בא - זכור - שיחת סעודה שלישית התשס"ד

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בֹא התשס"ד, שיחת סעודה שלישית*

זכור

בסיומה של הפרשה, בתוך שאר מצוות, מצטוים ישראל על זכירת יציאת מצרים -

זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים... והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים...[1]

אין זו מצווה כשאר המצוות הניתנות עימה, מרכזית היא; מעניקה את המשמעות למצוות הניתנות עימה, ועוד תוסיף ותעמוד כיסוד לעוד מצוות רבות שיצטוו בהן ישראל בהמשך.

העבר אין

שני פנים לה לזכירה, ובמבט ראשון הפוכים הם זה מזה הן בהבנה והן בהרגשה.

הפן הראשון, הוא זכירת העבר מתוך תחושה והבנה שהתרחשויות העבר כבר עברו ואינם. זכירה מתוך מסגרת חיים בה ההתנהלות שונה מזו שהיתה בעבר.

התגלות גדולה היתה ביציאת מצרים, ניסים ונפלאות, אותות ומופתים ויד חזקה. התגלות כזו, חושפת ומגלה את המשמעות של המציאות, ומבהירה ממילא מה יש לעשות וכיצד יש לפעול, ועוד, שיוצרת היא תחושת מחויבות לה' יתברך שגאל והציל. פעמים רבות חש האדם שאם אך היה אז שם, בודאי היה הכל ברור ופשוט לו, וכל חייו היו נראים אחרת. אך כיון שלא היה האדם שם, והמציאות בה הוא חי אחרת ושונה, מנסה הוא להעגן כמה שרק יוכל בעבר המופלא; לזכור כמה שאפשר את שהיה; להרגיש שייך לאותה נקודה גבוהה שאז נתגלתה. מהעוגן הזה - המגיע עד לנקודה המקורית, הראשונית, השורשית - שואף הוא לינוק למציאות חייו האפורה והקשה משמעות, הבנה והכוונה. מהקישור הזה אל נקודת הגובה העצומה שהיתה, רוצה הוא לשאוב כחות פעילות ועוצמה. זקוק הוא לעוגן הנמצא מחוץ למסגרת חייו הפשוטה, שרק בעזרתו יוכל להתעלות אל מעבר לה, רק בזכותו יוכל להתקדם במסגרת חייו.

גם בחייו האישיים של האדם, קיימות נקודות משמעותיות מהעבר שהאדם מתאמץ לזכור כל העת; להשתייך אליהן; ללכת ולפעול לאורן ומכוחן.

זכירת יציאת מצרים במובן המדובר, כמו גם זכירת מתן תורה, היא חיים מתוך שייכות תודעתית וחוויתית לפסגה המצויה מעבר למציאות החיים הפשוטה. בזוכרו את ההתגלות הגדולה שהיתה, מתחבר האדם לנקודה שורשית גבוהה, בבחינת "דע מאין באת",[2] ויונק ממנה משמעות ועוצמה להתנהלות חייו בהווה הכל כך שונה.

כמובן שהיכולת לחיות בהכרה של חיבור וקשר לנקודת התגלות שורשית הקיימת מעבר לחיים במציאות, היא היא היכולת לחיות ולהתהלך בעולם מתוך חווית קשר ושייכות לשורש הבריאה; למקור ההוויה. זוהי מדרגה גדולה שקנייתה דורשת מאמץ ועבודה רבה, אך ישנה מדרגה גבוהה הימנה...

העבר בהווה

הפן השני של הזכירה, הוא ההבנה שההתרחשויות שהיו, אינן נחלת העבר ותו לא; ההבנה שהקשר בין המציאות ההווית לעבר אינו עובר רק דרך עוגן המושלך מהמציאות הנוכחית אל המציאות שעברה. הופעות העבר קיימות גם בהווה. אותם כחות פריצה אלוקיים שהשתלטו על המציאות ביציאת מצרים וכוונוה, ממשיכים לפעול עד היום, ובכחם להשתלט על המציאות הקיימת, להובילה ולעצבה. הפלא הגדול שנחשף ביציאת מצרים וגילה שכחות הרוח יכולים להנהיג את כחות החומר, הוא פלא הממשיך להתרחש במציאות כל העת. זהו אותו פלא עליו אנו מברכים בכל יום בברכת אשר יצר, ומשבחים לה' יתברך על שהוא מפליא לעשות לקשור יחד חומר ורוח.

מאז ועד היום

העולם של היום הוא אותו עולם של פעם, והכחות הפועלים בו הם אותם כחות, בבחינת "סדנא דארעא חד הוא".[3]

ממילא, העריגה והכיסופים להיות במצרים בזמן ההתגלות הגדולה כסופי שווא הם; יכול האדם להתבונן לעומק המציאות העכשווית ולפגוש בה את אותם כחות ואותם תהליכים. ביטויהם המעשיים אמנם שונים, הם אמנם באים לידי ביטוי בגוונים אחרים ומפורטים, אך היסודות העומדים מאחוריהם הם אותם היסודות.

כך לדוגמא, הכבדת הלב של פרעה והתעקשותו אינן בלעדיות לו. במציאות, בהסטוריה ובאדם הפרטי, שבים ומופיעים כחות המתנגדים לאלוקים, כחות שאינם מוכנים לקבל את מלכותו ומנסים לבצר לעצמם קיום נפרד ועצמאי.

ומה שנחשף במצרים, שה' הוא שהכביד ליבו של פרעה; מה שנתגלה למשה שהכחות הנמוכים, החומריים המתנגדים, שואבים את כל עוצמתם מן האלוקים, אף הוא נכון ונכון גם היום. כחות החומר העצומים והאדירים הנצבים אל מול הכחות הרוחניים כחומר ברזל, ומסרבים להכנע ולהיות על ידם מוכתבים, הם כחות אותם ברא האלוקים. הוא רצה שכך יתנהגו, הוא שטבע בהם את כח ההתנגדות; הוא שקבע שיכבידו את לבם.

ומעבר ה' ויציאתו בתוך מצרים, הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח, אף הם לא פסקו ועברו מן העולם. ה' יתברך עובר גם היום בתוך המציאות ומנהיג ומוביל, ומנווט ומעצב, אך הדבר מתרחש ומתבטא באופן אחר. יתן האדם אל לבו, יחדור במבטו אל עומק המציאות, ויגלה שם את ההנהגה האלוקית.

והדרישה מבני ישראל שיכנסו במכת הבכורות אל בתיהם, וימרחו את דם הפסח על פתחי בתיהם וימולו את בניהם, אף היא רלוונטית ומקבלת ביטוי בימינו. האדם נדרש לפעול ולהכין את עצמו לקבלת ההופעה האלוקית. נדרש הוא לעשות מעשים על מנת שיחול עליו אור האלוקים.[4]

כללו של דבר, הופעת ה' הגדולה במצרים אינה נחלת העבר. ה' ממשיך להופיע במציאות, הוא השולט בה, הוא המנהיג והמוביל אותה. אם ימקם האדם עצמו ככח מתנגד, כ"פרעה" - לא יזכה לראות את הנהגתו. אך אם יפתח עצמו אליה, אם יתבונן אל עומקה של ההוויה, יווכח לראותה פועלת וחיה.

זוהי בעצם תפיסת הרמב"ן במהלך הפרשות האחרונות.[5] ביאר הוא, שכל המציאות ניסית היא, ואין הבדל אמיתי בין נס נסתר לנס גלוי. אלא, שיש צורך לגלות בתחילת הדרך באופן חד משמעי וברור שיש כח אלוקי ששולט במציאות ומנווט אותה. מכאן והלאה על האדם לעמול ולראות את אותה הובלה בדיוק, גם במציאות החיים ה"טבעית", הרגילה.

זכירת מתן תורה

פעמים רבות עסוקים אנו במחשבה על משמעותו של לימוד התורה. מתלבטים אנו מה הוא עושה, וכיצד הוא בונה; בוחנים אם אנו קשורים ומתחברים אליו. ובאותם זמנים עולה המחשבה בליבנו, שאם רק היינו שם כשנתנה התורה, ורואים היינו את הקולות והברקים, בוודאי הכל היה פשוט ונפלא, ותחושת הקשר לתורה היתה חזקה וברורה.

היינו שם. כך אמרו רבותינו ז"ל -

וכל העתידים להבראות עד סוף כל הדורות, שם עמדו עמהם בהר סיני, שנאמר - ואת אשר איננו פה עמנו היום.[6]

נשמותינו עמדו שם עם כל ישראל, ופירוש הדבר שלמרות הקשיים אנו שייכים למציאות שהיתה; ההתגלות לא חלפה ועברה. בכחנו להמשיכה על ידי ביטויים של רוח הקדש, וביטויים של חכמה. זהו שאנו מבקשים בתחילת לימודינו - "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", מבקשים אנו שיגלה ה' את עינינו; שבהתגלותו יזכנו. מבקשים אנו שנראה נפלאות מתורתו, שיתקיים בנו אותו "מפליא לעשות". זו המשמעות של זכירת מתן תורה.

זכור... והגדת

הפן הראשון של הזכירה, הוא מתוך מחשבה שמציאות העבר כבר חלפה ואינה. והפן השני הוא ההבנה שההתגלות שהיתה עודנה מפעמת במעמקי ההוויה. בהסתכלות כזאת, אין הבדל מהותי בין העבר, ההווה והעתיד - אותם תהליכים מתרחשים כל הזמן במעגלים שונים. ה'מפליא לעשות' אינו נחלת העבר, על כן מברכים אנו יום יום אשר יצר; 'תחיית המתים' אינה מושג בלעדי לעתיד, בוקר בוקר מחזיר ה' יתברך נשמות לפגרים מתים.

על פניו, שני הפנים המתוארים הפוכים, אך במבט עמוק קשורים הם: יש אפשרות לשכוח את העבר, ויש אפשרות לשכוח את ההווה; את משמעותו. ומתוך שהאדם זוכר את העבר, ומשתייך לנקודה הגבוהה ממנה בא, יכול הוא לזכור את ההווה ואת העומד מאחוריו; לראות גם בו את אותם כחות שהתגלו בעבר. מתוך שהוא זוכר את מעבר ה' ויציאתו בתוך מצרים החומרית, יכול האדם לזכור ולראות גם בהווה את הנוכחות האלוקית.

ומי שזוכה לזכור, חייב לספר: מצות זכירת יציאת מצרים ומצות סיפורה לבנים שזורות הן זו בזו, כיון שמי שזכה לראות את אור ה' והנהגתו במציאות, אחריות יש עליו לסייע אף לאחרים שיראו, ויזכרו; חובה מוטלת עליו לספר לבניו, שלא ישכחו. לכן דור יוצאי מצרים שראה עין בעין את יד ה' החזקה והאותות והמופתים, ופגש וחווה את שליטתם של הכחות האלוקיים, מצטווה לספר ולהגיד לדור הבא, לא רק כדי שלא ישכחו את שהיה, אלא על מנת שלא ישכחו את שנמצא ומחיה ומנהיג את המציאות כולה בכל זמן.

פנים אל פנים

במכת החושך, שמשו החושך והאור בערבוביא. המצרים, "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו... ולכל בני ישראל היה אור במושבותם"[7]. כתב בעל חידושי הרי"ם -

מתוך שלא ראו איש את אחיו, היינו, שאחד לא רצה להביט לאחיו, באו למצב שלא קמו איש מתחתיו, היינו, שלא יוכלו לנגוע כבר אחד בשני.[8]

החושך הממשי שנפל על מצרים ומנע את יכולתם לזוז, משקף חשכה רוחנית - כך חושף החידושי הרי"ם. מתוך שלר רצה האחד להביט אל חברו, כיון שלא חפץ ולא מסוגל היה לראות בו את הטוב, לא ניתן היה לראות את השורש המאחד העומד מאחורי כל האנשים. ממילא, ויהי חושך אפילה, ולא ניתן היה לאיש לקום מתחתיו ולהגיע אל השני.

בהקבלה הפוכה, בני ישראל, שהיה להם אור במושבותם, הביטו איש אל אחיו פנים אל פנים; הצליחו לראות את האור שבכל אחד, ומתוך כך לראות גם את האור הגדול המאחד אותם, את המקור המשותף לכולם. ממילא, קמו בודאי איש תחתיו, ויכלו גם יכלו לנגוע אחד בשני.

ככל שאדם מצליח להתבונן אל תוך העומד מולו ולראות את האור האלוקי המופיע בו, מסוגל הוא לראות את שייכותם וקישורם של ישראל והמציאות כולה למקור ההוויה. מתוך כך יכול הוא לקום תחתיו, להגיע אל אחָיו; להגיד ולספר להם את אשר הוא זוכר ורואה, ולהרבות אורה.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות יג, ג - ח.

[2] המשנה באבות ג, א, פותחת - "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". לאחר מכן שבה היא ומפרטת - "מאין באת? מטפה סרוחה" וכו'. יש שהסבירו כי הפתיחה מכוונת כלפי מי שמבין שמקורו בשמי-שמיא, ותכליתו בשמי-שמיא, ורק לאשר אינו יודע את שורשו העליון, ויעודו הגדול, רק למי שלא מכיר בשייכותו לגבוה, בא הפירוט - מאין באת? מטפה סרוחה... בתארינו את האדם אשר נעגן בנקודת השיא שהיתה בעבר כמי שיודע מאין בא, התכוונו לתארו כמי שיודע ומכיר בשייכותו לעליונים.

[3] קדושין כז:

[4] החסידות מרבה לדבר על פרשיות בתורה כרמזים; מרבה לראותן כ'בחינות' לדברים אחרים. נראה, כי הרמזים והבחינות, אינם מכֻוונים למציאויות אחרות השונות מאותן פרשיות מהותית. אלה הם רמזים ובחינות המכֻוונים אומנם למקומות וזמנים אחרים, להתרחשויות ואישים אחרים, אך השוני אינו שוני מהותי; הרמז אינו רמז בעלמא אלא רמז אמיתי. התהליכים והכחות המופיעים באותן הפרשיות, שבים ומופיעים - בשינוי אדרת - בזמנים ובמעגלים שונים.

[5] ראה רמב"ן בתחילת פרשת 'וארא'.

[6] פרקי דרבי אליעזר פרק מא.

[7] שמות יא, כג.

[8] פרשת בא אות ז.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2182

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer