פרשת יתרו התשס"ה, שיחת ערב שבת* בעל הכוחות כולם וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים... ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אֹדת ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'. ויחד יתרו על כל הטובה... ויאמר יתרו... עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם[1]. יתרו שומע את מעשי ה' ומגיע. כשהוא מגיע, מסתבר לומר שמשה מפרט לו יותר את כל אשר נעשה, עד שבסופו של דבר מגיע יתרו להכרה של "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-לקים". התורה מציינת מה גורם ליתרו להגיע לידי הכרה זו - "כי בדבר אשר זדו עליהם"; פסוק שמורה על כך, שהצלת ה' את ישראל מיד מצרים היתה באופן של מידה כנגד מידה. על פניו נראה, שנקודה זו מהווה פרט מאד שולי ביחס לתהליך יציאת מצרים כולו. אולם התורה מעמידה עניין זה במרכז, זה הדבר העיקרי שמביא את יתרו להכרתו - "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים, כי בדבר אשר זדו עליהם". עולה מכאן, שהעובדה שיציאת מצרים התרחשה באופן של "מידה כנגד מידה" מאירה באור אחר את תהליך יציאת מצרים כולו. בעל הכוחות הגשמיים היה ניתן לראות את יציאת מצרים כמאבק בין שני כוחות; כמו שאש ומים נאבקים ביניהם, כך פרעה מנסה בכוחו, להיאבק כביכול בקדוש ברוך הוא. וכמו שבמאבק האש והמים, בסופו של מאבק גובר אחד הכוחות על משנהו, כך גם במאבק בין פרעה לקדוש ברוך הוא; התברר שידו החזקה של ה' וזרועו הנטויה, גברה על כוחו של פרעה וכוחה של מצרים. כוחו של ה' חזק יותר מכוחם של מצרים, ולכן הקדוש ברוך הוא גבר עליהם. העובדה שהדברים מתנהלים באופן של "מידה כנגד מידה", מעידה על כך שאין פה שני כוחות שנאבקו ואחד מהם גבר, אלא היה פה כח אחד שחשב שעומד מכוחו ומצד עצמו, וניסה להיאבק בקדוש ברוך הוא. מה שהתברר לבסוף זה שהקדוש ברוך הוא - הוא המקור של הכוח הזה שניסה להתנגד למקורו; כל קיומם והופעתם של מצרים, של הכחות שניסו להיאבק ולהתנגד, הם בזכות המקור שמקיימם ומופיעם. ולכן כשירצה הקדוש ברוך הוא (המקור) שאותו כוח לא יופיע או יופיע במגמה אחרת, אכן כך יהיה. יציאת מצרים, כתוצאה של ה'מאבק' בין שני הכוחות, לא בררה רק שכוחו של הקדוש ברוך הוא חזק יותר מכוחם של פרעה ושל מצרים, אלא ביררה שהמקור לכל הכוחות כולם, וגם לאותו כח שניסה להיאבק ולהתנגד, הוא האלקים; "תקיף ובעל היכולת, ובעל הכוחות כולם". בעל הכוחות הרוחניים מתוך הבנה שיציאת מצרים הינה המצע למעמד הר סיני, נוכל לומר שגם מעמד הר סיני מברר עיקרון דומה. דברים אלה באים לידי ביטוי בעשרת הדיברות. אנחנו מכירים את החלוקה של עשרת הדברות, לחמש מצוות שהן בין אדם למקום, וחמש מצוות שהן בין אדם לחבירו. באופן קצת שונה, ניתן לראות את חמש המצוות הראשונות כמצוות שמעמידות את האדם מול מקורו, מול הדבר שקודם לחייו, מול הדבר שממנו בא; מול הקדוש ברוך הוא. לכן גם מצוות אלה הן מעבר להשגת האדם; כיוון שהקדוש ברוך הוא הוא מקורו של האדם, הוא לא מסוגל להשיג בו דבר. נתבונן במצוות עצמן. בשני הדברות הראשונות, "אנכי ה'" ו"לא יהיה לך", זה ברור. מצוות השבת ומצוות כיבוד הורים, הן מצוות שקשורות יותר למציאות. אולם נראה, שם הן מפגישות את האדם עם הקדוש ברוך הוא, כמקור הכל. השבת היא "זכר למעשה בראשית", זכר לבריאת העולם ע"י הקדוש ברוך הוא, מקור ההוויה כולה. כך הוא גם לגבי מצוות כיבוד הורים; גם את ההורים, כשותפים לקדוש ברוך הוא ביצירת הולד, ניתן לראות כחלק מהמציאות הקודמת להופעת האדם. לעומת-זאת, חמשת המצוות האחרות הן בין אדם לחבירו. היינו לכאורה מצפים, שהמצוות שיופיעו כאן הן המצוות היותר מחודשות, שלא היינו מגיעים אליהן בעזרת השכל האנושי. אולם התמונה אינה כזו. המצוות שמוזכרות הן דווקא המצוות הטבעיות והמוסריות; מצוות, שנראה שכל חברה אנושית תקינה ורגילה, תאמץ אותן לחייה החברתיים. חמש המצוות שבין אדם לחבירו, באות לאחר חמש המצוות שבין אדם למקום. עובדה זו מלמדת עקרון חשוב. מתברר כאן, שאמנם יש מצוות ששייכות לעולם המוסרי הטבעי והאנושי, ונראה באמת שהמציאות התחתונה היתה מסוגלת להגיע אליהן מכוח עצמה. אולם היכולת הזו נובעת רק מכוח העובדה שהקדוש ברוך הוא - הוא מקורה של המציאות התחתונה. כשהמקור הוא אלוקי, אז ניתן להגיע, אולי, להכרות שכליות ואלוקיות גם על ידי שכל אנושי. המוסגלות הזו של המציאות, היא מכח מקורה, מכח הקדוש ברוך הוא. לאחר חמשת הדברות שבין אדם למקום המעמידות את האדם מול מקורו, יכולות להופיע חמשת הדברות שבין אדם לחבירו, המצוות האנושיות והטבעיות. ביטוי הלכתי לכך עולה מדברי הרמב"ם. הרמב"ם[2] כותב שבני נח מחוייבים בשבע המצוות, רק מכח עשרת הדיברות. ניתן להבין זאת במובן הפשוט, אולם לאור דברינו נראה שיש כאן משהו עמוק יותר; שבע מצוות בני נח הן מצוות בסיסיות, טבעיות ואנושיות. מערכת המצוות הטבעית והאנושית הזו, יכולה להופיע רק מכח עשרת הדברות, מכח מערכת מצוות רחבה יותר שכוללת בתוכה מצוות שמעמידות את האדם מול הגודל האלוקי, מול מקורו, מול קודשא בריך הוא, מול ה"אנכי ה' אלקיך". יציאת מצרים מבררת שהקדוש ברוך הוא - הוא המקור לכל הכוחות שפועלים במציאות. מעמד הר סיני מברר שהוא גם המקור לכל הכוחות הרוחניים שמופיעים במציאות, שבאים לידי ביטוי בעולם הערכי והמוסרי. המקור למציאות כולה בתווך, בין יציאת מצרים למעמד הר-סיני, מתברר כיצד המציאות כולה קשורה למקורה - והייתם לי סגולה מכל העמים. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש[3] פסוקים א-לה מופיעים כהקדמה למתן-תורה, מעמד בו יקבלו ישראל לבדם את התורה. בקבלת התורה יבוא לידי ביטוי קישורם החזק והאמיץ של ישראל עם המקור, קשר אמיץ וחזק שלא בא לידי ביטוי עד כה ביחס לאף אומה; "והייתם לי סגולה מכל העמים". מאידך, עם ישראל מופיע כ"ממלכת כהנים"; כהנים הינם נציגי העם לקשור אותו עם הקדוש ברוך הוא; ישראל כ"ממלכת כהנים" הם נציגי המציאות לבטא את הקשר שקיים בין המציאות כולה למקורה. התווך, שבין יציאת מצרים למעמד הר-סיני מברר שעם ישראל קשורים בקשר אמיץ וייחודי למקור, לקדוש ברוך הוא. אולם, אין הם נבדלים לגמרי בנוגע לקשר זה; גם המציאות כולה קשורה למקור הכל, וישראל שקישורם הוא ייחודי, נדרשים להיות נציגיה של המציאות לבטא את קישורה למקורה. מה שמועה שמע, ובא הדברים מתחדדים אצל יתרו – יתרו שומע את מעשי ה', ובא. גם שאר אומות העולם שמעו את מעשי ה', כפי שעולה משירת הים, אולם נראה שקיים הבדל מהותי בין השפעת השמועה על יתרו לבין השפעתה על שאר אומות העולם. בשירת הים נאמר "שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת"[4]; ההופעה האדירה שבתהליך יציאת מצרים עוררה בקרב העמים תחושה של פחד, של יראה; תחושת ריחוק. יתרו, כמי שהוא מאומות העולם, חש גם הוא את תחושת הריחוק הזו; הוא מכיר עד כמה רחוקה המציאות התחתונה מהגודל האדיר שמופיע, מקודשא בריך הוא. אולם ייחודו של יתרו הוא שבד בבד לתחושת הריחוק, הוא מכיר ומבין שיש כאן גודל אדיר שהמציאות מוכרחת להתפרנס ממנו; יתרו שומע את השמועה וחווה את אותה תחושת יראה ופחד שחווים שאר העמים. אולם עם כל זה – הוא שומע ובא, וכפי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שיתרו ביקש להתגייר; להתפרנס, להתקרב. וישלח משה את חתנו יתרו מתקרב. אולם בסופה של הפרשיה נאמר "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו"[5] – ברגע שלפני מתן תורה, יתרו שב אל ארצו. התקרבותו של יתרו ביררה, עד כמה שייכת המציאות כולה לקדוש ברוך הוא; מישהו מאומות העולם שומע על ההופעה האדירה, ומבקש להתקרב. אולם עזיבת יתרו ברגע שלפני מתן תורה, מבררת את הפער שבין קישורם של ישראל לקודשא בריך הוא לבין קישורם של שאר העמים. המציאות כולה אכן קשורה לקדוש ברוך הוא, למקור הכל, אלא שקישורה הוא במעגלים היותר חיצוניים. כשעומדים במתן תורה, קיים מפגש ישיר יותר עם הקדוש ברוך הוא, ישנה הופעה גלויה יותר. במקום ובזמן כאלה, אין מקום לאומות העולם. עם ישראל לבדו יהיה מסוגל לעמוד למרגלות ההר, לשמוע את הקול האלוקי ולקבל תורה. המציאות כולה קשורה במקורה, אלא שישנן מדרגות: יש מי שקשור במעגלים יותר חיצוניים, ויש מי שקשור בקשר אמיץ וחזק, קישור פנימי. ישנו עם סגולה שמסוגל לשמוע את קול ה'. הצעת יתרו פער זה בין ישראל לאומות העולם בא לידי ביטוי בהצעת יתרו. יתרו מציע הצעה. היכולת של יתרו, כמי שבא מאומות העולם, להציע הצעה, מעידה על הקשר שקיים בין אומות העולם לקדוש ברוך הוא; יש לאומות נקודת מגע כלשהי עם הקשר שבין המציאות למקורה. התחום בו עוסקת הצעת יתרו הוא הצד הארגוני של מערכת המשפט; ההצעה אינה עוסקת ב"צדק" עצמו, כי אם במצע החיצוני והארגוני להופעת הצדק; בכלי, שבו יופיע התוכן. דבר זה מלמד שנקודת המגע של אומות העולם היא במעטפת החיצונית יותר, ולא בגרעין הפנימי. גם תוכנה של הצעת יתרו מלמדת משהו. יתרו מציע ליצור היררכיה; שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות. במבט פשוט לא ברור מה החידוש הגדול בהצעה הזו?! מדוע משה רבינו לא חשב עליה?! אלא שאכן שונה עמדת משה מעמדת יתרו. מערכת המשפט היא המערכת בה מתגלה הצדק המוחלט והאלוקי, שם מופיע הקדוש ברוך הוא, שם מתגלה רצון ה'. כשהקדוש ברוך הוא מתגלה ומופיע, השפעתו על הכל היא שווה. מבחינה זו, גם משה הוא כזה; משה כ"נשמת שישים ריבוא", מופיע לכולם באופן שווה, כולם באים אליו לדרוש אלקים, כקטון כגדול. עובדה זו, מביאה את יתרו לזעוק את זעקתו - "מדוע אתה יושב לבדך וכל העם ניצב עליך מן בוקר עד ערב"[6]; מדוע כולם ניגשים אליך באופן שווה, קטנים כגדולים?! מדוע אתה מטפל בכל הבעיות, הקטנות כגדולות?! הצעה זו מוצעת דווקא על ידי יתרו, ומשה לא יכול היה להגיע לה לבדו. משה, עומד בבית הדין בעמדת המשפיע, העם בא אליו לדרוש אלקים. מצד המשפיע כולם שווים, ההשפעה היא לכולם באופן שווה, קטון כגדול. ישראל עצמם, גם הם אינם יכולים להגיע לרעיון שאליו מגיע יתרו, כיון שבמובן מסויים גם הם עמודים בעמדת המשפיע, ולא רק בעמדת המקבל; ביחס לאומות העולם ישראל הם משפיעים, הם הנציגים של האומות ושל המציאות כולה להתקשר עם קודשא בריך הוא. דווקא יתרו שמגיע מאומות העולם, ועומד בעמדה גמורה של מקבל ולא כמשפיע, מסוגל לתפוס את המציאות כהיררכית, כמדורגת; תפיסה על פיה לא הכל שייכים באופן שווה, אלא קיימות מדרגות בשייכות אל הקודש. "כאיש אחד" ו"בכחו של כל אחד ואחד" במעמד הר סיני, עומדים ישראל למרגלות ההר "כאיש אחד בלב אחד", כולם שייכים באופן שווה, אין מדרגות. אולם דרשו חכמים - 'קול ה' בכח' בכחו לא נאמר אלא 'בכח' – בכחו של כל אחד ואחד[7] עולה מכאן, שגם בקרב מחנה ישראל קיימות מדרגות. אכן, המדרגות שייכות בישראל מכח היותם מקבלים. אולם, כאמור, קיימת בישראל בחינה של מקור, מצד היחס לאומות העולם; מהם יונקים אומות העולם את הקישור שלהם לקדוש ברוך הוא, למקור המקורות. לכן עומדים ישראל מחד כולם יחד, ומאידך שומע כל אחד מהם את הקול האלקי לפי כחו ולפי מדרגתו. ביציאת מצרים מתברר שהקדוש ברוך הוא הוא המקור לכל הכוחות שבמציאות, ובמעמד הר סיני מתברר שהוא גם המקור לכל הכוחות הרוחניים; לעולם הערכי והמוסרי, הטבעי והאנושי. בקישור המציאות למקור ישנן מדרגות; ישראל קשורים בקשר אמיץ, סגולי, ואומות העולם קשורים למעטפת החיצונית. יתרו כמי שבא מאומות העולם, מעצב במעגלים החיצוניים ומברר את המדריגות, ומתוך כך מגיע עם ישראל למרגלות הר סיני, ושומע את הקול האלוקי "אנכי ה' אלקיך". * סוכם על-ידי תלמידים. [1] שמות פרק י"ח, פסוקים א' – י"א. [2] רמב"ם הלכות מלכים (ח', י"א): "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם". [3] שמות פרק י"ט, פסוקים ה' – ו'. [4] שמות פרק ט"ו, פסוק י"ד. [5] שמות פרק י"ח, פסוק כ"ז. [6] שמות פרק י"ח, פסוק י"ד. [7] שמות רבה (וילנא) פרשה ה' ד"ה ט ויאמר ה'. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4875
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|