icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת תצוה התשס"ב, שיחת סעודה שלישית*

"למעשה ידיך תכסוף"

ואתה תצוה הה"ד (איוב יד) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף - בד' דברים נתאווה הקב"ה למעשה ידיו, ואין תכסוף אלא תאוה שנאמר (בראשית לב): כי נכסוף נכספתה (תהילים פד); נכספה וגם כלתה נפשי ואלו הן ד' דברים:

הקב"ה סובל עולמו, שנא' (ישעיה מו): אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, וצווה לבני קהת שיסבלוהו, שנאמר (במדבר ז): ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף יישאו. ותדע שכביכול הוא היה סובלן בשעה שבאו לירדן, שנאמר (יהושע ג): והירדן מלא על כל גדותיו ולא היו יכולין בני קהת לעבור, מה עשה הקב"ה סבלם, שנאמר (שם): והיה כנוח כפות רגלי הכוהנים א"ר ברכיה הארון סובל את סובליו ולא הכוהנים סבלוהו אלא הוא סבלן שנא' (שם ד'): נתקו כפות רגלי הכוהנים;

והקב"ה משמר עולמו, שנאמר (תהילים קכ"א): הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה' שומרך, ואמר לישראל שישמרוהו, שנאמר (במדבר ג): והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה;

ומאיר לעולם, דכתיב (יחזקאל מג): והארץ האירה מכבודו, ואמר לישראל וייקחו אליך שמן זית זך - הוי למעשה ידיך תכסוף.[1]

שותפות

המדרש מדבר על שלשה דברים[2] בהם הקב"ה "מתאווה למעשה ידיו". ישנם דברים שהקב"ה כביכול מתאווה לכך שייעשו ע"י בריותיו, ונראה שמדובר דווקא בדברים המייחדים את הקב"ה ואת יחסו לעולמו, ושהיינו מצפים שייעשו דווקא על ידו. אמנם, על פי המדרש נראה שהיחס בין הקב"ה לבריותיו אינו יחס רגיל שבין אדון לעבדיו - לא במובנים הנמוכים של שיעבוד וכפיפות קומה וגם לא במובנים מרוממים יותר של עבד שקרוב לאדונו. מהמדרש עולה שמדובר כביכול בסוג של שותפות בינינו לבין הקב"ה: ישנן עשיות שהקב"ה מצפה שייעשו דווקא ע"י בריותיו. שותפות זו באה לידי ביטוי בעשייה שלנו במציאות ובפעולתנו בה.

מה טוב חלקנו

אמש דיברנו על המשפט "אשרינו מה טוב חלקנו" ואמרנו שיש מעלה גדולה בכך שאדם מכיר בעובדת היותו "חלק" וביכולתו של האדם לשמוח על כך. אדם מבין שהוא לא דבר שלם בעל מעמד עצמאי, מנותק, אלא דבר שהינו חלק קטן ממציאות גדולה יותר ושמציאותו שלו היא מציאות חלקית. אולם תפיסת האדם את עצמו כחלק יכולה גם להוביל לתפיסה מסוימת ביחס לאלוקות אותה מכנה הרב קוק "תפיסה ילדותית".

המחשבה הילדותית

במאמרים "דעת אלוקים" ו"עבודת אלוקים"[3] הרב מדבר על תפיסה שבה אדם מתייחס ישירות לאלוקות עצמה, ל"עצם". בתפיסה זו האדם מתייחס לאלוקות כדבר גדול ומרוחק ממנו, שאליו צריך לשאוף. בתפיסה ילדותית זו האדם רואה את האלוקים כדבר נבדל מהמציאות, ושאיפתו של האדם היא להתרומם מעל המציאות הנמוכה שבה הוא נמצא ולהתקרב לדבר מרוחק זה מתוך הנחה שהאדם אכן יכול להיפגש באופן ישיר עם מציאות זו. העולם הזה נתפס כדבר נמוך וחסר ערך שמתבטל אל מול המציאות האלוקית. עבודה כזו היא אמנם עבודה הדורשת תהליך על מנת להגיע אליה אבל זוהי עבודה ילדותית.

המחשבה המבוכרת

הרב ממשיך ומסביר שישנה תפיסה מבוכרת יותר, נכונה יותר, שבה האדם לא מתייחס ל"עצם", לאותו דבר גדול ונשגב, אלא להופעותיו במציאות. עם ה"עצם" אין לאדם מגע כלל. בעבר התפיסה המקובלת בעולם הייתה שיש לנו מגע עם הדברים עצמם ובשלב כלשהו העולם התקדם להבנה שבעצם אנו תמיד נפגשים רק עם ההופעות של הדברים, רק עם האופן בו הם נראים כלפינו, ולא עם הדברים עצמם. התפיסה המבוכרת ביחס לאלוקים מבינה שמדובר במשהו גדול ונשגב, מציאות של גבוה מעל גבוה שאין לנו תפיסה בה, אבל ישות זו פועלת במציאות הנמוכה של העולם הזה ומופיעה בה. העבודה המבוכרת היא עבודה שבה האדם מנסה להיפגש עם ההופעות של הקב"ה במציאות ולהבין איך המציאות כולה היא גילוי אלוקי.

במאמר "עבודת אלוקים" כותב הרב:

כל זמן שהמושג של עבודת אלוקים עומד בתור עבודה מתייחסת לעצם, ערום ומגולה מהכרות אידיאליות בפנימיות עצמות של מושג העבודה עצמו, אף על פי שיגדל הציור המדעי האלוקי בצורה מטפיסית ספיריטואלית, על ידי כל מיני גדולה פילוסופית ועיונית שבעולם, עוד לא יצא הדבר מכלל ההשקפה הילדותית הנפגשת תמיד רק עם העצמים...[4]

בהמשך הדברים הרב מסביר שהמחשבה הילדותית עוסקת אך ורק בעצם, ולמעשה מתייחסת אליו כאל אדם חסר אידיאלים. אדם שאין לו אידיאלים הוא אדם שאינו פועל, אינו יוצר ואינו מתקדם לקראת מגמה כלשהי, ובאופן זה מתייחסת המחשבה הילדותית לאלוקות: כדבר שאינו פועל ומופיע במציאות. המחשבה המבוכרת, הבוגרת יותר, מבינה שהמציאות כולה הינה "האידיאלים האלוקיים" - הופעות של הדבר הנשגב, שאיתו עצמו באמת אין לנו מגע. מתוך תפיסה זו אדם יכול להכיר בכך שהוא אמנם "חלק" אבל הוא חלק של דבר גדול ועצום. ישנו מעיין גדול והאדם הינו רק יובל אחד קטן של אותו מעיין גדול - אבל כל יובל גם ממשיך את המעיין עצמו ומוביל את התפשטותו. כחלק מהבנת היותו חלק מדבר גדול זה אדם מבין שפעולתו במציאות מסייעת כביכול לדבר גדול זה להופיע בה. הקב"ה מופיע במציאות גם ע"י פעולותיו של האדם. לכן הקב"ה כביכול מתאווה למעשיהם של ברואיו, וכוסף אליהם.

דעת ר' ברכיה, שהובאה במדרש לעיל, "הארון סובל את סובליו ולא הכוהנים סבלוהו", נראית לכאורה כחולקת על הדעה שהביאה את נשיאת הארון כדוגמא לדבר שבו הקב"ה מתאווה למעשה ידיו, אולם בהתאם לדברים הנ"ל ניתן לומר שהדעות לא סותרות. פעולתם של ישראל במציאות מקבלת את משמעותה רק מכוח היותם חלק מההופעה האלוקית במציאות, וכל קיומה אפשרי אך ורק מכוח היותה כזו ("הארון סובל את סובליו"). בד בבד פעילות זו מגדילה את ההופעה האלוקית במציאות ולכן הקב"ה כביכול "מתאוה למעשה ידיו".

מתוך תפיסה זו אדם גם אמור להבין שכפי שהוא חלק, כך כל האנשים סביבו הם גם חלקים מאותה הופעה של המציאות האדירה הזו, וקיומו בלעדם הינו חלקי ביותר. אדם מבין שהוא אות מתוך כ"ב האותיות, אות בעלת משמעות אדירה, אולם ע"מ ליצור תמונה שלימה יש צורך במשפט שלם.

גם המושג של מסירות נפש מקבל משמעות אחרת על פי התפיסה המבוכרת. לא מדובר בביטול ובמחיקה של האדם ושל כל כוחותיו למען הקב"ה אלא בהכרה בכך שהאדם הוא כולו גילוי של הקב"ה ועליו להתמסר בכל כוחותיו למען הופעתו ולייעד אותם למטרה הגדולה של הופעת הקב"ה במציאות.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות רבה ל"ו, ד'.

[2] המדרש פותח בכך שבארבעה דברים נתאווה הקב"ה למעשה ברואיו והוא מזכיר רק שלושה דברים, הרביעי נמצא במדרש תנחומא המקביל.

[3] מופיעים בקובץ "עקבי הצאן" בתוך אדר היקר.

[4] אדר היקר עמ' קמ"ה.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2463

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer