icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת קדושים התשס"ג, שיחת סעודה שלישית*

ערלתו את פריו

וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. ובשנה החמישת תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלקיכם.[1]

ערלה - בוסר

מצות ערלה נראית שונה ממצוות הראשית. במקומות רבים בתורה מצווים ישראל לתת את הראשית לה'. ציווי זה, לא נועד רק לשם כך, שישראל יכירו ויזכרו את אדנותו על הברכה שנתברכו בה. הציווי בא על רקע העובדה שיש בראשית, באמת, משהו ששייך יותר לה'. קיים בה מימד ראשוני, שורשי, טהור, אלוקי. לעומת המצוות הללו, מצוות הערלה משדרת, לכאורה, את ההיפך - בראשית יש משהו פגום. לא די שהראשית אינה ניתנת לגבוה, אלא היא אף אסורה באכילה להדיוט; יש בה פגם שצריך להסירו.

לפי הרמב"ן, הערלה אינה שונה ממצוות הראשית האחרות. לדעתו, בדומה למצוות אחרות הקשורות לראשית, ובמיוחד לאלה התלויות בארץ, גם מצוות ערלה מיועדת לקיים את מסירת-הראשית לה'. אלא, שהפרי בשנותיו הראשונות של האילן עודנו גס ובוסרני, ואין הוא ראוי להקרבה לפני ה'. לכן, צריך להמתין ולתת ל"ראשית" להתפתח כראוי - ובשנה הרביעית מצוה בעל האילן לאכול את פירותיו הראויים הראשונים בקדושה לפני ה' בירושלים.

ראשית - גרעין או קליפה

אולם, פשט הדברים לכאורה שונה. נראה יותר שקיים פגם בפירותיו הראשונים של האילן, והתורה מצווה להסירו. כך עולה גם ממדרשי חז"ל, ומן השם ערלה, המבטא קליפה ואטימות.  [2]

אם כן, בתורה ניתן למצוא שני בנייני אב בקשר לראשית:

מחד, במצוות מסויימות נצטווינו לתת את הראשית לה' - "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך"[3]. במצוות אלה מתן הראשית לה' לא נועד רק להביא להכרה שהכל מאת ה'. הראשית ניתנת לה', מפני שהיא באמת קרובה יותר למקור האלוקי. בנקודת הפריצה הראשונה טמון כוח אלוקי ראשוני, שורשי. כל מה שיתפתח בהמשך יהיה רק הסתעפות שלו, התפרטות שמתרחקת מן המקור האלוקי הראשוני הטהור. דוגמא לכך ניתן למצוא בבכור. במקרה זה אף אין צורך בפעולת הקדשה. הבכור קדוש מרחם, והציווי להקדישו מבטא רק הכרה במצב קיים. הראשית טהורה יותר, מקורית יותר. אחריה תלך העוצמה הראשונית ותתפרט, תלך ותתרחק ממקורה.

מאידך, הראשית היולית וגסה. במצבה זה אין היא ראויה לגבוה. רק לאחר שתתפתח ותשתכלל ניתן יהיה לתתה לה'. רק לאחר שתערל עורלתה, תוכל היא להיות קדש הילולים לה'. כך הם פני הדברים גם בהתפתחותו של הפרי - בפרי קודם כל מופיעה הקליפה, ואילו תוכו עדיין בוסר. רק לאחר מכן מתפתח הגרעין המשמעותי. פירוש הרמב"ן למצות הערלה - לפיו בשנים הראשונות הפרי עודנו גס ובוסרני, משקף את העובדה שהפרי אינו ראוי עדיין לגבוה. מצבו הבוסרי משקף את היותו ראשית היולית וגסה.

קדושה בשפת המציאות

נמצא, שאין בתורה התייחסות שווה אל הראשית בכל מצב. המצוות הקשורות בה מצביעות על כיוונים הפוכים. יתכן שבחלק מהמקרים הראשית קדושה וטהורה, ובחלק אחר - אטומה היא בקליפה, בערלה. אולם, נראה שאין סתירה בין היותה של הראשית אלוקית ובין היותה בוסרית. שתי הבחינות מופיעות במקביל.

הופעת הראשית היא תחילתו של תהליך, והיא מהווה נקודת מפגש בין העולם העליון והמציאות התחתונה. בנקודה זו מוענקים למציאות התחתונה כוחות אלוקיים אדירים, כוחות חיים. כוחות אלה אמורים להופיע במציאות הנמוכה, לפכות בה חיים וקדושה, לרוממה ולהעלותה.

אולם, תהליך זה, בו נזרקים למציאות הנמוכה כוחות אלוקיים, אינו כה פשוט. העולם הנמוך מקבל את העוצמות האדירות האלה ומגייס אותן לטובתו. הוא משתלט עליהן, יונק ומתחיה מהן; משתמש בהן באופן נמוך וחומרני. כך, ניכסים הכחות האלוקיים בקליפה, נאטמים בעורלה. נקודת הראשית, דווקא בשל היותה כח אלוקי הפורץ למציאות, אטומה בעורלה ומוקפת בקליפות. יש בה פגם שצריך להסירו. הראשית - אלוקית, וראשית הופעתה - אטומה.

מקום שהוא עושה פירות

מלבד מצות ערלת האילן, מופיעה הערלה בברית המילה -

ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם.[4]

כאשר נצטוה אברהם על המילה, לא נתפרש לו היכן מקום הערלה שאותה עליו למול. המדרש נזקק לבעיה זו ומציע לה מספר פתרונות:

רב הונא בר קפרא אמר: ישב אברהם אבינו ודרש - נאמר ערלה באילן ונאמר ערלה באדם. מה ערלה שנאמר באילן, מקום שהוא עושה פירות; אף ערלה שנאמר באדם, מקום שהוא עושה פירות.[5]

ערלת האילן קשורה לפירות, וממנה לומד אברהם שגם ערלת האדם מצויה במקום שעושה פירות. לכאורה, מתאים יותר כי האדם ככללו יוולד שלם, ואילו הפגם ימצא במקום שחשיבותו פחותה יחסית. ניתן היה לחשוב שהערלה תהיה דווקא במקום שולי.

אולם, אין זה כך. הפגם בשלמות אינו מצוי בחלק חסר ערך של גוף האדם או של האילן. להפך, מקום הערלה הוא דווקא במקומם של כוחות החיים. האטימה נמצאת דווקא בנקודת היצירה, שבה טמונה היכולת לפריה ורביה. קיים קשר עמוק בין השלמות הקשורה ביצירה ובהתחדשות, ובין הפגמים המופיעים במציאות. התאוות והקליפות הגדולות ביותר, מצויות במקום החתום באות ברית קודש:

לשם לידת פרי העץ או פרי הבטן, מוענקים למציאות כוחות אלוקיים, כוחות חיים. כוחות אלה המופיעים במציאות במלוא עוזם, משמשים גם את החומר - החומר יונק מהם, מגייס אותם לצרכיו. לכן, כוחות היצירה המופיעים בעולם, משמשים תחילה ליצריות מוגברת. ממילא, יחד עם הגרעין המקורי והקדוש מרחם, מופיעה האטימה, הערלה.

אטימות ותמימות

ר' ישמעאל אומר: אברהם כהן גדול היה. הה"ד "נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם". וכתיב: "ונמלתם את בשר ערלתכם". ומהיכן ימול? אם ימול מן האוזן, עדיין אינו כשר להקריב. אם ימול מן הלב, עדיין אינו כשר להקריב. אם ימול מן הפה, עדיין אינו כשר להקריב. מהיכן ימול ויהיה כשר להקריב? הוי אומר זו מצות הגוף.

ר"ע אומר: ד' ערלות הן. נאמר ערלה באוזן "הנה ערלה אזנם". ערלה בפה, שנאמר: "ואני ערל שפתים". נאמרה בלב, שנאמר: "וכל בית ישראל ערלי לב". וכתיב: "התהלך לפני והיה תמים". מהיכן ימול? אם ימול מן האוזן, עדיין אינו תמים. אם ימול מן הפה, עדיין אינו תמים. מהיכן ימול ויהיה תמים? הוי אומר זו ערלת הגוף.

נגדא אמר: כתיב "ובן שמונת ימים". מהיכן ימול? אם מן האוזן, עדיין אינו שומע. אם מן הפה, עדיין אינו מדבר. אם מן הלב, עדיין אינו יכול לחשב. מהיכן ימול ויהיה שומע ומדבר ומחשב? הוי אומר זו ערלת הגוף.[6]

יש לעמוד על ההבדלים בין הדעות השונות, אך המכנה המשותף בולט. אברהם מתלבט בשאלה היכן הערלה אותה הוא מצווה להסיר, אך ברור לו שהסרת הערלה אינה אמורה לפגום בו, לחסרו, להממו. ברור לו שאין כאן ניסיון הכרוך בויתור על כוחות חיים.

אברהם מבין שהסרת הערלה נועדה לזכך אותו ולהשלימו. תפקיד התיקון שבהסרת הקליפה, הוא לחשוף שלמות ותמימות. בכריתת הברית, מקיים אברהם את הציווי "התהלך לפני והיה תמים".

ומלתם את ערלת לבבכם

מעבר לחסימות ולפגמים, נמצאת קדושה מקורית וזכה, כפי שהיתה בעת שירדה ממרומים, וכשאלו מוסרים, מתגלים הכחות האלוקיים בטהרתם. הסרת המניעות, הסרת מסכי הערלה האוטמת, מאפשרת הופעה מלאה של הכוחות האלוקיים, מאפשרת חיות שלמה. בשלב זה, שבה הראשית ומתגלה כקודש הילולים לה'; הכוחות הטהורים שנחשפו - הראשוניים - ראויים להקרבה לפני ה'.

הכח הראשוני מהווה כח אלוקי טהור ושלם יותר. דווקא משום כך מכוסה הוא בערלה, שהסרתה אינה פוגמת בכחות החיים, אלא מזככת אותם עד לתמימות.

במצב זה, שבה הראשית ונחשפת במצבה המקורי והאלוקי. כעת, ראויה היא להינתן לה'.

 

* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא יט, כג-כג.

[2] וציין רש"י (ויקרא יט,כג): "וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מלהינות ממנו".

[3] שמות, כג, יט.

[4] בראשית יז, ט-יא.

[5] ויקרא רבה, כה,ו.

[6] שם.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1796

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer