icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת יתרו התשס"ב, שיחת ליל שבת*

וירד ה'... ויעל משה

מלמעלה למטה

בפרשה, אנו נפגשים עם מעמד הר-סיני, ובמרכזו - עשר הדברות. ידועה החלוקה לחמש הדיברות הראשונות העוסקות במצוות שבין אדם למקום, לעומת חמש הדיברות האחרונות העוסקות במצוות שבין אדם לחבירו.

אולם, ייתכן כי באופן סידור הדברות טמון רעיון עמוק יותר. ננסה להתבונן מעט בדברים.

מתן תורה הוא מעמד בו מתגלה רבש"ע לישראל, ובעצם למציאות כולה. מרוּם שמים, גבוה מעל גבוה, עד לדיוטות התחתנות של המציאות. ישנו כאן תהליך של הופעה מופשטת, אינסופית, שאט-אט מתגדרת ומתפרטת לכדי התייחסות ממשית בעולם הזה. ייתכן ותהליך השתלשלות זה, מתאפיין גם באופן הופעת הסדר של עשר הדברות.

חמש הדיברות הראשונות

אנוכי ה' אלקיך - זאת האמירה הפותחת. עצם ההתגלות. אין בדִבֵּר זה ציווי ממשי, יש כאן התגלות. כפי שמסביר המהר"ל[1] שזאת מציאות קיימת שה' הוא האלקים, ללא שום פעולה מצד האדם.

לא יהיה לך - לאחר ההתגלות הראשונית, יש לחדד ולהבהיר כי היא אינה דומה לשום דבר שהאדם מכיר. ישנה כאן התחלת התייחסות לאדם, אך עיקרה היא לשלול ממנו את האפשרות לצמצם למושגיו שלו את ההופעה האלקית. פשט הציווי הוא לא לייחס לכוחות המופיעים בטבע, כוחות עצמיים, ומתוך כך לעבוד ח"ו להם. אולם, משמעות רחבה יותר טמונה בציווי זה; אפילו להשתמש באמצעים אלו לעבוד את ה' - גם דבר זה אסור. באופן מהותי כל ניסיון לשער, לתאר ולעבוד את ה' על-ידי דבר הקשור לעולם הזה, לא שייך שייצג את ההופעה האינסופית, האלקית.

לא תישא - קומת הבסיס של הציווי היא לא להגות את השם באותיותיו.

אומנם כבר יש שֵם; יש איזשהו מובן של יכולת להתייחס להופעה האלקית. אך מייד יש להבהיר כי צירוף האותיות איננו מצליח להגדיר את ריבון כל העולמים; לפיכך אסור לבטא את האותיות עצמן, אלא רק בכינוי שברור שאינו מבטא באופן שלם את המהות האלקית הבלתי מוגדרת.

הקומה השנייה - איסור השבועה בשם ה'. אמנם, הקב"ה מתגלה בעולם, וכאמור ההופעה הולכת ומתפרטת, יורדת ומגיעה עד האדם - אך אל לו לאדם להישבע בשם ה'. הרצון להישבע בשם, הוא ניסיון כביכול "למשוך" ולערב את הקב"ה בתוך נמיכות העולם הזה. עולם הזה הוא עולם עם חסרונות, מוגבלויות וצמצומים; גם אם אדם נשבע על דבר אמיתי, אך עושה זאת לחינם - הוא מזלזל ומשפיל את הגודל האלקי לחיים מוגבלים אלה.[2] על אחת כמה וכמה כאשר השבועה בשם היא שבועת שקר, או אז ההשפלה היא חמורה כפל כפליים. לפיכך יש להתרות באדם שכבר מתחיל לקלוט את העובדה שיש גילוי אלקי בעוה"ז - שלא יהרס אל הקודש וישפילהו לקומת החיים הנמוכה של העולם הזה.

שבת - זהו כבר ציווי חיובי; אפשר לומר עשייה באופן מסוים, בתוך העולם הזה. אולם, עיקר עניינה הוא דווקא השביתה מהעשייה המאפיינת את עולם. כנראה, אי-אפשר באמת לפגוש את רבש"ע בלי להתעלות למעלה מהעשייה ולהיפגש - בתוך העולם הזה - עם עולם מרומם ומופשט יותר. ראייה זאת צריכה ללוות את האדם עוד טרם יצוּוה בהדרכות המעשיות בנפתולי החיים עצמם.

כבוד הורים - ההתפרטות והירידה של ההופעה ממשיכה וכעת כבר הגענו להתייחסות מעשית להופעה אתה האדם נפגש בעולמו, אנשים מסוימים - הוריו. אך גם ההתייחסות הזאת מלמדת את האדם כיצד בכלל צריכה להיות הגישה. על האדם להתייחס להוריו בכבוד, ביראה. הסיבה לכך נעוצה בכך שהוריו קודמים לו, ובעצם הם נקודת הראשית ממנה הוא עצמו יצא. השקפה זאת מחנכת ובונה אצל האדם הכרה שהדבר הקדום והשרשי, הוא לא ברמה שווה לו, ולכן עליו להתייחס בכבוד ויראה, מתוך הכרת גדלותם של הוריו. כך, על אחת כמה וכמה מבין האדם שזאת צריכה להיות ההתייחסות להופעה האלקית. יודע ומכיר הוא היטב את מה שקדם לו, ומי הוא השורש שלו ושל כל המציאות, ומתוך כך, על אף שהדבר קרוב אליו, הוא יודע כי באמת הוא מרומם וגבוה ממנו.

 

כל חמש הדיברות הראשונות מבהירות לנו את העובדה כי גבוה מעל גבוה ה' ואל לו לאדם להוריד ולהשפיל את הגודל האלקי לרמתו שלו. בד-בבד ההופעה הזאת, עוברת תהליך של התפרטות והתייחסות לרבדים הנמוכים יותר כך שיש לאדם יכולת מה, של התייחסות לאדירות הנשגבה הזאת.

חמש הדיברות האחרונות

חמש הדיברות האחרונות עוסקות במצוות שבין אדם לחבירו. לכאורה, כל הציוויים הללו פשוטים ומובנים; אמירות בסיסיות כל-כך עד שניתן לתהות לשם מה בכלל נתנו במעמד כה מרומם ונשגב כנתינת התורה. ציווים כדוגמת לא תרצח, לא תנאף לא תגנוב וכו' - כל בר דעת מבין את נחיצותם וחשיבותם, ומדוע אפוא יש צורך שיאמרו דווקא על-ידי אמירה אלקית? השאלה מתחדדת לאור המהלך שבואר עד כה, מהלך המתאר ישות על-טבעית, מופשטת, אין-סופית שאין לה כלל התגדרות במציאות המצומצמת. כאמור, תפקיד חמש הדיברות הראשונות הוא להבהיר לאדם כי אין ההופעה הזאת ב"גובה עיניו", אלא זאת הופעה מרוממת מעל כל פרטי המציאות - כמעט ללא יכולת מגע אדם בהתגלות הזאת. כביכול יש ניגוד וכמעט סתירה בין הדיברות האחרונות המתייחסות למציאות הבסיסית, לדברות הראשונות המתייחסות לגובה הבלתי נתפס; מה פשר הדברים?

נראה לומר שדווקא מה שנראה כסתירה הוא מהווה את נקודת הפענוח. אדרבה, יש משהו עצום ופלאי בכך שהאלקי, היושב בשמיים, מתייחס ומדריך את המציאות כולה על כל רבדיה, אפילו עד הקומות הכי בסיסיות. הגבוה מעל גבוה מתייחס ומתגלה לתחתונים. יש כאן מגע קרוב וישיר לאדם, אפילו שהוא עצמו נמצא בארץ, ואפילו ברבדים היותר נמוכים של העולם הזה.

יש להזהר!

משה אומר לעם לאחר מעמד הר סיני "אתם ראיתם כי מן השמיים דיברתי עמכם"[3]. וכן "השמר לך... פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך"[4]. יש לחדד, לחזור ולשנות בפני עם-ישראל את מעמד הר סיני, שימשיך להיות דבר משמעותי ומרכזי לאורך כל הדורות. אתם ראיתם! פגישה ממשית שלכם עם השי"ת.

לאחר המעמד, (שהסכנה בהגשמה גדולה), בספר דברים, יש לחדד באופן נחרץ מהו בדיוק הדבר אותו ראו ישראל. אם נבחן את הפסוקים נמצא שאומר משה לבני-ישראל: "קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול"[5], "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחרב מתוך האש". - עם ישראל לא ראה דבר מוחשי! יש להדגיש לעם-ישראל שהייתה כאן פגישה עם משהו נשגב ומרומם, את זה כולם חוו; אבל בפגישה הזאת לא ראו דבר, חייבים להבין שאת הדבר הגדול הזה אי-אפשר ואסור להגדיר ולצמצם.

כיצד להתייחס?!

לאור דברינו עלינו לבחון מה צריך להיות יחסו של האדם לגודל האלקי הנגלה אליו בתורה. 

מחד גיסא - ישנה כאן הופעה שמיימית שאין ביכולת האדם לקלוט אותה. האדם מצוי במושגי העולם הזה, ואלו התורה היא מעל ומעבר למושגים חסרים ומצומצמים אלו; אם כן אין יכולת לאדם להתייחס ולהבין משהו מאותו גילוי. יתרה מכך, אם יעשה כן - עלול הוא להנמיכו ולהשפילו למושגיו הוא. אמנם היה מעמד רם, מעמד נבואי בהר סיני בו יכלנו לקלוט ולקבל תורה, אך מאז, בחיי היום יום, נראה לכאורה שאין ביכולתנו להתרומם לגובה הזה ולפיכך נדמה כי אין לנו יכולת להשיג משהו בתורה.

מאידך גיסא - תורה נתנה לנו; דווקא לנו מתוך הכרה שקבלת תורה תעשה בכלים שלנו - כלי האדם. יתרה מזאת, כאמור, התורה עצמה מתייחסת לאדם ולחברה ומנחה אותם בחייהם שלהם, מתייחסת ומדריכה את האדם אפילו ברבדים הבסיסיים. אם כן ברור אפוא שעלינו להשתדל לקלוט בכלים שלנו את מה שניתן לנו. אולם, אליה וקוץ בה, ככל שהאדם יחוש שהוא מבין יותר, שהתורה מתייחסת אליו והוא אליה, הוא עלול לחשוב שזאת הקומה המליאה של התורה, ויש סיכון שיוריד וישפיל אותה לנמיכות העולם הזה. כיצד אפוא עליו לנהוג?!

וירד ה'... ויעל משה

וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר, ויעל משה.[6]

כאמור, במעמד הר סיני קורה הדבר שאינו נתפס, הגודל האלקי, הולך ומתפרט, יורד ומתייחס עד לדיוטות הנמוכות של המציאות. אולם אל לו לאדם להנמיך, לצמצמם ולהגדיר את ההופעה הזאת. יחד עם העובדה ש"וירד ה'", חייב להיות מהלך של התעלות והתרוממות המתבטא במשה "ויעל משה", ניסיון עד כמה שאפשר לגעת במושגים המופשטים ולהתרומם אליהם.

בעומ', מסתבר שהיכולת לקלוט את ההפכים הללו: אינסופי המתבטא בעולם סופי, מתאפשרת רק על-ידי עם שיכול לחוות ולקלוט את ההופעה משמים ועדיין להכיר כי במוחש לא ראו דבר. רק עם כזה מסוגל ומתאים לקבל ולהתייחס לתורה, וממילא הולך ומתגשם הפסוק: "והייתם לי סגלה"[7].


* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] תפארת ישראל פ"לו.

[2] בהלכה מצינו גם מקרים בהם נמנעים מלהשביע בבי"ד, דבר המצביע על חומרת האיסור שבחילול שם ה'.

[3] שמות פרק כ', פסוק י"ט.

[4] דברים פרק ד', פסוק ט'.

[5] שם פסוק י"ב.

[6] שמות פרק י"ט, פסוק כ'.

[7] שם פסוק ה'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2371

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer