icon קישור לגירסת הדפסה

שיחת ליל שבת פרשת יתרו התשס"ז*

כפיה ורצון

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבִא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'.[1]

במהלך ההכנות לקראת מעמד הר סיני ומתן תורה, מתנהל מעין דו שיח בין הקב"ה וישראל בתיווכו של השליח הנאמן, משה רבנו. משה נשלח בידי ה' לשאול את בני ישראל אם ברצונם להשתתף במעמד, להיכנס בברית. נראה מפשטי הפסוקים כאילו אם לא תוּבע הסכמה מצדם של ישראל, המהלך ייקטע, ומעמד הר סיני לא יתרחש. מתן תורה תלוי כביכול בהבעת רצונם של ישראל באמירת "כל אשר דבר ה' נעשה", או כבפרשת משפטים "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"[2].

 

מצד שני, דברי חז"ל מאירים את התמונה באור שונה לחלוטין.

'ויתיצבו בתחתית ההר' אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם.[3]

מן המדרש עולה כי מעמד הר סיני מושתת על יסוד הכפייה, ואין כל זכר לשאלת רצונם של ישראל.

מי גילה רז זה?

במבט ראשון מדרש חז"ל נראה תמוה - לא ברור מניין בפסוקים העלו רבותינו את ההבנה שמתן תורה נכפה על ישראל מלמעלה. לכאורה התאור במדרש עומד בסתירה גמורה למצטייר מפשטי הפסוקים. קיים אמנם מימד של פעילות שאינה מבוססת על רצון ובחירה בבוקר התגלות ה' על הר סיני "ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה"[4], אך מכל מקום אין בכך בכדי להעיב על אופי התמונה הכללית המציגה את המעמד כמבוסס על רצונם של ישראל ועל נכונותם לעמוד ולקבל תורה.

ניתן לומר בפשטות, שהמדרש מבוסס על קריאת הפסוקים תוך שימת לב והקשבה. עמידתם של ישראל לרגלי הר סיני בשעה שההר בוער באש, ההתייצבות נוכח הקולות והברקים וקול השופר ההולך וחזק, ודאי אינה מצב שמאפשר בחירה רצונית במובן הרגיל של המילה. נראה שרבותינו אינם נזקקים לייתור כלשהו או ללימוד מיוחד מן הפסוקים, בכדי להסיק כי אופיו של מעמד הר סיני הוא של כפייה ולא של הסכמה מרצון חופשי. עצם ההתגלות האדירה והעוצמתית, המלווה את ירידת ה' על הר סיני, מהווה כפייה של ההר כגיגית.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

את מימד הכפייה, אותו מדגישים רבותינו כמונח בתשתית מעמד הר סיני, ניתן להבין בשני מובנים:

ראשית, כפי שמתואר בפסוקים, "ויהי ביום השלישי בהיֹת הבֹקר ויהי קֹלת וברקים וענן כבד על ההר וקֹל שֹפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה". התגלות ה' על הר סיני מטילה מורא וחרדה על מחנה ישראל. קול ה' בכח נשמע מן השמים, ויושבי ארץ חלים ונחרדים מפניו. בשעה כזו, מובן שלא מתאפשר לישראל לענות באופן אחר ל'הצעה' האלקית בדבר קבלת התורה - אם מקבלים אתם את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם.

אולם, בכך לא מתמצה מימד הכפייה שבמעמד; במובן נוסף, אופן ההתרחשות של מתן תורה אינו מותיר מקום לרצונם של ישראל. במעמד הר סיני זוכה עם ישראל כולו לדרגת ההתגלות האלקית הגבוהה ביותר האפשרית לאדם. ההופעה האלקית בהירה כל-כך, מוחלטת כל-כך, עד שאין מקום להעלות על הדעת אפשרות אחרת מלבד הֵענות והתמסרות לרצון ה'. בשעה שיורד ה' על הר סיני לעיני כל ישראל, האמת האלקית כה ברורה וודאית, כה מוחלטת ועוצמתית, עד שהרצון האנושי הופך ממילא לחסר כל משמעות.

עם זו יצרתי לי

ביתר עומק יש להבין כי בהתגלות האלקית האדירה לה זוכה עם ישראל במעמד הר סיני נחשף בצורה בהירה ועוצמתית לא רק דבר ה' המופיע במציאות אלא גם היכולת של עם ישראל לקלוט את ההופעה הזו.

בכל התגלות אלקית מתברר, שהזוכה לַהתגלוּת הוא בעל אופי שמאפשר לו לשמוע את דבר ה', בעל מדרגה שמעמידה אותו כ'בר הכי' לעמוד ולקבל את אותה הופעה אלקית. מעמד הר סיני חושף את השייכות הפנימית של ישראל אל גילוי השכינה והופעתה במציאות. מתברר כי עם ישראל מסוגל, ואף אמור, להתייצב בתחתית ההר כמקבל תורה מן השמים.

כבר בדברי הקב"ה בהכנה למעמד הר סיני מודגשת נקודה זו: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "והייתם לי סגולה מכל העמים". עמידתו של עם ישראל בתחתית ההר חושפת את השיוך הטבוע בו לקב"ה ולהתגלותו במציאות התחתונה.

מן הבחינה הזו, מעמד הר סיני מגלה את אופיו העמוק והמהותי של עם ישראל. מטבעו שייך הוא לשמיעת דבר ה'; קיימת בו התאמה פנימית לקליטת המגמות שהוא רוצה להופיע במציאות. לאור כך, ניתן להבין את דברי המדרש על כפיית הר כגיגית באופן עמוק יותר. התביעה כלפי ישראל - אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם - לא מתפרשת כעונש, אלא כתוצאה מתבקשת. אם עם ישראל ימאן לקבל את התורה, הוא יתכחש בכך לעצמיותו, לאופיו הפנימי, וממילא, אי ההסכמה תותיר את קיומו חסר משמעות.

מעשה בראשית תלוי ועומד

בהמשך הגמרא מובא מדרש נוסף, המחדד את הכרחיות קבלת התורה:

אמר חזקיה: מאי דכתיב 'משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה' אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא: בתחילה - יראה, ולבסוף - שקטה. ולמה יראה - כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בקר יום הששי' ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.[5]

הבריאה כולה תלויה ועומדת עד שיביעו ישראל את נכונותם לקבל את התורה. אילו לא היתה תשובתם לדברי ה': "כל אשר דבר ה' נעשה", היה העולם חוזר לתוהו ובוהו.

ולאור הדברים האמורים מתבאר, כי משמעותה של המציאות וההצדקה לקיומה תלויים בכך שישראל יהוו את המצע להופעה האלקית, שיהיו כלי להתגלות מגמות עליונות בתחתונים. אי קבלה של התורה מהווה התכחשות לעצמיותם של ישראל, ולא פחות מכך - התעלמות מטבעה הפנימי של הבריאה כולה, ומרידה בסלע קיומה. לולא אמירת "נעשה ונשמע" תאבד המציאות את נקודת החיים המקיימת אותה, תתמוסס ותחזור לתוהו ובוהו.

נמצא, שאף שאין כל אמירה מפורשת מצידו של הקב"ה, שניתן לראות בה הוראה על כפיית מתן תורה, עצם התגלות ה' בראש הר סיני - על היראה והחרדה שהוא מטיל, ועל בהירות ההופעה האלקית, ודאותה והכרחיותה לקיומם של ישראל ושל הבריאה כולה - אינה מניחה כלל מקום לבחירה רצונית של ישראל.

*

אלא, שאם אלה פני הדברים, לא ברור מה מקומו של דו-השיח שקדם למעמד הר סיני, ואשר הביע באופן מודגש את היות המהלך תלוי בנכונות של ישראל וברצונם; אם בסופו של דבר נכפה ההר כגיגית, וישראל מוכרחים לקבל את התורה, מה מקום יש לאמירת "אם שמוע תשמעו בקולי" מחד, ולתשובת "נעשה ונשמע" מאידך?

עמא פזיזא

חשוב להבחין בכך, שאכן, לאחר מעמד הר סיני וההתגלות האלקית האדירה אין עוד משמעות לשאלת רצונם של ישראל. מעתה, הם כפויים מכח עוצמת המעמד לקבל את התורה, ואפשרות אחרת אינה קיימת עוד. התורה מחייבתם, וזו עובדה מוגמרת, קביעא וקיימא.

יחד עם זאת, יש באמירת "נעשה ונשמע" עוד קודם למתן תורה ולרמת ההתגלות החד פעמית בבהירותה וודאותה, בכדי להשלים את התמונה. בעם ישראל כה עמוקה ההטבעה של ההתאמה להופעה האלקית במציאות, עד שבכוחה להניע אותם להתמסרות מוחלטת ולאמירת "נעשה ונשמע" עוד בטרם זכו בפועל לשמוע את קול ה' מן השמים.

לשם הבהרת הדברים יש להקדים כי אמירת "נעשה ונשמע" מהווה התנהגות "פזיזה", כדברי חז"ל[6], לא רק מצד חוסר הבנת היקף המחוייבות הכלול בה. לא רק אי ידיעת פרטי המצוות לריבויין ולדקדוקיהן עומד ברקע, אלא הרבה מעבר לכך. עם ישראל נענה ומתמסר להצעה אלקית להיות "סגולה מכל העמים", "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בלא שיהיה לו מושג ממשי על משמעותם של הדברים. בשלב שקודם להתגלות ה' במעמד הר סיני, לא ניתן להעלות על הדעת את משמעות היותו של עם ישראל שותף להשראת שכינה בתחתונים. ובכל זאת, תשובת ישראל אינה משתמעת לשני פנים - "נעשה ונשמע".

השייכות של עם ישראל להופעה האלקית במציאות, לתורה היורדת משמים, היא כה עמוקה ומוטבעת עד שאפילו בשלב שהוא נתון עדיין בערפל ואי ודאות, הוא מתמסר לחלוטין לדבר ה', לרצונו ולמגמותיו. גם לפני שהשכינה יורדת על הר סיני ומעניקה לעם ישראל, הזוכה להתגלות, בהירות באשר לאמת האלקית ולהכרחיותו של מתן תורה, מביאה ההתאמה הפנימית הזו את ישראל לקבל את התורה ולהתחייב לכל המשתמע מכך.

כוחה של הבחירה

מן הצד השני, יש בתליית מהלך התגלות ה' במעמד הר סיני ברצון ישראל, בכדי לשפוך אור על עוצמתה של יכולת הבחירה שניתנה לאדם. למרות הבהירות והוודאות, שאינן מותירות כל ספק, יוכלו ישראל, אם ירצו, למאן לקבל את התורה.

גם אדם הראשון היה נתון בגן עדן במציאות שאין בה כל ערבוביה בין אור וחושך, טוב ורע.[7] למרות העדר הספקות לגבי האמת האלקית וציווי ה', האדם הראשון בחר לאכול מפרי עץ הדעת. אפילו כשהכל גלוי וידוע באופן בהיר ומוחלט, יכולת נתונה בידו של האדם לבחור לנהוג בהתאם לאמת ולטוב או להסב מהם את פניו ולבחור בהיפך.

אמת, בשעה שהתכחש האדם לאמת האלקית המוחלטת והטבעית לו, גזר בכך על עצמו חיים במציאות שיש בה ערבוב של אמת ושקר, טוב ורע. הכניס הוא את עצמו במו ידיו להווייה שאינה מאפשרת לו להמשיך לחיות בגן עדן. כשאלקים מתהלך בגן לרוח היום הוא נאלץ לברוח ולהתחבא. אך על כל פנים אפילו בהקשר כזה יכולת הבחירה מסורה לו.

עם ישראל, המתייצב בתחתית ההר, עשוי היה אף הוא לנהוג כאדם הראשון בשעתו. בכך אמנם היה מתכחש למוטבע בו, לאופיו הפנימי, לשייכותו העמוקה להופעה האלקית במציאות, עד שמשמעות קיומו היתה מתמוססת, אך עם כל זאת, הבחירה נתונה בידיו. עקרונית, אפשר היה שעם ישראל יענה בשלילה ל'הצעה' האלקית, ובכך יקטע את מהלך הופעת השכינה בתחתונים.

 

וכאן ניתן לשוב ולתאר את התמונה השלמה: מעמד הר סיני חושף את הכרחיותה של תורה, של הופעה אלקית, לקיום הבריאה. מעניק הוא בהירות שלמעלה מכל ספק על ודאות ההתגלות האלקית ומוחלטותה. בה בעת הוא מגלה, כי טבועה במציאות התאמה פנימית להופעה האלקית; בעומק הווייתה גנוזה האפשרות - וגם השליחות - להוות דירה שבתחתונים לשכינה.

עם ישראל בוחר מרצונו בדרך של נאמנות לאותו טבע פנימי. למרות הערפל וחוסר הבהירות, הוא מתמסר באופן מוחלט לשליחות להיות נושא ההופעה האלקית במציאות. בהתנהגות שנראית כפזיזות - ודאי בהסתכלות מבחוץ, אך גם בהתבוננות שכלית מתוך עם ישראל - מקבל עם ישראל על עצמו את התורה והמצוות באמירת "נעשה ונשמע". בחירה זו מאפשרת שני דברים שהם אחד: מכוחה מתאפשר, כביכול, להתגלות האלקית לרדת על הר סיני ולהופיע במציאות, ומאידך, מכח אי התכחשותם של ישראל לטבעם הפנימי, מסוגלים הם לעמוד למרגלות הר סיני ולקלוט הופעה אלקית זו. 


* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] שמות יט, ג-ט.
[2] שמות כד, ז.
[3] שבת דף פח עמוד ב.
[4] שמות יט, יז.
[5] שם עמוד ב.
[6] שם.
[7] עד כדי כך שלדעת חלק מהראשונים לא היתה לו בחירה.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3023

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer