בא - מקדש ישראל וראשי חדשים - שיחת ליל שבת התשס"ז

 icon קישור לגירסת הדפסה

שיחת ליל שבת פרשת בא התשס"ז*

מקדש ישראל וראשי חדשים

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.[1]

המצווה הראשונה בה נצטוו ישראל היא על היות חודש ניסן ראשון לחדשי השנה. עד עתה נמנו השנים מחודש תשרי, ועתה קובע הקב"ה כי המניין יהיה מניסן. יש לתת את הדעת על כך שההבדל בין ראש השנה בתשרי ובין ראש השנה בניסן מבטא פער משמעותי בין שתי תפיסות עולם אפשריות.

והארץ נתן בידי אדם

בתשרי נברא העולם. בריאת העולם על ידי הקב"ה מעמידה מציאות שלמה שמתנהלת לפי חוקיות קבועה וטבעית, ובפסגתה עומד האדם, נזר הבריאה, והוא מצוּוֶה לנהל את העולם, לפתחו, לשכללו ולהרחיבו, ובכך להעניק משמעות לבריאה כולה. הקב"ה מצַווה את האדם "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו"[2], ובהמשך אף מטיל עליו משימה משמעותית יותר "לעבדה ולשמרה"[3]. אך מכל מקום, התנהלות המציאות כולה מופקדת בידי האדם.

לה' הארץ ומלואה

לעומת זאת, מניין השנים מניסן מביא לידי ביטוי התנהלות שונה בתכלית של העולם, המתגלה באופן מיוחד ביציאת מצרים. הנהגת הקב"ה את עולמו במהלך יציאת מצרים אינה ממשיכה את המציאות הקבועה הפועלת לפי חוקיות וטבע. להפך, כל היציאה מלווה בכך שהקב"ה שובר שוב ושוב את הגבולות אותן הציב ביסדו ארץ. הקב"ה פורץ למציאות ו"מתערב" באופן גלוי ובולט בהתנהלותה - מכה את המצרים ומפלה את ישראל, ומוציאם ממצרים.

ההבדל בין הופעת ה' למן הבריאה ועד יציאת מצרים ובין הדרך בה הוא מופיע ומתגלה מעתה מובע בדברי ה' למשה בפתח פרשת וארא. עד כה היה ה' מתגלה בשם "א-ל ש-די", ומעתה - "אני ה'"[4]. אפילו במעמד הסנה אין הקב"ה מתגלה למשה בשם בן ד' אותיות. שם המפורש מתגלה לראשונה בבוא ה' להוציא את עמו ממצרים בפועל. כאן, מופיע ה' לראשונה כמי שמנהיג את המציאות בכל רגע, בגלוי, וללא מֵיצרים, וכמי שההתנהלות של העולם כולו מופקדת בידיו.

כביכול, נוטל הקב"ה את מושכות ניהול העולם בחזרה לידיו, והאדם על כל נסיונותיו להנהיג את העולם, להרחיבו ולהעניק לו משמעות, מתאפס ומתבטל לעומת הופעת ה' האדירה.

בין ישראל לעמים

אם מניין השנים מתשרי מביע את עוצמת האדם, את יכולותיו ואת אחריותו להביא את עצמו לידי ביטוי בהנהגת המציאות, הרי שמניין השנים מניסן מעמיד את נקודת המוקד לא בפעילות האנושית, משמעותית ככל שתהא, אלא דווקא בהתגלות ה' ובהנהגתו את העולם.

ובאמת, אומות העולם מונים מתשרי, וישראל - מניסן. האומות כולן מצֻווּת בשבע מצוות, שעניינן באופן כללי, מעבר להכרה בכך שיש בורא לעולם, שמירה על הסדר הטבעי ועל הגבולות ההכרחיים לאדם ולעולם. עם ישראל מתחיל לקבל מצוות, והראשונה שבכולן "החדש הזה לכם ראש חדשים", ובכך אולי מתבטא באופן מובהק אופיין של המצוות כולן - מימוש והוצאה אל הפועל של רצון ה' המנהיג את עולמו ומקדם אותו בהתאם לרצונו.

אמנם, מניין השנים הוא מצווה המוטלת על עם ישראל, והוא הפעיל בה. אך כל עניינה של המצווה הוא ההכרה בהופעת ה' האדירה שמותירה את כל הפעילות האנושית חסרת משמעות. האדם מתבטל לעומת הבורא שמופיע מעתה גם כמנהיג הבריאה ומנהלה, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

מי אני?

באופן מודגש ומובלט, מתבטא הפער בין אופן התנהלותה הטבעית של הבריאה מיום ברוא אלקים אדם על הארץ ובין הנהגת ה' הפורצת את גבולות הטבע ופועלת בתוכה, ביציאת מצרים. פרעה מלך מצרים, עומד בראש מעצמה שמימשה למעשה את ציווי ה' "ורדו", "וכבשה", באופן מלא כמעט. אמנם במצרים מלווה הפעילות האנושית המשכללת את העולם ומפתחת את הבריאה בכפירה, אך מבחינת קידום העולם וניהולו ניתן לומר כי המעצמה המצרית מהווה אולי את המיצוי של היכולת האנושית ושל תפקיד האדם, כפי שהוא מוגדר בבריאת העולם.

ובדיוק לעומת אותה מעצמה מצרית המעמידה את האדם במרכז, עד כדי הכרזת "אני פרעה", מתגלה ה' ומבהיר כי "אני ה'" - "אני הוא ולא אחר"[5]. לא האדם הוא מנהיג המציאות ומובילה, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו מתגלה על אבותינו במצרים וגואלם. הפעילות האנושית, כמעצמה המצרית בשעתה, נשברת וקורסת, בטלה ומתאפסת, לעומת מלכות ה' המושלת בכל, ומנהיגה בכוחה את ההווייה כולה.

יציאת מצרים חושפת כי "אני ה' בקרב הארץ", ואין לטעות עוד באיוולת המעמידה את האדם כמלך העולם: "לי יארי ואני עשיתני".

פתחו לי פתח

אולם, המצווה הבאה מציגה תמונה שונה במעט:

דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.[6]

עם ישראל מצוּוֶה על קרבן הפסח. לא רק פנייה אל האדם והענקת משמעות לפעילותו, למעשיו, יש כאן. מעבר לכך, מבחינה מסויימת הופעת ה' והתגלותו ביציאת מצרים תלויה בהכנות של עם ישראל לקראתה. כביכול, אם לא יקריבו ישראל את הפסח, לא יתגלה ה' להוציאם.

ליתר דיוק, התגלות ה' והופעתו במציאות אינה תלויה בדבר, בלא קשר למעשיהם של ישראל היא בוא תבוא: "כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים"[7]. אך ההבחנה בין מצרים ובין ישראל לא תתרחש אם לא יקדימו בני ישראל את שחיטת הפסח ומתן הדם על מזוזות הפתח. הקב"ה תולה את שאלת שלמות הופעתו בליל מכת בכורות במצרים בקיום מצוות הפסח על ידי בני ישראל.

עד כה, פריצת ה' מן העליונים אל המציאות במכות מצרים כללה גם מימד של הבחנה והפלייה בין מצרים ובין ישראל, כפי שמתואר בפסוקים בחלק מן המכות "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך"[8], "וממקנה בני ישראל לא מת אחד"[9], "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם"[10], וכהרחבת רבותינו במדרש לכל המכות כולן. אולם, מעתה תלויה ההבדלה בין ישראל ובין מצרים בפעילות של התחתונים.

המבדיל בין ישראל לעמים

אם ננסה לעמוד על הנדרש מישראל כתשתית להתגלות ה', שתבחין במכת בכורות בין אותם שיילכו למיתה ובין מי שיצא לחיים, נגלה כי עם ישראל נדרש להתכונן ליציאה ממצרים. הפסח נאכל על ידי ישראל בשעה שמתניהם חגורים, נעליהם ברגליהם ומקלם בידם, והם מוכנים לצאת לדרך. העם נתבע להיות חדור אמונה עמוקה בכך שאכן התגלות ה' במצרים תתרחש באותו לילה ותבדיל בין מצרים ובין ישראל.

למעשה, ההבחנה בין מצרים וישראל מתבצעת על ידי עם ישראל עצמו. מה נשתנו אלו מאלו; "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"? אלא שהללו נוהגים כמנהגם, והללו בטוחים כי הלילה ייצאו לחופשי. הללו סבורים כי עולם כמנהגו נוהג, והללו חדורי אמונה כי הופעת הקב"ה עתידה לבקוע את גבולות העולם ומיצריו, והלילה יעשה ה' נפלאות במצרים ויגאל את עמו.

שלוחי דרחמנא

במובן מסויים בניגוד למתואר למעלה, לא רק שאין התגלות ה' שוללת כל משמעות מן הפעילות האנושית. אלא שמעשי האדם מהווים את הבסיס והמצע המאפשרים את אותה הופעה אלקית במציאות.

ואף למעלה מזה, עצם הפריצה האלקית למציאות כדי להבחין בין טומאת מצרים ובין קדושת ישראל באה לידי ביטוי באמונתם של ישראל ובמעשיהם. קיום מצוות הפסח על ידי בני ישראל אינו רק מניח תשתית שעל גביה תוכל להתרחש התגלות ה'. הם עצמם, באמונתם, בקבלתם עול מלכותו עליהם, מממשים את רצון ה' ומגלים אותו במציאות. שיאה של ההופעה האלקית - בעוצמה האמונית המתגלה בבני ישראל.

 

זהו סוד "החדש הזה לכם". קידוש החודשים נמסר בידי עם ישראל, ואפילו בית דין של מעלה אינו נכנס לדון את העולם עד שיתקדש החודש בבית דין של מטה. אמנם יסודה  של המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל הוא בהעברת מניין השנים, מתשרי ובריאת העולם, לניסן וליציאת מצרים; מהעמדת ה'אני' האנושי במרכז הפעילות לשכלול העולם, להכרה בכך ש'אני' ה' ולא אחר מנהיג את המציאות, אך בעומקה של אותה מצווה עצמה מתגלה כי אין בכך בכדי לבטל את האדם ולנטרל את פעילותו ממשמעות. אדרבה, תוקפם של מעשי האדם מתעצם כפל כפלים כיוון שמתברר שביכולתו לפעול עם א-ל, לחשוף באופן התנהלותו את יד ה' המכוונת את המציאות ומנהיגה אותה.

 

* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות יב ב

[2] בראשית א כח

[3] בראשית ב טו

[4] שמות ו ב-ג

[5] פסיקתא שמות ו

[6] שמות יב ג

[7] שמות יא ד

[8] שמות ח יט

[9] שם ט ו

[10] שם י כג


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2163

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer