פרשת משפטים התשס"ג, שיחת סעודה שלישית* אנשי קֹדש ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו.[1] פרשת משפטים מסתיימת במעמד שבו זוכים גדולי ישראל להתגלות אצילית ונשגבה. בד בבד למעמד המרומם, עוסקים גדולי ישראל באכילה ושתייה, והדבר קשה להבנה - מהו היחס בין מעמד כה גדול ובין אכילה ושתיה? הפרשה עצמה מעורפלת; קשה לדעת ממנה מהו יחסה של התורה להתנהגותם של אצילי בני ישראל. ניתן לפרש את התנהגותם כהתעלות למדרגה גבוהה, עד כדי קישור פעולות האכילה והשתייה הגשמיות למראות אלוקים. לעומת זאת, ניתן לפרש זאת כנהיגת גסות בהשגות רוחניות עליונות. גנאי או שבח הפרשנים נחלקו בעניין זה. יש שדרשו את התנהגות הגדולים לגנאי: לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד. ויחזו את האלקים - היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא. ואונקלוס לא תרגם כן.[2] רש"י מביא את התנחומא, שמדייק מן הלשון 'לא שלח ידו', שמן הדין היה שיפרע הקב"ה מן הגדולים, שנהגו גסות בהתגלות הגבוהה לה זכו. יתרה מזו, רש"י כותב [3] שהקב"ה נפרע בסופו של דבר מגדולי ישראל: מנדב ואביהוא בעת חנוכת המשכן; ומן הזקנים בחטא בתבערה. לעומת התנחומא, כותב רש"י שאונקלוס לא הבין כך את הפסוק. כלומר, יש שדרשו את התנהגותם של הגדולים לשבח: אצילי בני ישראל מגלים את גדולתם בכך שהם קושרים למעמד המרומם גם את החומר ומעלים אותו לקדושה. המעמד המרומם כה גדול, שלא רק שאין הוא מכחיש ומעלים את צדדי החיים הבסיסיים והנמוכים, אלא אף נוסך שמחה וכוחות חיים חדשים. חומר ורוח משמשים בערבוביה גם אנו עומדים לעיתים במצבים דומים למתואר בפרשה. כל אחד מאתנו עשוי לעבור ממצבים של התעלות רוחנית גבוהה ומרוממת, להתעסקות בצרכים ורצונות גשמיים. קורה שעם שהאדם עוסק ברוחניות; בין בתורה, בין בתפילה ובין בארועים מרוממים, זמן קצר לאחר מכן, ולעתים אפילו בד בבד, הוא עובר לעסוק בדברים נמוכים, ב'עולם הזה'. בדומה לפרשת אצילי בני ישראל, גם את המצבים המתוארים, ניתן לפרש בשני אופנים. המעבר מן הרוח לחומר עלול להוות זלזול בקדושה. העיסוק בגשמיות מיד לאחר רגעי ההתעלות עלול לגלות, שלמעשה, גם העיסוק ברוחניות היה שקרי. לא רק שהאדם לא הגיע לפסגות עליונות, אלא הוא אף מסתכל על המרומם בלב גס, מנצל את הקדושה להנאותיו הוא. מאידך, העיסוק בחומר עובר לעשייתם של רגעי ההתעלות, יכול להוות רוממות מיוחדת. התנהגות כזו יכולה לגלות שגם ברגעי קדושה האדם אינו מתנתק מן העולם הזה. אדרבה, רגעי הקדושה נוסכים באדם כוחות ומוסיפים לו שמחה וחיות. בעזרתם, הוא רותם את החומרי הנמוך לרוממות הרוחנית ומקדשו. האדם מסוגל להתעלות ולמשוך עימו לקדושה גם את המציאות הנמוכה, יכול הוא לממש את הרוחניות בתוך עולם המעשה, או כפי שדרש הרבי מקוצק - ואנשי קדש תהיון לי[4] - לא שרפי מעלה, אלא אנשי קדושה בעולם הזה. נעשה ונשמע ה'שפת אמת' כותב: בפסוק אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי וכו' ורצע אדוניו את אוזנו ואמרו חז"ל אוזן ששמעה לי בני ישראל עבדים כו'. וקשה כיון דחטא במעשה ולא בשמיעה למה יפגימו האוזן. [5] ה"שפת אמת" מעלה שאלה: מה המיוחד ברצונו של העבד להישאר בבית אדוניו שמביא לרציעת אזנו? לכאורה, על כל מצוה שהאדם עובר היה ניתן לרצוע את אזנו ששמעה בהר סיני את אותה מצוה. יש לברר מה יחודו של ציווי ה' - 'כי לי בני ישראל עבדים'[6] מכל המצוות ששמעו בני ישראל בסיני. ויש לומר עוד בזה על-פי דברי הזוהר פרשת בהר בפסוק לחפשי חנם - חנם מן המצוות ע"ש הדברים באורך. והעניין הוא דבני ישראל אמרו אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. פירוש שאינם רוצין להפטר מן המצוה רק מוכנים לעולם לשמוע ולעשות רצונו יתברך שמו שעל זה נבראו וכל מגמתם לשמוע ולעשות. ואלו היו אומרים נעשה בלבד היה נראה שמקיימים המצוה בלבד להיות יוצא ידי חובתו כדין. אבל מדת החסיד לפנים משורת הדין שאין די לו לצאת ידי חובתו. רק שמתלהב בכל עת לקיום מצות הבורא יתברך שמו.[7] בקיום המצוות מוצא ה"שפת אמת" שתי מדרגות - 'נעשה' ו'נשמע'. מדרגת 'נעשה', היא מדרגה של קיום המצוות על הצד הטוב ביותר, אך לפי שורת הדין. העומד במדרגה זו, מבצע את החובות המוטלות עליו במטרה לצאת ידי חובה. רוצה הוא רק להפטר מהמצוה. מדרגת 'נשמע' גבוהה יותר. זוהי מדרגת החסיד השואף תמיד ליותר, העושה לפנים משורת הדין, המתלהב בכל עת לקיום מצוות ה'. חפץ הוא שקישורו לה' יאפוף ויקיף את כל מעשיו וזמנו, את כל קיומו. חולם הוא על מפגש רחב ומלא עם קונו, מפגש שביטוייו יתנו את סימנם גם בעת שהוא מקיים את המצוות וגם בזמן שמעבר לכך. שואף הוא לשמוע עוד ועוד, ואף להבין טוב יותר את שהוא כבר יודע. אהבת העבדות ולכן זה העבד הגם שיוכל להיות כי טוב לו אצל רבו ויכול לקיים המצות כפי מה שהוא. יתכן שמבחינת קיום המצוות, מוטב לו לעבד שישאר בבית אדונו. בבית האדון מובטחים לעבד כל צרכיו הגופניים כמזון, מלבוש ומיטה חמה, והוא יכול להתפנות לקיים את כל המצוות המוטלות עליו. ועוד "מעלה יתרה" יש בה בעבדות - בעבדותו נדרש האדם לקיים פחות מצוות. גם רמת הקיום הנדרשת ממנו במצוות בהן הוא מחויב, פחותה מזו הנדרשת מבן חורין. לכן מבקש העבד להישאר בבית אדונו, כך יוכל לקיים את כל שדורשים ממנו, כך יוכל לצאת ידי חובתו. טוב לו במצבו הנוכחי, אוהב הוא את אדונו, ואין הוא חולם על עולם רוחני שממלא את כולו. אין הוא מעוניין 'לשמוע', לשאוף לראיית אלוקים. ברמת דרישות זו מסוגל העבד לעמוד בקלות ובצורה מלאה. אולם, התורה רואה בכך חטא. רצונו של העבד להישאר בבית אדונו, והעובדה שהוא מעדיף את העבדות על פני החרות הם חיסרון. החיים בגלות למעשה, הרצון להישאר ברמת קיום מצוות נמוכה אינו נחלתו של העבד העברי לבדו - וכמו כן בגלות שאין יכולין לקיים כל המצות כראוי. מכל מקום לפי מצב האדם יוכל להיות שבגלות מקיימים המוטל עלינו יותר משהיה בזמן המקדש שהרי מצינו חטאים גדולים בזמן המקדש. כי כפום גמלא שיחנא והקב"ה מדקדק עם הקרובים אליו כחוט השערה. ואותן שאמרו חדל ממנו ונעבדה את מצרים כו' וכמו כן זכרנו את הדגה כו' לא היו רשעים גמורים. אלא שראו שזה הדרך נקל לפניהם לקיים המוטל עליהם. מבחינה מסוימת, החיים בגלות מסובכים פחות מהחיים בארץ ה'. עם ישראל נדרש לקיים פחות מצוות בגלות בהעדר החיוב לקיים את המצוות התלויות בארץ. יתרה מזו, התובענות מעם ישראל לקיים את המצוות בגלות קטנה וחלשה מזו שבארץ. הגלות מאפשרת ליהודי לקיים את כל הנדרש ממנו לפי שורת הדין. בארץ, קשה יותר לקיים את כל המצוות, שכן כמות המצוות גדולה יותר. גם ברמת קיום המצוות, הדרישות מעם ישראל כאשר הוא חי בקרבת אלוקים, בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, גבוהות יותר. ממילא, בארץ קל יותר ליפול, וכל נפילה נתפסת כחמורה יותר.[8] בעבר ובהווה, העדיפו חלקים מעמנו להישאר בגלות. המתאוננים במדבר רצו לשוב לבית העבדות, שם לא נצרכו לדאוג לקיומם הבסיסי, ואפשר היה להם לקיים את החובות הנדרשות מהם בתורה ביתר קלות. כמו כן, כעבדים במצרים, כמות המצוות והתובענות בקיום כל מצוה ומצוה קטנה יותר. המתאוננים העדיפו חיים בהם הקיום הרוחני קל ונוח, על פני הקשיים וההתמודדויות שבמדבר. ביכרו הם חיים פשוטים וקלים, על פני העמידה למרגלות הר סיני במעמד מסובך ותובעני כל-כך. פגם בשמיעה התורה אינה מסתפקת בקיום כזה: אבל בני ישראל נבראו להיות מוכנים רק לשמוע דבר ה' וצריכין לצפות לגאולה כדי להיות מוכן לקיים מצותיו בכל עת. אפילו שנהיה בסכנה ביותר כל הקרב אל משכן ה' על זה הקדמנו נעשה לנשמע. למרות המתואר, עם ישראל מצפה לגאולה כדי לשוב ולקיים את כל המצוות, וכדי לעשות זאת ברמה הגבוהה ביותר. יהודי רוצה לגור ליד בית-המקדש, גם אם כך הוא נמצא בסכנה גדולה יותר של "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות"[9]. עם ישראל בוחר בקרבת אלוקים, גם אם הקב"ה מדקדק עם הקרובים אליו כחוט השערה. במעמד הר-סיני אומרים בני-ישראל "נעשה ונשמע"[10]. בני ישראל נבראו להיות מוכנים לשמוע את דבר ה', לשאוף לחיי רוח המקיפים את כל רבדי החיים באופן חי ומלא. העבד שנוח לו בבית האדון מתכחש ל'נשמע', מעדיף הוא את ה'נעשה'. הוא מבכר את החיים בבית אדונו על פני חיי החרות; מוותר על שאיפות למדרגת חיים רוחנית גבוהה יותר, שכרוכה בדרישות גבוהות יותר של אלוקיו ממנו. לא רק העבד נוהג כך, אלא גם היהודי הקובע את הגלות כבית אדנות, ומוותר על חלומות למדרגת חיים גבוהה יותר. אמנם, יש והגלות מעניקה לאדם תנאים גשמיים טובים, שמאפשרים לו לקיים את כל המצוות הנדרשות ממנו. אולם, מי שאינו חולם, שואף ומצפה ליותר, פוגם ביכולת ה'שמיעה' של עם ישראל. יהודי מממש את סגולתו לשמוע ולהפנים את דבר ה' ואת היותו עבד ה', רק בארץ שבה האור האלוקי מקיף את כל מציאות החיים. לכן האומר אהבתי כו' לא אצא חפשי פוגם בשמיעה כנ"ל... לכן כתיב ורצע את אזנו. ויחזו... ויאכלו וישתו למעשה, כל אחד עלול לבנות לעצמו 'בית אדנות'. אדם עלול לשעבד את עצמו ל'בית' שהוא בונה. ניתן להפוך לעבד לצרכים גשמיים כאכילה, שתיה ופרנסה. גם עבד כזה, זונח את יכולתו 'לשמוע' את דבר ה'. אל לו ליהודי לוותר על תקוות לקיום נעלה יותר. אדם שהופך את האכילה והשתייה לבית האדון הטוב והאהוב, אדם שמעדיף לא לצאת לחופשי, אדם המשעבד את הרוח לצרכיו הגשמיים, וסבור שחוזה הוא את האלוקים, אינו אלא טועה. לא דיו לאותו אדם שלרוממות רוחנית לא הגיע, תפיסת הרוחניות שלו מעוותת. מתבונן הוא באלוקים בלב גס. עם ישראל מסוגל להגיע למדרגה רוחנית גבוהה יותר. יהודי יכול לחיות כך, שגם אכילתו ושתייתו משועבדים לראיית אלוקים. ביכולתו לשמוע עוד דרישות אלוקיות, ביכולתו להפנים בצורה עמוקה יותר את הדרישות הקיימות כבר ולחיות כך בעולם הזה. מסוגל הוא לרתום את הגשמי לרוחני ולהעלותו לרמת קדושה; להפוך את המפגש עם האלוקים למפגש הממלא ומקיף את כל רבדי החיים. התעלותו הרוחנית, לא רק שאינה כותשת ומעלימה את הצדדים הנמוכים, אלא נוסכת בו חיות ושמחה. אכילתו ושתייתו בעת שחוזה הוא את האלוקים, שבח גדול הם לו.
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] שמות, פרק כד, פסוק יא.
[2] רש"י שם, שם.
[3] שם, פסוק י, ד"ה 'ויראו'.
[4] שמות, פרק כב, פסוק ל.
[5] משפטים תרנז, ד"ה בפסוק.
[6] ויקרא, פרק כה, פסוק נה.
[7] המשך ה'שפת אמת' שם.
[8] הקושי לעמוד בתובענות החיים בארץ הקודש והחשש מנפילה שתגרור בעקבותיה ענישה חמורה, מקבלים ביטוי בתפיסת ר' חיים (בתוספות כתובות קי:) שנוקטת: "דעכשיו אינו מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם".
[9] במדבר, פרק יז, פסוק כח.
[10] שמות, פרק כד, פסוק ז.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 5286
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|