצמו ולממש את עולמו בלא כפיפות למשעבד זר - גורמים בעלי חשיבות אדירה לכשעצמם - חשוב להבין כי יציאת מצרים מהווה נדבך יסודי במערכה גדולה אף יותר, מאבק עולמי בין הטבע הגס של החיים ובין הטבע הקדוש. מצרים מייצגת את שיאה של המציאות המבטאת את טבעו הגס של האדם, הנמשך לחומריות ולתאווה במובנן הנמוך ביותר. התגלות ה' המוציא את עמו ממצרים מגלה לעם ישראל ולעולם כולו טבע אחר, טבע של קדושה.

אולי אפשר אחרת

לכאורה, כל המהלך הארוך שבו מנהיג הקב"ה את יציאת מצרים מיותר. ההסתבכות בהקשחת לבו של פרעה וממילא בצורך להביא עליו את עשר המכות אינן מובנות. ניתן לחשוב כאילו בה במידה שהקב"ה מחזק את לב פרעה כך שלא ישלח את העם, יכול היה ריבונו של עולם אשר לב מלכים ושרים בידו, להטות את לב פרעה ולרככו כך שייאלץ דווקא להסכים ליציאת ישראל ממצרים.

ניתן כמובן לומר, כי קיים צורך משמעותי שביציאת מצרים תתגלה לעיני כל יד ה' המסבבת את המאורעות כולם, משגיחה ומנהיגה את ההווייה כולה, היא ולא רצון פרעה או רצון בני אדם.

יד חזקה - מאבק לא פשוט

אך מדברי הרב קוק עולה הסבר נוסף. הגילוי של יד ה' שבא לידי ביטוי במהלך הארוך והמורכב של יציאת מצרים אינו מצטמצם להכרה - המצרית, הישראלית, ואף העולמית - ב"אני ה'" שכוחו וגבורתו מלא עולם. יציאת מצרים חייבת להתרחש מתוך הופעתה של "יד חזקה". כביכול, ההנהגה האלקית נדרשת לגייס כוחות מיוחדים כדי להצליח להוציא אל הפועל את גאולת ישראל ממצרים.

מתברר כי המאבק בטבעם הגס של החיים, אותו מבטאת המעצמה המצרית בראשות פרעה באופן המובהק ביותר, אינו מאבק פשוט. הנטייה אל החומריות, אל צדדי החיים הנמוכים ביותר, מוטבעת באדם באופן עמוק. לשם שינוי ברובד כה יסודי לא מספיקה הופעה 'רגילה' של הנהגת ה'. הקב"ה פורץ למציאות בעוצמה חריגה, מתגלה ביד חזקה, בוקע באדירותו את טבע ההווייה כפי שהוא נראה, כדי לחדור לעומקה ולחשוף בקרבה את הטבע הקדוש, אשר מונחה לאור ערכים עליונים ומונהג לפי קני מידה מרוממים, רוחניים.

כל ההכנה הזאת דרושה היא, מפני שכל היסוד של יציאת מצרים היה להלחם בטבע הגס של החיים, המטביע את האדם במצולותיה של החלוניות, ומאחר שיסודם הגס של החיים כל כך חזק הוא, וכדי להלחם בו עד שינוצח הטבע החלוני שבאדם, כדי שיחול בקרבו אותו האור של הטבע הקדוש שלו, צריכה היתה יד חזקה להגלות.

מלחמה תמידית

יתרה מזו, גם יציאת מצרים אינה מהווה הכרעה וניצחון מוחלט. זהו רק השלב הראשון במערכה הארוכה והמורכבת נגד טבעם הגס של החיים.

על כן צריכין אנחנו להמעשים הקדושים הללו של הנחת תפלין על היד ועל הראש, כדי לסייע בסגולתם את המפעל הגדול הזה, של התהפכותו של הכח הגדול של החיים החלוניים הגסים, לכח חיים אציליים נהדרים בקדושה.

מדובר במאבק תמידי, התמודדות עולם נדרשת כדי להפוך את החיים לחיים נהדרים בקדושה. עם ישראל מצוּוֶה לקדם את התהליך של היפוך טבע האדם מחומרי לרוחני, מגס לעדין, מחלוני לקדוש. יהודי, כחלק ממערך גדול ורחב של מצוות שעניינן "זכר ליציאת מצרים", מניח בכל יום תפלין על מוקד העשייה והפעילות ועל מרכז המחשבה והרגש, וחוקק בקרבו את הקדושה; הולך ומעמיק בתוכו את הערכים המשמעותיים והמוחלטים של הרוחניות; מצעיד את עצמו ואת העולם כולו צעד נוסף בדרך הבוקעת ועולה ממיצרי מצרים כלפי ההווייה אשר תורת ה' בפיה; מקדם את המציאות לקראת היות הקדושה טבעית לה.

מרחק מטעה

פעמים רבות, הצגת דמות מופת ככוכב הניצב על ראש דרך, וכקריאת כיוון לאדם, כמודל ודוגמא עבורו להיכן לשאוף, מעוררת אצלנו דווקא אדישות וחוסר עניין. הפער העצום בינינו ובין אותו ענק שאנו כחגבים לעומתו מותיר בנו את הרושם כי אין כל סיכוי להתקרב אליו ולממש בעצמנו אפילו מקצת מדרכיו. ממילא, כך סבורים אנו לעתים, אין מכנה משותף שיאפשר לנו ללמוד ממנו.

גם מן הצד ההפוך, להבדיל, ניתן להבחין בתגובות דומות. דווקא העמדת מציאות שהשפל שבה היא נתונה הוא כה עמוק, שנמיכותה ורדידותה כה בולטים לעין, אינם מעוררים אותנו לפעולה כלשהי, אינם מניעים אותנו כהוא זה מן המקום והעמדה העכשוויים שלנו. פרעה ומצרים מהווים מציאות כל-כך נמוכה ושפלה, הם דוגמא לסחי ומאוס כאלה, שברור שאיננו קרובים אליהם. וכתוצאה מכך, ההתבוננות בהם אינה משפיעה עלינו.

המרחק העצום שבינינו ובין העמדות הקיצוניות - של דמות מופת ייחודית ושל מציאות חריגה בשפלותה - מניח לנו לכאורה לעמוד בשוויון נפש לעומתן.

יש מה ללמוד

אולם, גישה זו בטעות יסודה. שומה עלינו להתבונן בעומק שפלותה של המעצמה המצרית על פיתוחיה ותרבותה, ובעיקר על החומריות והתאוותנות המנחות אותה, וללמוד מהם עד כמה עמוק מוטבעת באדם הנטייה אל החומר ואל התאווה. מן ההקצנה הנוראית של טומאת מצרים, הרחוקה מאיתנו תכלית ריחוק (ברוך ה'), עלינו לעמוד על היותם של אותם יסודות נמוכים ושפלים מונחים בעומק אישיותנו.

יציאת מצרים, כאמור, אינה מסתכמת בשחרור מן העבדות על כל משמעויותיה, אף שגם הוא מעלָה בעלת משמעות אדירה, אלא יש בה גם התגלות של יד ה' המכריעה את טבעם הגס של החיים. זכרון יציאת מצרים, ובמיוחד זכרון היד החזקה, שנדרשה כביכול מהקב"ה כדי לנצח במאבק עם הטבע הנמשך כלפי מטה, אל הארציות והבהמיות, הכרחי עבור ישראל כדי להעמיד אותם על הבנת העוצמות הנדרשות מהם בהמשך המאבק התמידי בטבעם הגס של החיים.

על כן רק על ידי שיהיו לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, אחרי כל התעצומה הזאת, תהיה תורת ה' בפיך, ולא מבלעדה.

כי כשם שלפעולה הכללית, להכניע את הרוח החלוני הגס של האנושיות, שאז נתבלט במצרים, היה צורך ביד חזקה, להוציא אותך ממצרים בדבר ה', כמו כן צריך להמשיך את המפעל הזה, של נצחון הקודש על החלוניות שבחיים, בכח רב וביד חזקה שעוזה וגבורתה יגלו על ידי המפעל הכביר של המצוה הזאת הנאדרה בקדושתה האותית, של התפלין, שהיא מקפת בכפילות כחה, בעזיזותה הגדולה, את המפעל עם ההשקפה, היד והעין; כי רק בכח כביר ומכופל זה אפשר להמשיך את מה שנעשה מני אז ביד חזקה.

אתה. כן, אתה

כל אדם מישראל הוא לוחם במלחמה התמידית והקשה בטבעם הגס של החיים. באשר הוא נמצא מוטלת עליו המשימה להמשיך ולהעמיק את טבע הקדושה, לחקוק ולחתום אותו בעצמו ובהווייה כולה. מצוּוֶה הוא להעמיד בשורשן של שאיפותיו ופעולותיו - ההשקפה והמפעל - את הקדושה.

יהודי מניח תפלין על ידו ובין עיניו, ומתקדם צעד נוסף לקראת ההטבעה של תורת ה' בפיו. הולכת ומשתרשת בקרבו הקדושה כזו שמנחה את כל שאיפותיו ומעשיו. התורה היא שיחו ושיגו, ממנה נגזרים תחומי ההתעניינות שלו, היא מאירה את האופן שבו הוא קולט את המציאות, קורא ומנתח אותה, והיא מדריכה אותו בכל אשר יפנה בצמתים גדולים ובדרכים ראשיות כבהסתעפויות קטנות ובנתיבים צדדיים.

בהקשרים רבים בישיבה בוחן האדם את עצמו באשר להישגיו. הוא מודד את כמות הידע שרכש, את עומק הלמדנות אליה הגיע, את התקדמותו בעבודת המידות שלו ועוד. לשם כך הוא 'נעזר' לעתים בהשוואות ובאופנים שונים בעזרתם הוא מנסה לאמוד את התקדמותו בדרך אל היעד.

אלא שאת היעד אותו מציבה התורה לא ניתן למדוד באף אחד מקני המידה האלה. את היעד ה'קטן' שבו חותמת התורה את מצוות התפלין ניתן לסכם בשלוש מילים: "תורת ה' בפיך". זו גם השאלה אותה צריך האדם לשאול בבואו חשבון עם עצמו.

גם ביציאה לחיי המעשה ניתן לבחון את הידע ההלכתי הנצבר או את רמת ההבנה והלימוד, אך אלה עשויים להיות תרמילים שבהם מצטייד האדם בצאתו לדרך. תרמילים נקשרים בצידי החמור, וכל עוד הם מהווים את עיקרה של ההכנה, העיקר חסר מן הספר. המבוקש הוא "למען תהיה תורת ה' בפיך".

על הפרק

בתקופה האחרונה [4] אנו עדים למציאות שבה נתון עם ישראל בשפל המצב. הגם שאין למהר ולהכריז על כל תופעה לטוב ולמוטב כקידוש השם או חילולו[5], קשה להימנע מלעשות זאת נוכח היותם של הצדדים החומריים והנמוכים ביותר, העיסוק המרכזי משך זה זמן משמעותי בעם ישראל. הקנאה, התאווה והכבוד, בצורתם היותר מכוערת וגסה, מתגלים שוב ושוב כגורמים המנחים את ההחלטות והפעולות כמו גם את השאיפות והמגמות של עם ישראל ברמותיו השונות. ובאמת, יש בכך חילול השם נורא. השכם והערב נחשף הקשר נוסף שבו תאווה שפלה, או רדיפת כבוד עומדים ביסודות ההתנהלות, והכאב עצום.

התחושה הטבעית בתור יושבי בית המדרש היא שמה לנו ולצרה זו. ברוך ה', ההתנהלות הרדודה כל-כך, רחוקה עד שקשה לדמיין שייכות וקישור לחומריות הזו, לגסות החיים המתגלה בזוהמתה לעינינו. אך אין זו צורת ההסתכלות הראויה, חובה עלינו לחדד בקרבנו את ההכרה בגודל המשימה המוטלת עלינו, להבין כמה עמוק מוטבע בנו הטבע החומרי הגס, וממילא לעמוד על העוצמה הנדרשת מאיתנו בבואנו לחקוק בקרבנו ובאומה כולה טבע אחר; לא רק כיבוש והכנעה של היצרים האפלים והנמוכים, שאף הן משימות שאינן פשוטות כלל ועיקר, אלא החתמה של החיים כולם בחותם של קדושה. עלינו להפנים את הצורך ולהחלץ לפעול עם א-ל להעמיד הווייה שכולה מוארת באור ה' ומתנהלת באור טבע של קדושה.

כאן באה גם ההשלמה של התורה את תאור היעד "למען תהיה תורת ה' בפיך" - "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו". אותה העמדה של התורה כתשתית וכטבע שלאורו מתנהלים חיי האדם, ולאחריהם גם חיי אומה והווייה שלמה, אינה כפייה חיצונית. לא בשמים היא, אלא בפיך ובלבבך. בעומק אישיותו של האדם מוטבעת הקדושה. הרצונות והשאיפות לצד גבוה אינן מדרגה מלאכותית נרכשת שאותה יש להקנות, הן הטבע האמיתי של האדם עצמו, אשר אותו יש לחשוף.

*

על מנת להפוך את טבעו הראשון של האדם הפרטי ושל האנושות בכללה מטבע חילוני וגס לטבע קדוש, מוכרחת להתגלות במצרים הנהגה ייחודית של הקב"ה, יד חזקה.

תהליך שחרורה של הרוח ממיצרי החומר לא מגיע לשיאו והשלמתו ביציאת ישראל בפועל משעבוד המצריים במצרים; זוהי נקודת ההתחלה, קריאת הכיוון, שמכוחה נוכל לעמוד על המוטל עלינו;

בזכרנו את השפל בו היתה נתונה האומה המצרית ואנו בתוכה, למדים אנו עד כמה גס וחמרי הוא טבע חיינו, עד כמה 'הקנאה התאוה והכבוד' מונחים הם בתשתית התנהלותנו האנושית. ומאידך יציאת מצרים מבהירה שלמרות זאת בכוחנו לבקוע ולפרוץ מבעד לאותם המֵיצרים; לחשוף במאמצינו מבעד לטבע החיים הגס את הטבע הקדוש הגנוז עמוק יותר - בנפשותינו, באומתנו, ובהווייה כולה.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות יג ט.

[2] דברים ל יב-יד.

[3] עולת ראיה א עמ לט.

[4] אבל ממש לא רק בה.

[5] הגם שמן הרמב"ם למדנו כי קידוש השם, או חלילה הפכו, ייתכנו גם בהתנהלות הפשוטה והיומיומית ביותר (הלכות יסודי התורה ה יא).


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2424

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer