פרשת משפטים התשס"ב, שיחת ליל שבת* עבד עולם כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבִעִת יצא לחפשי חינם. אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו. ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם.[1] שני סוגי עבדות פרשתינו פותחת בפרשת עבד עברי ומתארת שני סוגי עבדות. בפשטות, שני סוגי העבדות אפשריים, אולם, אופן העבדות המתוארת ראשונה, הוא הראוי לעבדות ואילו האופן השני, איננו ראוי ומהווה עבדות פגומה; כמו שחז"ל דורשים על עניין רציעת האוזן: אמר רבן יוחנן בן זכאי... אזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חומר, מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' - עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם.[2] העבדות השנייה, בה האדון רוצע את אוזן עבדו, היא עבדות פגומה. זוהי עבדות שעומדת בסתירה לאמירה הבסיסית והיסודית שנאמרה בהר סיני - "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", סותרת היא את "כי לי בני ישראל עבדים" זוהי עבדות לעבד, לא לה'. לעומתה, העבדות הראשונה, איננה סותרת יסודות אלה. מהו ההבדל בין שני סוגי העבדות? במה שונה העבדות השנייה מהעבדות הראשונה? מדוע העבדות הראשונה איננה מהווה עבדות לעבד וממילא איננה סותרת את האמירה - "עבדי הם"? עבד לזמן ועבד עולם הבדל אחד בין שני סוגי העבדות, הוא הזמן. העבד הראשון, עובד לאדונו שש שנים ובשנה השביעית יוצא לחופשי חינם. העובדה שהוא יוצא חינם, פירושה שקֶץ העבדות איננו תלוי בשום פעולה שיעשה אדונו; לכשיסתיימו שש השנים, תיפקע העבדות מאליה. זוהי עבדות לפרק זמן מוגדר שעתידה להסתיים ואז ייצא העבד לחופשי. אך יותר מהאמור יש כאן. עבדות לזמן, במהותה, היא איננה עבדות מוחלטת, לאדון אין שליטה טוטאלית בעבד. הדבר מתבטא ביתר חריפות, בעובדה שסיומה אינו תלוי ברצונו של האדון או במעשיו. היא פשוט פוקעת מאליה. אם כן, לא רק שכשיסתיימו שש השנים ייצא העבד לחופשי, אלא אפילו בתוך תקופת העבדות, אין שליטה מוחלטת של האדון בעבד. ממילא, אין בעבדות זו סתירה ל"עבדי הם". העבד השני לעומתו, הוא עבד עולם. זהו עבד שעבדותו לא עתידה להסתיים, והוא לא עתיד לצאת לחופשי. עובדה זו מבטאת, שהשעבוד בעבדות זו הוא מוחלט. העבד נשלט ע"י אדונו באופן טוטאלי. ממילא, עבדות זו עומדת בסתירה ל"עבדי הם". בסך הכל פועל התבוננות בפרטי הדינים שבשני סוגי העבדות, תעלה כי ההבדל ביניהם עמוק ומהותי יותר מהאמור. בעבדות הראשונה נאמר - אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. אם אדניו יתן לו אשה... האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו. עיסקה זו, עיסקה כפויה הנובעת מאילוץ[3]. זאת עיסקה בה חלקו של כל אחד מהצדדים מוגדר וברור: עם מה שהעבד יבוא, אתו הוא יצא. מה שהאדון יתן לו, ישאר בבית האדון. כמו כן, התוצרים (=הילדים) שיצאו ממה שהאדון נתן לו, ישארו בבית האדון[4]. אין עירבוב ואין אחדות בין האדון לעבד. מערכת היחסים שבינהם קרועה, לכל אחד עולמו שלו; אתו הוא בא ואתו ישאר. בעצם, העבד כאן הוא איננו עבד ממש, אלא בסך הכל פועל, במובן מקיף וכולל יותר מפועל רגיל. שיעבוד נפשי בעבדות השניה, הדברים הפוכים - ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. לכאורה, זהו תיאור של מצב אידיאלי. העבד הראשון, עובד בכפיה, יחסיו עם אדונו קרועים. מערכת הנישואים שלו קרועה אף היא, כיוון שמוגבלת היא לשנים ספורות. ואילו עבד זה, אוהב רק את אדונו, רק את הכלים אשר הוא נותן לו. אוהב הוא רק את התוצרים שיוצאים מהם. עד כדי כך אוהב הוא את בית אדונו, שהוא מרגיש שאין לו מה לחפש בחוץ. רוצה הוא להשאר בבית אדונו לעולם. עבדות כזאת איננה מתבצעת בכפייה, ההפך! הכל מתבצע מאהבה ומרצון! אך באמת, זהו מצב מעוות. השיעבוד בו נמצא העבד הֲפך לשיעבוד נפשי. לעבד כזה, אין דבר משל עצמו, הוא אבד את עצמיותו. זוהי עבדות שמטשטשת את הגבולות שבין העבד והאדון. אין כאן שני אנשים, העבד התבטל באופן נפשי ועמוק לאדונו. ממילא, ברור מדוע העבדות הראשונה שאיננה מהווה שעבוד מוחלט לעבדים ואיננה מבטלת את עצמיותו של העבד, (שבסך הכל מתפקד כפועל במובן רחב ומקיף יותר) איננה סותרת את "עבדי הם". ואילו העבדות השניה, בה העבד משועבד באופן נפשי ומוחלט לבשר ודם, עד כדי ביטול עצמיותו, עומדת בסתירה ל"עבדי הם ולא עבדים לעבדים". עומדת היא בסתירה ל"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך... מבית עבדים". עבודה מאהבה על פי האמור, אולי נוכל להבין מהי העבדות הראויה להשי"ת. העבדות הראשונה, בה העבד בא לזמן ויוצא עם מה שאיתו הגיע, איננה ראויה לעבודת ה'. זוהי עבדות בה העבד לא מוכן להיות נשלט באופן מוחלט ע"י הקב"ה, אין הוא מוכן להתבטל לפני קונו. זוהי מערכת יחסים קרועה, בה עולמו של כל אחד מהצדדים מוגדר, לכל אחד חלקו שלו, אין אחדות. זוהי עבדות בה העבד עובד בכפיה, מחוסר רצון. בעצם, אין פה עבדות של ממש, אלא בסך הכל עסקה, והעבד, הוא לא ממש עבד, אלא רק פועל. כך לא ראוי לעבוד את ה'. העבדות השניה, בה העבד מוכן לשעבד עצמו לעולם ואוהב את בית אדונו, היא הראויה בעבודת ה'. בעבדות כזאת, העבד משעבד עצמו באופן מוחלט לקב"ה, מתבטל הוא בפני קונו. זוהי מערכת יחסים של אחדות. אהבה גדולה חש העבד כלפי אדונו: אוהב הוא רק את הכלים שנותן לו ה', רק את התוצרים שיוצאים מהם; הן הגשמיים והן הרוחניים. חש הוא, כי 'בחוץ' אין לו מה לחפש, שאין לו בחייו דבר, מלבד זה. כל מה שיש לו, כל מעייניו, כל אהבותיו, נתונות נתונות הן לבית אדונו. עבדות כזאת, מעוותת ומטשטשת רק כאשר היא לאדון בשר ודם, אך כאשר היא לה', לאדון כל, היא אידיאלית, כיוון שכל הציוויים והעבודות, מתבצעים בה ברצון ובאהבה, לא בכפייה. עבדות כזאת לקב"ה, היא היישום המלא ביותר לאותה אמירה בסיסית ויסודית שנאמרה בסיני - "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] שמות, פרק כ"ה, פס' ב' - ו'.
[2] רש"י על פס' ו' שם, ד"ה "ורצע אדוניו".
[3] בין אם בי"ד מכר את האיש בגנבתו ובין אם מכר עצמו מחוסר ברירה.
[4] וצריך לברר מדוע הילדים שייכים לאשה שהאדון נתן לעבד יותר מלעבד.
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6695
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|