פרשת תצוה התשס"ו, שבת 'זכור', שיחת ליל שבת* לבלתי ידח ממנו נדח ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן. ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת.[1] פרשת תצוה עוסקת בעיקרה בהקדשת הכהנים לעבודתם; עשיית בגדי קדש לאהרן ולבניו, וחניכתם לעבודה בימי המילואים. אולם, בתחילת הפרשה יש לכאורה 'שיריים' מהפרשה הקודמת; פרשת תרומה עסקה בכלי המשכן ובתפקידם, ובתחילת פרשתנו יש חזרה והוספה לגבי אחד מהכלים - המנורה והעלאת נרותיה. בנוסף, בסיום הפרשה מזכירה התורה את מזבח הקטורת, שאף הוא שייך לכלי המשכן. ר' צדוק[2] מסביר שהדברים קשורים לדברי חז"ל אודות אהרן. לאחר שהביאו הנשיאים את קרבנותיהם, נצטער אהרן על כך שלא נטל חלק בהקרבת הנשיאים. ניחמו הקדוש ברוך הוא - "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". יש להבין, במה נתייחדה הדלקת נרות המנורה על פני שאר קרבנות הנשיאים; מה עליונותה של עבודה זו. עונה ר' צדוק - אמנם הדלקת הנרות במקדש ירמז על הופעת אור תורה מאור הגנוז בנפשות ישראל בתורה שבעל פה, וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב ישראל אור תורה שבעל פה על ידי הדלקת הנרות. עניין הדלקת הנרות הוא, שמהמקום בו שורה השכינה, תצא הארה שתאיר ותופיע בנפשו של כל אחד ואחד מישראל; זה ייחודה של הדלקת הנרות ביחס לקרבנות הנשיאים. נבאר את הדברים. שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן בגמרא[3] מובאת התלבטות, האם כהנים הם שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. אפשר לומר, ששני הצדדים קיימים בכהונה; יש עבודות שלעניינן הם שלוחי דידן, ויש כאלו שלעניינן הם שלוחי דרחמנא. בעבודת הקרבנות משמשים הכהנים כשלוחי דידן. ישראל, הנמצאים למטה, במציאות התחתונה, רוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא, לשוב אל מקורם. אך מהמקום בו הם נמצאים, אין בכוחם לעלות ולהתקרב, ולכן זקוקים הם לעזרת הכהנים. הכהנים מקריבים את קרבנות ישראל, ובכך מאפשרים את התרוממותם, ואת תשובתה של המציאות התחתונה כולה, כלפי מקורה. מדברי ר' צדוק לגבי עבודת המנורה עולה, כי בהדלקת הנרות משמשים הכהנים כשלוחי דרחמנא. ידועה שאלת הגמרא[4] לגבי הארת המנורה - "וכי לאורה הוא צריך?!". ניתן כמובן לשאול את השאלה הזו גם לגבי עבודת הקרבנות, אלא ששם התשובה פשוטה יותר - הקדוש ברוך הוא לא זקוק ללחמם ובהמתם של ישראל, אלא ישראל הם אלה שזקוקים ורוצים להתקרב לאביהם שבשמים; תנועתם ותשובתם כלפי מקורם נעשית על ידי הקרבנות, העלאת המציאות התחתונה כלפי שמיא. לגבי נרות המנורה, תשובת הגמרא היא "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". במנורה מופיעה שכינה מלמעלה, והיא מאירה כלפי חוץ - לישראל ולכל באי עולם.[5] על פי זה נראה שבהדלקת הנרות מהווים הכהנים שלוחי דרחמנא. יש שכינה ששורה במקדש, והעלאת הנרות והארת המקדש נועדו להשרות את השכינה בנפשו של כל אחד ואחד מישראל, להאיר את ההארה בליבותיהם של ישראל. אם כן, ברור מדוע משמשים הכהנים בעבודה זו כשלוחי דרחמנא. הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות שכינתו בנפש כל אחד ואחד מישראל, להאיר בליבותיהם, והכהנים בהדלקת הנרות 'מסייעים' לו כביכול; הם משמשים כ'ידא אריכתא' של הקדוש ברוך הוא, להאיר את אותה הארה בליבותיהם של ישראל. כח נבדל אם כן, בעבודת הקרבנות משמשים הכהנים כשלוחי דידן, ובהדלקת הנרות - כשלוחי דרחמנא. אולם נראה כי יכולתם של הכהנים להיות שלוחי דידן בעבודת הקרבנות, היא רק מכח היותם גם שלוחי דרחמנא. וכן להיפך; יכולתם להיות שלוחי דרחמנא בהדלקת הנרות, היא רק מכח היותם גם שלוחי דידן. היכולת להוביל ולהניע את המציאות התחתונה כלפי מקורה, לא יכולה להימצא בקרב מישהו שנתון לגמרי במציאות זו. חייב שיימצא כח נבדל כלשהו, מרומם ועליון יותר, שמפאת היבדלותו היחסית משאר הנמצאים, מסוגל הוא להעלות ולרומם את המציאות כולה כלפי שמיא. רק משום שיש לכהנים צד של 'שלוחי דרחמנא', יכולים הם להיות שלוחי דידן, על מנת להעלותנו ולקרבנו כלפי קודשא בריך הוא[6]. הכהנים, הצד העליון והנבדל שבתוך העם, מהווים שלוחים של ישראל לקרבם לאביהם שבשמים על ידי עבודת הקרבנות; הם שלוחי דידן משום שיש בהם צד מה של 'שלוחי דרחמנא' - רוממותם ונבדלותם. קישור לעם ישראל כן הדבר לגבי הדלקת הנרות. היכולת להיות שלוחי דרחמנא בהובלת האורה ובהארת התורה בנפשותיהם של ישראל, מחייבת שיהיה בכהנים צד מה של 'שלוחי דידן'. הקדוש ברוך הוא רוצה להשרות את שכינתו בנפשותיהם של ישראל בכל מקום שהם, להאיר בליבו של כל אחד ואחד באשר הוא שם. יכולתם של הכהנים להאיר הארה כזו, שיהיה בכחה להגיע גם אל הפינות החשוכות והאפילות ביותר, מחייבת שיהיה לכהנים המאירים צד מה של 'שלוחי דידן', קישור ושייכות אל כל עם ישראל בכל מקום שהם. הכהנים הם שלוחי דרחמנא להשרות שכינתו בנפשות ישראל. כוחם לעשות שליחות זו, כרוך בשייכותם לעם ישראל, בצד של ה'שלוחי דידן' שיש בם. היכולת למלא את המשימה האלוקית - להשרות שכינתו בישראל - אפשרית מכח קישורם של הכהנים לעם ישראל; מעמדם כ'שלוחי דרחמנא' אינו מרחיקם ומבדילם מישראל אלא אדרבא, נותן להם יותר כח ועצמה להגיע לנפשות ישראל כולם, ולהאיר אף את המציאויות החשוכות והאפילות ביותר. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה דמותו של אהרן הכהן מחדדת את הדברים האמורים לגבי הדלקת הנרות. על אהרן הכהן הגדול, שנכנס לפני ולפנים, נאמר שהוא "אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"[7]; תכונות אלו - עשיית ורדיפת שלום, וקירוב הבריות לקב"ה ולתורה - מעידות על שייכות וקישור אל העם על כל חלקיו ורבדיו, גם אל אלה שלעיתים רבים ביניהם ואלה שרחוקים מהקדוש ברוך הוא ומתורתו. לכאורה, הדברים מצריכים ביאור - האם אהרן שייך אל ה'לפני ולפנים', או שמא שייך למציאות התחתונה? אלא שהיא היא - אהרן הכהן, שמטיב ומדליק את נרות המנורה, שמקטיר את הקטורת ונכנס לפני ולפנים, הוא-הוא אהרן שרודף שלום ועוסק בקירוב הבריות שנתרחקו, בהחזרתם אל מקורם. הנטייה הפשוטה היא שככל שאדם הוא יותר אלוקי, יותר שייך אל הקודש פנימה, כך הוא פחות קשור ושייך אל המציאות התחתונה. אהרן הכהן מגלה כי התמונה הפוכה - ככל שאדם יותר משרת בקודש, יותר 'לפני ולפנים', הוא יותר ויותר שייך אל הכל. ככל שהוא יותר קדוש ועליון, כך הוא מסוגל להאיר מבואות יותר ויותר אפלים וחשוכים, ולהשכין שכינה גם בתוכם. הדברים מתחדדים בעבודת הקטורת, המופיעה כאמור בסוף פרשתנו, ונעשית בסמוך להטבת נרות המנורה. בעבודה הפנימית הזו של הקטרת הקטורת, מוצאת לה מקום גם החלבנה, שריחה רע - שהיא כנגד הרשעים שבישראל[8]. ככל שהעבודה היא יותר פנימית - כך היא כוללת כל, וכולם מוצאים בה את מקומם. גונב הנפשות שפלטן הענן בהמשך הדברים אומר ר' צדוק - והנה עמלק הוא המנגד לקדושת אהרן, כי עננא דאהרן הוא הפריסת סוכת שלום על כל ישראל, ועמלק היה גונב הנפשות שפלטן הענן. בזכות אהרן זכו ישראל לענני כבוד, עננים שהקיפו את כל ישראל. אהרן הוא הפורס סוכת שלום על כל ישראל, וכמבואר לעיל - קדושתו העליונה של אהרן, היא זו שהופכתו למי שעושה שלום בין ישראל, ובינם לבין אביהם שבשמים; קדושתו וגדלותו, כמוה ככללותו וענותנותו. עמלק, בזנבו את הנחשלים שנפלטו מן הענן, מנגד לקדושת אהרן. דברי חז"ל אודות עמלק מפתיעים מאוד; לאור דבריהם נראה לכאורה שבמחייתנו את עמלק אין אנו משיבים לו כמידתו, כי אם במידה גדולה פי כמה וכמה ממה שעולל הוא לנו. עמלק לא פגע בכלל ישראל, הוא לא ניסה לאבד את כולם; כל שעשה הוא - "היה גונב הנפשות שפלטן הענן". עמלק עזר כביכול לקב"ה, וגנב את אלה שממילא הקב"ה פלטם; הוא גנב את הנפשות שנפלטו כבר מהענן, וממילא אינם חלק מכלל ישראל. לכן, דברי חז"ל מעמידים, לכאורה, את מצות מחיית עמלק בסימן שאלה. תמחה את זכר עמלק ובכל זאת, מצווים אנו למחות את עמלק. עולה, כי מאבקנו עם עמלק קשור מהותית לאלה שנפלטו מהענן. עמלק לא ניסה לפגוע בכל ישראל, אלא כל שרצה לעשות הוא לגנוב ולוּ נפש אחת מישראל. עמלק רצה להראות שלא הכל שייך, שיש כאלה שנמצאים מחוץ לענן, שהענן לא יכול לכלול אותם; רצה הוא להראות שהארת הקדוש ברוך הוא, הארת התורה - לא יכולה להאיר את המציאות כולה, ויש פינות חשוכות מועטות שלא מוארות מכחה. כשזהו תוכנו של המאבק, השאלה מה מספר הנפשות שנגנבות על ידי עמלק לא מעלה ולא מורידה; גם אם מדובר רק בנפש אחת, רק בפינה חשוכה אחת שלא מוארת מההארה האלקית - עמלק ניצח. את עמלק, המנגד לקדושת אהרן, מצווים אנו למחות; למחות את התופעה שמנסה לגנוב נפשות מישראל. הוצאת נפשות מישראל אל מחוץ לענן, זו לא פעולה קשה; קל מאוד להתייחס לנקודות חשוכות או לנפשות מסויימות מישראל, כמציאויות שיצאו מכלל ישראל ומהארת התורה עליהם. אולם העבודה הקשה והאמיתית היא אחרת. ככל שאדם שייך יותר אל הקדש, ככל שמצוי הוא יותר פנימה ב'לפני ולפנים' - מסוגל הוא להכיל את הכל בקרבו, מסוגל הוא לראות את שייכותם של כל נפשות ישראל אל קודשא בריך הוא; לראות את המציאות כולה - אפילו זו המעורפלת, החשוכה והאפלה - כמוארת מאור ה' ומאור תורתו הקדושה. שלך גדולה משלהם פרשתנו העוסקת בהקדשת הכהנים פותחת ב'שיריים' מהפרשה הקודמת - הדלקת נרות המנורה. כאמור, ר' צדוק קושר את הדברים לנחמת הקדוש ברוך הוא לאהרן "שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". עניינה של הפרשת והקדשת הכהנים קשור מהותית להדלקת נרות המנורה - וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב ישראל אור תורה שבעל פה על ידי הדלקת הנרות... שזה בחינת אהרן הכהן, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לקרב רחוקים טבא מגו בישא, וזהו שהרש שבישראל כאליהו שעלה ראש הכרמל... וכתוב שם - וישם פניו בין ברכיו - ואמרו ז"ל, אמר לפני הקב"ה: אין לנו זכות, הבט לברית, והיינו שאף אם הם רשים במעשיהם כיון שהם מזרע ישראל הם בכלל ועמך כולם צדיקים. מכח קדושתם ועליונותם, מסוגלים הכהנים להיות שלוחי דרחמנא, לסייע לקדוש ברוך הוא כביכול בהשראת שכינתו בליבו של כל אחד ואחד מישראל, בכל מקום שהוא, אפל וחשוך ככל שיהיה. הנשיאים הקריבו את קרבנותיהם. כל אחד מהם 'האיר' צד מסוים, גוון מסוים. אהרן הכהן מדליק את המנורה. מאיר הוא את המציאות כולה בכללותה מהארת ה' ומהארת תורתו, ובכך מגלה הוא כי "לבלתי ידח ממנו ידח". [1] שמות פרק כ"ז, פסוק כ' - פרק כ"ח, פסוק ב'. [2] פרי צדיק לפרשת תצוה אות ב'. [3] נדרים לה ע"ב, ובקדושין כג ע"ב זו אכן מחלוקת. [4] שבת כב ע"ב. [5] מדרש תנחומא בהעלותך ב': "כשאדם בונה בית עושה לו חלונות... כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, ושלמה בנה ביהמ"ק... עשה לו חלונות... כדי שיהא האור יוצא מבפנים מביהמ"ק ומאיר לחוץ". [6] השאלה העיקרית על האומר שהכהנים הם שלוחי דידן (והיא עולה בסוגיות הנ"ל), קשורה לכך שאין המשלח יכול למנות שליח לפעולה שאין בכוחו של המשלח לעשות. לפי זה, לא ברור כיצד יכולים ישראל למנות את הכהנים להיות שלוחיהם בעבודת הקרבנות - עבודה שאין בכוחם של ישראל המשלחים לעשות. ניתן אולי לבאר, שהכהנים לא נחשבים למציאות נפרדת מישראל; 'מחנה ישראל' כחטיבה אחת, כולל בתוכו את הכהנים, ואת שאר העם. ממילא ניתן לומר שאין פה שליחות בגדרי שליחות הרגילים; אין כאן שתי מציאויות נפרדות לגמרי, שליח ומשלח, אלא מציאות אחת, שהצד היותר עליון ומרומם בה מעלה את הצד התחתון יותר, ומקרבו לאביו שבשמים. [7] מסכת אבות פרק א', משנה י"ב. [8] כריתות ו ע"ב. Quote this article on your site | Views: 5486
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|