icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תרומה התשס"א, שבת זכור, שיחת ליל שבת*

זכור את עשה לך עמלק

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי.

 

ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם.., יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה.

משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי.

כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.[1]

הבלעדיות שבקנין

כאשר אדם קונה חפץ ונעשה בעלים עליו, עיקר הבעלות מתבטאת בעובדה כי החפץ שלו בלבד. ההשתלטות המוחלטת והבלעדית היא היוצרת את הבעלות. אמנם, בהלכה ישנה הסתפקות אם עיקר הבעלות נרכשת על-ידי נטישת הבעלים הקודמים את הזיקה לחפץ, או ע"י השתלטות של הבעלים החדשים עליו, אולם כך או כך, תחושת הבעלות ודאי נוצרת בעקבות השליטה הבלעדית שיש לבעלים על החפץ. יש רצון להסתלקות מוחלטת של הבעלים הקודמים ולבלעדיות בקנין.

כך ניתן להסביר את המושג "קנין באיסורי הנאה". לכאורה, מושג זה הוא מופשט לחלוטין שהרי אין יכולת אמיתית לממשו כיוון שאין לבעלים אפשרות להנות ממנו. אולם, יתכן כי ישנה השלכה מעשית אחת והיא - שאף אחד אחר לא יוכל להשתמש בחפץ בשל היותו בבעלותי. מניעת השימוש מהאחר, היא המבטאת את הבלעדיות שיש לאדם על קנינו, ואפילו בקנין של איסורי הנאה.

רעיון דומה קיים בקידושי אישה. האדם רוצה לקדש אישה, שתהיה מופרשת מכל העולם, שלא תהיה לה שייכות לאף אחד אחר, אפילו לא לאביה. הוא מעונין בקשר אינטימי בלעדי עם אשתו ולפיכך מעונין שאביה ישאר מחוץ לתמונה. כמובן שהוא מעריך את החינוך וההשקעה שהאב הקנה לבתו, והוא אפילו יארחו כדת וכדין, אולם חשוב לו בסופו של דבר, שהאב יחוש שבסך הכל הוא אורח, אינו דייר של קבע בבית.

פעמים שיחס כפי שתואר לעיל, ימצא גם כלפי התורה. האדם מכיר בערכים הנעלים המצויים בתורה, ומעונין לקיימה, אולם אינו רוצה במעורבות הקב"ה במערכת זו. כמובן, הוא מודע לכך שגדלותה של התורה נובעת מתוך גדלותו של נותן התורה, אולם הוא חפץ שהקב"ה לא "יכנס" לתוך חייו, שישאר מחוץ לתמונה.

עשו לי בית

כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש.

אב כל-כך גדול, יש לו תביעות. לכאורה הוא נראה מאיים בגדלותו. יש חשש לחיות בצמוד כל-כך לאור תביעות כל-כך גדולות, ומשום כך היה מעדיף האדם לחיות עם התורה בלבד (עם הכלה), כשהקב"ה כביכול מרוחק ממנו.

אולם, בעל כורחו האדם נאלץ לקבל גם את אביה של הכלה, כמתלווה לקניין הזה. לכל מקום שילך, דורש האב שיבנו בעבורו בית על מנת שישכן בתוכו.

יתירה מזאת, הקב"ה אינו רק מתלווה לתורה, אלא נשמתו כביכול מקופלת בתורה, גוף הקנין הוא אחיזה מסויימת בקב"ה, כפי שדרשו חז"ל - "אנכי - נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית"   [2].

בניגוד לאמור, ישנם מצבים בהם דווקא האדם היה מאוד מעונין להיפגש עם בעל המקח. למשל, כאשר אדם רוכש תמונה מרהיבה או נפגש ביצירה ספרותית מופלאה, הוא מתפעל ממנה, ולפיכך שש היה להיפגש עם האומן שיצרה. מתעורר בו רצון להיפגש עם האישיות, שרק הופעות קטנות ממנה מקופלות בתוך יצירתו. קניית היצירה וההצמדות אליה מעוררים בו רצון לחיות עם יוצרה, להצמד לאישיותו ולקבל ממנה. אלא שהסופר לא יכול להגיע לכולם, לפיכך יש ספר המבטא את פנימיותו של הסופר דרכו אפשר להתחבר אל הסופר. כך התורה היא הדרך להתחבר לנותן התורה, וכשם שהיצירה שלימה יותר כאשר כרוך בה האומן, כך הבנת שלימות התורה היא ההכרה שהתורה כורכת בתוכה כביכול את השי"ת.

עדיף לשכוח

אנו קוראים השבת את פרשת זכור, על מנת לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק.

ישנם מצבים בהם אדם רוצה להתנתק מעברו ולשכוח את מה שהיה. ישנו רצון לחיות את ההווה כמות שהוא, ללא קשר לעבר. החיים גם כך מסובכים דיים, הקשיים המורכבים איתם נאלץ להתמודד האדם במהלך חייו מספיק גדולים, ואין צורך להעמיס עליו עוד משמעויות ואירועים מהעבר. זהו רצון להשתחרר מהעבר, כדי להתרכז במשימות ההווה, כולל משימותיו החשובות והמשמעותיות ביותר. אולי זוהי הדרך היחידה להתמודד עם ההווה, העבר מכביד על ההווה ולפיכך יש להתנתק ממנו. כפי שאדם מעונין בבת לאישה במנותק מנקודת המוצא הראשונית ממנה היא באה - אביה; ובהקבלה הוא מעונין לקנות את התורה ללא המשמעות המלאה הכרוכה בה, בהתעלמות מהמסלול שהוביל לנתינתה, מנותן התורה. לקיים את הכתוב בתורה אך ללא קשר צמוד ותובעני אל השי"ת.

מעלת הזכירה

אולם, בעומק הדברים מתבררת מעלת הזיכרון. דווקא הזיכרון, החיבור לַעבר על כל תכניו, נותן את המשמעות לחיים בהווה. כמו האדם שנפגש עם אותה יצירת אומנות וברור לו כי הדבר המשמעותי הוא האומן שיצרהּ, איתו היה מעונין להיפגש, ולקבל ממנו כמה שרק אפשר. כך גם כל משמעותה של התורה היא ההכרה כי דרכה ניתן להיפגש עם נותן התורה, להצמד אליו ולקבל מהשפעתו. הבנת ההווה הנוכחי, על כל פיתוליו ומשימותיו, נעוצה במבט הרחב הנעוץ בתחילה ומשקיף לאחרית.

ענינו של עמלק

אנו מכירים שני סוגי זכירות. ישנה זכירה של אירוע מהעבר הנותנת משמעות ממשית להווה, כמצוות זכירת מעשה בראשית, יציאת מצרים ומתן תורה. לעומתן, ישנן זכירות בהן מפיקים אנו לקח ממה שארע בעבר כדוגמת מעשה מרים, המלמדנו על ענין לשון הרע. לכאורה, זכירת מעשה עמלק הינה מהסוג השני - עלינו להפיק את הלקח מהמלחמה עם עמלק.

אולם במבט נוסף, ניתן לראות את המשמעות הראשונה של זכירה גם במצוות זכירת עמלק. הזיכרון של מלחמת עמלק, אינו זיכרון של אירוע חד פעמי, אלא של מציאות רחבה בהרבה. 

"ראשית גויים עמלק". עמלק הוא כח התנגדות מראשית ימי עולם, לכל הופעה אלוקית, הוא מנסה לכסות ולהסתיר את התגלות כבוד ה' בעולם. לכן זכירת קיומו של עמלק משמעותית בדיוק כמו זכירת יציאת מצרים ומעשה בראשית. כשם שאי אפשר להתייחס להווה כראוי בלי ההבנה של נקודת ההתחלה ממנה הכל נובע, כך אי אפשר להתייחס לכל הסבוכים בהם אנו נפגשים בלי לזכור את מציאות עמלק, ממנו נובעים אותם סיבוכים.

לא תשכח

יש להכיר כי עמלק הוא הכח הגורם לשכחה. הוא מנסה להשכיח מאתנו את כל נקודות העבר העצומות, ולגרום לנו להתייחס למציאות ההווה כמות שהיא. "ראשית גויים"- יש לו כביכול ראשית משלו והוא מעונין להשכיח מאתנו את נקודת הראשית האמיתית לעולם. לכן המלחמה בו היא דווקא על-ידי זיכרון, זיכרון כי יש ראשית לעולם. נזכור היטב שיש כח שמנסה להתנגד להופעה אלוקית, וככזה הוא מנסה להשכיח. כח שהוא שׂרש כל הקשיים שבהופעה האלוקית השלימה.

 זכור את אשר לך עמלק, לא תשכח!

 

רק אם נצליח לזכור את אשר עשה לנו עמלק, ולהפנים את מציאותו של כח זה במציאות, נדע להתמודד כראוי עם ההסתר והקשיים בהם אנו נתקלים. כך יימחה זכרו של עמלק, המנסה להסתיר ולהשכיח, ונוכל לפעול במציאות עם כל העצמה מהעבר, ועם הפנים אל העתיד.



* סוכם על-ידי תלמידים.
[1] שמות רבה (וילנא) פרשה לג ד"ה א ויקחו לי
[2] שבת קה.

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3652

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer