בא - למען תהיה תורת ה' בפיך - שיחת ליל שבת התשס"ב

icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת בא התשס"ב, שיחת ליל שבת*

למען תהיה תורת ה' בפיך

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לחדשי השנה.[1]

נקודת מפנה

באמצע מהלך יציאת מצרים, תהליך המתאר את המכות והתפוררות האימפריה המצרית, מופיע הציווי על קידוש החֹדש; המצווה הראשונה הניתנת לבני-ישראל. ידועה קושיית רש"י בתחילת התורה שהיתה צריכה התורה להתחיל מפסוק זה. אמנם, רש"י עונה במקום, אך מובן כי אכן יש פה בחינה של התחלה. נקודת מפנה באמצע התהליך. לא רק תיאור המאורעות כפי שנעשה עד כה, כי אם התייחסות ישירה של רבש"ע לבנ"י. בעקבות מצווה זאת, ניתנות עוד מספר מצוות במהלך הפרשה, ננסה להתבונן מעט בדברים.

שתי קומות

אנו מוצאים בתהליך יציאת מצרים שתי קומות עיקריות:

הקומה הראשונה- עצם היציאה. עיקר עניינה הוא המכות הניחתות על מצרים, הפנייה היא אליהם על-מנת לשבור אותם, לנתץ את הקליפה הזאת, העוטפת דבר פנימי בתוכה. יש למוטט את החומות ואת המחסומים על-מנת שעם ישראל השרוי בקרב מצרים יוכל אט-אט להחשף. בכל מכה ומכה, מתברר כי יש צד שנתון למכות, שסובל, מתפורר, נאבד וכלה. ואלו מנגד ישנה מציאות אחרת, שאינה נתונה לפגעי טבע אלו, הם משהו אחר, מקומה אחרת - לא מהעולם הזה. זאת בחינה של "סור מרע", ניתוק והבדלה בין טמא לטהור, בין מצרים לישראל.

הקומה השנייה- מתן תורה. לאחר שהוברר כי עם ישראל איננו מציאות טבעית רגילה, כמצרים, יש עתה ליצוק תוכן חיובי לאומה זאת. לא רק "סור מרע" כי אם בבחינת "עשה טוב", רוצה לומר - קבלת תורה וקיום מצוות. כך הוא המהלך האלקי ביצירת ישראל: ראשית, מכות מצרים המהוות הרחקת הקליפות המכסות, כך שנחשף הגרעין הפנימי שהיה מכוסה עד כה. אחר-כך, מתן תורה - יציקת תוכן חיובי, הארה אלקית ישירה, לגרעין שנחשף.

תמצות מהלך זה נאמר למשה עוד טרם המכות: "...בהוציאך את העם הזה ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה"[2] בשלב הראשון- "בהוציאך את העם הזה", קודם כל יש לצאת ממצרים, במובן המלא והמקיף ביותר, על כל המשמעויות שבדבר. ואחר-כך, בשלב הבא- "תעבדון את האלקים", עבודה, עשייה ומימוש של האידיאלים האלקיים. כך משמע גם בלשונות הגאולה "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי" - עיקר הדגש על ההוצאה, אך לא בזה נעצר התהליך- "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים".

תפקיד ישראל

לאור האמור מתבהר עניינה של המצוה הראשונה - קידוש החודש. כבר בפרשתנו, עוד טרם מתן תורה ישנה בחינת מה של שותפות ועשיה של עם ישראל. הם מקבלים מספר מצוות שעל-ידן הם מבטאים את חלקם במהלך הגאולה ובנייתם כעם.

שתי הקומות בבניית ישראל שבוארו לעיל מאופינות על-ידי עניין מהותי נוסף.

מכות מצרים זאת פעולה בה ה' פועל לבדו, הוא המכה את מצרים ומגונן על ישראל. אך מסתבר שזה איננו מספיק. על-מנת להמשיך את תהליך בניית עם ישראל, צריכה להיות גם שותפות אקטיבית מצד ישראל. שותפות זאת באה לידי ביטוי במעמד הר סיני, שם ישראל מקבלים על עצמם לפעול לאור התורה ולממש -את אותו גודל שנחשף במצרים- במציאות הממשית.

נמצא, אפוא, שכפתיחה לשותפות עם ישראל במהלך, מופיעה מצוות קידוש החודש.

קביעת החודש מהווה קביעה של כל המתרחש במסגרת הזמן, ובעצם מבטאת את האחריות שיש לישראל לכל מה שמתנהל תחת הזמן - לעצב את העולם הזה. "לכם" - מסור הוא בידכם.[3] מצווה זאת מהווה פתיחה לכל המצוות ומאפיינת את כולן - לא רק היבדלות והתנתקות מהמובן הנמוך של העולם הזה, אלא יציקת תכנים חיוביים ועיצובו לאור המגמות העליונות-האלקיות.

אם נתבונן היטב, נבחין כי גם סדר המצוות המופיעות בפרשתנו, חושף שגם בבחינה הזאת, של העשייה והפעילות שלנו, הדברים באים בשתי קומות כפי שבואר לעיל.

התנתקות והִבּדלות

בתחילה מופיע הציווי על קרבן הפסח, אולם יש להקדים לו את מצות המילה. על-פניה נראית היא כמצווה שכל עניינה לקראת מצות קרבן פסח, שהרי מי שלא מהול לא יכול לאכול מהקרבן. אך באמת, מצווה זאת בעצמה מגלמת בתוכה תוכן עמוק.

הסרת הערלה היא הסרת הקישור לטבע בגסותו; תיקון והעלאת הבשר. הסרת האוטם הזה פותחת פתח לקומה גבוהה יותר, רוחנית, המצויה באדם. בשלב ראשון יש לעשות חיתוך, ולהבדיל את האדם הישראלי מהטבע כמות שהוא, האופף אותו.

גם מצוות קרבן פסח מבטאת עניין זה. זביחת בהמה איננה רק פעולה טכנית, ענינה הוא זביחת הצד הבהמי באדם. תחילת העבודה הוא הבדלות וזביחת הצד היצרי, הצד הנמוך שבנפש. אך לא רק יצר הגוף יש כאן, אלא גם יצר נוסף, יצר עבודה זרה. כפי שדורשים חז"ל: "...משכו וקחו לכם- כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים".[4] על ישראל להתנתק ולהבדל מעבודה זרה שבמצרים, וביתר שאת מעבודה זרה שבתוכם.

ולבסוף - ענין המצוות. מצה היא קמח ומים, ללא תוספות. המצה מבטאת בפשיטותה חיים ללא תוספות העולם הזה, התנתקות ועזיבת המותרות הללו.

זהו השלב הראשון הנצרך במהלך לידת ישראל, החיתוך וההבדלה הגמורה בינם לבין מצרים, ואף בתוכם פנימה בין הצדדים הגסים והשפלים שדבקו בהם, לבין עצם מהותם.

יציקת תוכן

בתווך, בין המצוות שבוארו למצווה האחרונה מופיע עניין הבכורות, אותו נשוב לבאר בהמשך. המצווה האחרונה בפרשתנו היא מצוות תפילין. עניינה של מצווה זאת הוא יציקת תוכן חיובי, ממשי בחיי האדם, בעולם הזה. התוכן החיובי צריך להתממש בתוך אישיותו של האדם, פנימה. כפי שמציינת התורה- "למען תהיה תורת ה' בפיך"; מצווה זאת מבטאת כי ישראל אינם רק משהו היולי, הקיים במנותק מהעולם הזה. הצעד הבא המתבקש מתוך הכרה בישות נשגבה זאת, הוא קיום התורה, ההדרכות האלקיות, בחיי היום-יום. תפילין מבטאות את השאיפה לעצב באופן עמוק את כל הכוחות: תפילין של יד, כנגד כוחות המעשה, ותפילין של ראש כנגד מחשבות האדם; הכל, הכל משועבד למימוש ולגילוי הופעת ה' בעולם, על-ידי ישראל, דווקא בתוך העולם, בתוך נפתולי החיים.

בני בכורי ישראל

עתה ניגש לבאר את מצוות קידוש הבכורות. מצווה זו מעלה תמיהה, לא ברור מה בדיוק המצווה בעניין זה. הרי ה' מודיע למשה שהמציאות היא כזאת, שהבכורות קדושים, מה בדיוק הציווי?! אין אפילו צורך להקדישם - הם כבר קדושים! מתברר שיש חיוב לפעול באופן מעשי להוצאה לפועל של הקדושה הגנוזה.

אם נתבונן, נמצא כי כאשר משה בא לבאר מצווה זאת לעם, הוא איננו מפרש להם תחילה את עניין הבכורות אלא מקדים את מצוות תפילין:

וידבר ה'... קדש לי כל בכור... ויאמר משה אל העם... והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזִכרון בין עינך למען תהיה תורת ה' בפיך, כי ביד חזקה הוֹצִאֲךָ ה' ממצרים.[5]

משה, כביכול, מתרגם את משמעות קדושת-הבכור. ישראל נקראו בכורים: "בני בכורי ישראל". הסרת הקליפות חשפה מציאות של קדושה עצמית. לא רק רובד שלא נפגע במכות ונשאר קיים, אלא מציאות קיימת של קדושה. ואולם, משמעותה של קדושה איננה רק ההבדלות וההתנתקות. זהו רק השלב הראשוני, המובן ההתחלתי של עניין הקדושה. אולם, ככל שהולכים ומעמיקים במשמעות הקדושה, ככל שנחשף יותר ויותר הצד הבְּכוֹרִי, הנשגב, הוא עצמו אומר כי יש לכך גם משמעות מעשיות - למען תהיה תורת ה' בפיך! החיוב המעשי ל"קדש" את המציאות הזאת מתבטא בחיוב לעצב את כל כוחות החיים - המחשבתיים והמעשיים, ולתת להם לפעול עפ"י מהותם הפנימית.

 

מתוך ההבדלה וההפרשה, נחשף עם שפנימיותו היא קדושה; נשמה אלקית בקרבו. הבנה עמוקה של תוכן זה, מבהירה כי יש אחריות לישראל להופיע את ההארה האלקית, דווקא בתוך עולם הזה. מתוך מבט זה, יצעד עם ישראל, ילך ויתקן, יוסיף ויעלה את המציאות כולה.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות יב א-ב.

[2] שמות יג יב.

[3] פסיקתא דרב כהנא פרשה ה ד"ה החודש הזה.

[4] מדרש רבה, בא, פרשה טז סי' ב.

[5] שמות פרק י"ג, פסוקים א'-ט'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2913

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer