icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תצוה התשס"א, שיחת סעודה שלשית *

ושכנתי בתוכם

ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלוקים. וידעו כי אני ה' אלקיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' אלקיהם.[1]

מציאות של שכינה

פסוק זה מבטא בתימצות את מגמת הכל, להגיע למציאות שה' שורה בקרבנו.

אומנם נפגשנו כבר עם ביטוי זה בפרשת תרומה- "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[2], אולם כאן מופיעה האמירה בבהירות רבה וביתר פרוט. אין מדובר רק על רקע מסויים לחיים, ידיעה כללית כי ישנה מציאות של שכינה, אלא יש כאן הופעה מרכזית, נקודה פנימית שכל החיים נבנים סביבה ויונקים מממנה. נקודה זו מתבטאת בסדר חניית ישראל - סביב המשכן. המשכן, והשכינה המופיעה בו, מחיים את כל המציאות הסובבת אותם. היה ניתן לומר כי השיא הוא מתן התורה והמצוות במעמד הר סיני, אולם מהפסוק עולה כי אין פני הדברים כן: "וידעו כי אני ה' אלקיהם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים - לשכני בתוכם". תכלית מהלך יציאת מצרים, מגמת הכל, היא מציאות כזו, של השראת שכינה, ממנה נגזרים אחר-כך השלכות רבות, הכוללות את מערכת המצוות הפרטנית.

שכינה פועלת

הדבר המרכזי הנמצא באוהל מועד הוא הארון. אומנם בבניית המשכן בצלאל הכין קודם את הבית, אולם, כאשר התורה מציינת דבר מסויים ראשון, אנו מבינים כי הדבר המרכזי מבחינת חשיבותו מופיע בהתחלה, ולפיכך מתברר כי הארון, המופיע בראשית הציווי על המשכן הוא מרכז הכל. המשכן - ליבה של האומה, והארון - ליבו של המשכן.

מהארון יוצא דבר ה'. "ונועדתי לך שם ודברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארֹן העדֹת"[3]. הבנה שלימה יותר של מציאות שכינה, היא בהכרה שאין מדובר על מציאות סטטית ומנותקת, "לדעת שיש שכינה". מהארון ישנו גילוי אלוקי, תמידי, המופיע ומדבר עם משה, וממנו לכל ישראל. דבר ה' המתגלה בתדירות הוא התוכן של מציאות של שכינה.

דו-שיח

עלת תמיד לדרתכם פתח אהל מועד לפני ה' אשר אִועד לכם שמה לדבר אליך שם.[4]

הציווי על המזבח מעורר תמיהה. גם ביחס אליו מופיע כי על-גביו ישנה התוועדות. רש"י היה ער לכך, וכתב: "ויש מרבותינו למדים מכאן שמעל מזבח הנחושת היה הקב"ה מדבר עם משה".

כאן מופיעה קומה גבוהה עוד יותר של הבנת השראת שכינה. לא רק כמציאות כללית, ואף לא רק כציווי חד סטרי, מצד ה', אלא כהתוועדות. התוועדות היא שיחה, בה יש שני צדדים, הכהן המקריב על המזבח כמייצג את ישראל מצד אחד, והקב"ה המתגלה על המזבח מצד שני, יש כאן דו-שיח, דו כיווני. יתכן ששתי ההתוועדויות, מעל הארון ומעל המזבח, חד הם. הקול יצא מעל הארון מאחורי הכרובים, והכהן שמעו בהיותו מקריב על המזבח. זו אולי פגישה קצת יותר קשה, הדברים לא כל-כך ברורים עד הסוף - הקול יוצא מאחורי הפרגוד ויש בכך ענין מהותי. כל מה שלפני הפרגוד, גלוי וברור, הוא איננו עדיין הפגישה עם מה שמעבר, עם דבר ה'. אולם, על אף הקושי, ישנה כאן התוועדות שגם ישראל שותפים לה. וכי הקב"ה מתוועד עם עצמו!?  יש לו מקום משלו להיות בו! הוא מופיע על-מנת שתיווצר שיחה בינו לבין ישראל. כל מטרת הדיבור הוא על-מנת שישמע, אם אין מי שיקשיב אין טעם לדבר!  היחס להופעת ה' אינו מסתכם בקבלת ציווי ותו לא. צריך שבמעמד זה תיווצר כעין שיחה, דו-שיח בו גם האדם שותף פעיל. לכן דווקא מעל גבי המזבח, המבטא את המאמץ שהאדם עושה על-מנת להיות שותף לשיחה, מתרחשת אותה התוועדות.

יתירה מזאת, אין מדובר רק על מפגשים חד פעמיים, שלוש פעמים בשנה בזמן הרגלים. על המזבח מקריב הכהן את קרבן התמיד. מסתבר איפה, כי ישנה פגישה קבועה, תמידית בין ישראל לקב"ה. לא רק כאמירה כללית המרחפת מעל חייו של האדם, אלא כלב המפעם בקביעות ומזרים חיים כל הזמן בגוף האדם.

בלבבי משכן אבנה

כדי שתיווצר התוועדות אמיתית, על האדם לדעת כי הפגישה עם השי"ת איננה רק "שָם", במקום מרוחק ממנו - במשכן או במקדש אשר בירושלים. אנו שרים "בלבבי משכן אבנה להדר כבודו", וכבר אמרו הראשונים כי האדם דומה למשכן. יש בו מזבח, ואש תמיד היא הנשמה המפעמת בקרבו. כשם שהמשכן מחייה את כל החונים סביבו, את כל ישראל, ובהקשרים מקיפים יותר - את כל ההוויה, כך הנשמה מחייה את הגוף. אדם צריך לבנות בקרבו משכן, על-מנת שיוכל אף הוא, באופן אישי, להיפגש עם רבש"ע. אך גם כאן לא מספיקה בניית המשכן הפנימי באדם, אלא נדרשת גם ההקשבה של האדם. לא מספיק שתהיה אמירה, גדולה ככל שתהיה, כדי שיווצר מפגש, על האדם להיות מוכן לשיחה - להתוועדות משותפת. יש לב המפעם ואומר הרבה אמירות, אולם צריכה להיות גם אוזן, הקולטת ומוכנה להפנים את אותם מסרים.

מסירות

עוד נמצאנו למדים, כי למשכן הביאו תרומה, נתנו מהכל. גם אצל האדם - על-מנת לבנות את המשכן הקטן שלו, עליו לתת הכל, להתמסר. לא רק למשהו חיצוני לו כמו המשכן אשר באוהל מועד, אלא להקשבה הפנימית לנשמתו, לשכינת ה' אשר רוצה להופיע בקרבו. לא מדובר על חדר קטן[5], צדדי שהאדם מוכן לעשות לקב"ה, אלא על הדבר המרכזי בחייו, הממלא אותו וחי בקרבו באופן פעיל, ואליו הוא מתמסר.

כלל ישראל

ככל שהאדם ייטיב לבנות לו משכן בלבבו, כך יוכל להיות באופן אמיתי תא חיים אחד מתוך האורגן הגדול של כנסת ישראל. יש באומה לב ואיברים. לכל איבר יש גם משהו מאותו הלב, אולם סוף-סוף הוא איבר מסויים שמוטל עליו תפקיד מסויים. תפקידו של הלב להחיות את כל הגוף. על-מנת שהלב יוכל להחיות את האיברים, לא מספיק שהוא יזרים דם, יש צורך שכל איבר יתן ללב להיכנס אליו פנימה. אם יחסום איבר את עצמו בפני הלב, אף לא טיפת דם אחת תכנס. אין די בהופעת דבר ה' דרך הלב, על-מנת שתיווצר התוועדות של ממש, יש צורך שכל אחד יהיה קשוב, יתן לדברים לחדור בקרבו ולפעול את פעולתם. אז נזכה להתגשמות המליאה של "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים".

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות כ"ט מ"ה-מ"ו.

[2] שמות כ"ה ח'.

[3] שמות כ"ה כ"ב.

[4] שמות כ"ט מ"ב.

[5] עי' שיחה לערב שבת תרומה, ובמדרש שמות רבה פרשה לג.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2410

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer