פרשת תצוה התשס"ג, שיחת ליל שבת* כתר כהונה ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן.[1] נראה, שלמרות שאין זה הפסוק הפותח את הפרשה, בכל זאת מצביע הוא על עיקרה, שבו נצטווה משה על מינוי אהרון ובניו לכהונה, ופרשה זו עוסקת כולה בכהונה - החל מבגדי הכהונה, וכלה במילוי ידי הכוהנים בימי המילואים. חז"ל כבר הבחינו בכך ששמו של משה לא מוזכר בפרשה, וסיבות רבות נאמרו בדבר. נראה, שעובדה זו קשורה גם לדברינו. בפרשה זו, שעיקר עניינה הוא עניין הכהונה, משה אינו שייך. משה אמנם שימש ככהן קודם מינויים של אהרון ובניו, אך לאחר מינויים, נעשה משה כמי שאינו שייך בכהונה. יש פה האצלה של סמכות, של תפקיד ייחודי, תפקיד הכהונה, אך האצלה זו אינה בדרך של "נר לאחד נר למאה". משה, הנר שהדליק משלהבתו את אהרון ובניו באש הכהונה, וכתרם בכתר זה, לא נשאר דולק בעצמו. הוא נושא כנראה, תפקיד ייחודי אחר; כיתרו הוא כתר התורה. כתר תורה וכתר כהונה הגמרא[2] מזכירה שני כתרים - "כתר תורה" ו"כתר כהונה" - ננסה לעמוד על ההבדל בינהם: התורה - חצובה מעולמות עליונים, ותנועתה היא כלפי מטה. כך עולה מהפסוקים האמורים במתן תורה: "וירד משה אל העם ויאמר אלהם. וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"[3] - משה מוריד את התורה, את הקול האלוקי, ממרומי הר סיני להמוני עם ישראל, וזאת על מנת להורות את דרכם במציאות הנמוכה. התורה, ששייכת לעולם הנבדל, יורדת אל העולם שלמטה, על ידי משה. הכהונה - עולה היא מלמטה למעלה, מתוך המציאות האנושית אל שוכן המרומים. על עבודתו של אהרון הכהן נאמר: "להעלות נר תמיד"[4] - ונראה שלמרות שפסוק זה מדבר על הנרות, מבטא הוא את אופייה של כל עבודת הכהונה (ולא בכדי הובא פסוק זה קודם פרשת הכהונה כולה). הכהונה עוסקת בקירוב התחתונים אל מקורם העליון, בהעלאת העם מעלה מעלה, בקישורו לה' יתברך. ארון ומזבח אמר רבי שמעון בן יוחאי: שלשה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהנה, כתר מלכות. כתר תורה מנין? שכך כתיב בארון "ועשית זר זהב". כתר כהנה, שכך כתיב במזבח "זר זהב". כתר מלכות, שכך כתיב בשלחן "זר זהב".[5] הארון, המסמל את "כתר התורה", נמצא בקודש הקודשים, "לפני ולפנים", שייך הוא לעולם הנבדל. גם הכניסה אל קודש הקודשים, מקום הארון שהוא משכן התורה, נעשית רק אחת בשנה. המזבח, לעומתו, שהוא כנגד "כתר כהונה" נמצא בקודש, מקום בו מצויים הכוהנים באופן תדיר, ובו מתבצעות העבודות היום-יומיות. המזבח עצמו, מקום הקרבת הקרבנות, מבטא את העבודה מלמטה למעלה, את התקרבותם של ישראל לאביהם שבשמיים. אהרון, ששייך לעבודת הכהונה, למזבח - נכנס אמנם אחת בשנה לקודש הקודשים, אל ה"לפני ולפנים", אך גם שם, כהמשך לעבודה היום-יומית, הוא מעלה את הקטורת. המהר"ל מצביע על הבחנה זו שבין כתר התורה לכתרי הכהונה והמלכות: ודבר זה רמזה התורה במה שבכתר של שלחן כתיב 'ועשית לו' ובזר המזבח כתיב ג"כ 'ועשית לו', אבל אצל הארון כתיב 'ועשית עליו', וידוע כי לשון עליו משמע שהוא נבדל ממנו, אבל מלת לו הוא מלת קנין שהוא שלו ואינו נבדל ממנו.[6] כל כתר הוא עליון מעצם היותו כתר. ובכל זאת, מבחין המהר"ל בין שני סוגי כתרים; יש כתר, שעם היותו עליון, הוא עדיין חלק מהמציאות עצמה. כך הם כתרי המזבח והשולחן, כתרי הכהונה והמלכות. על כתרים אלה נאמר "ועשית לו זר זהב", לו - משלו. זהו זר שהוא עליון, אך בכל זאת, קנוי הוא לדברים אותם הוא מכתיר, לא נבדל מהם. אך יש כתר, שהוא כולו שייך לעולם הנבדל, לעולם שמעבר למציאות עצמה. כך הוא כתרו של הארון, כתר התורה, שעליו נאמר "ועשית עליו זר זהב". זהו לא כתר רגיל, כתר זה נמצא מעל הדבר אותו הוא מכתיר, לא קנוי הוא לו.
משה, מוריד אל המציאות שלמטה תורה ששייכת לעולם הנבדל, לעולם של ה"לפני ולפנים". אהרון, מעלה נרות מלמטה למעלה, מחזיר הוא את המציאות למקורה ולשורשה העליון. בחירת אהרון לכהונה חז"ל דורשים - דבר אחר 'ואתה הקרב אליך' אמרו: בשעה שירד משה מסיני וראה ישראל באותו מעשה, הביט באהרן והיה מקיש עליו בקורנס. והוא לא נתכון אלא לעכבם עד שירד משה, ומשה היה סבור שהיה אהרן שותף עמהן והיה בלבו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני כונתו של אהרן היאך היתה לטובה. משל לבן מלכים שזחה דעתו עליו ונטל את הצפורן לחתור בית אביו. אמר לו פדגוגו: אל תיגע עצמך תן לי ואני אחתור. הציץ המלך עליו ואמר לו: יודע אני היאך היתה כונתך, חיך, איני משליט בריה על פלטין שלי, אלא אתה. כך, בשעה שאמרו ישראל לאהרן 'קום עשה לנו אלקים', אמר להם 'פרקו נזמי הזהב'; אמר להם אני כהן, אני אעשה אותו ומקריב לפניו, והוא לא נתעסק אלא לעכבן עד שיבוא משה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אהרן, יודע אני היאך היתה כונתך, חיך, אין אני משליט על קרבנותיהן של בני, אלא אתה שנאמר 'ואתה הקרב אליך'.[7] מהמדרש נראה, שאופן פעולתו של אהרון בזמן חטא העגל, הוא זה שמזכהו ב"כתר כהונה". משה חושד באהרון שנתעסק בעגל, והקב"ה מבחין בכוונתו של אהרון, שחפץ היה לעכבם. בעקבות כך, זוכה אהרון בכהונה, שלא זכה בה משה. מתוך עמידה על ההבדלים שבין משה לאהרון, בזמן חטא העגל, ניתן יהיה להבין מדוע זכה דווקא אהרון בכהונה. משה, נמצא ב"שמי שמיא", במעלות הר סיני. באותה שעה בה נופלים העם אל מעמקי החטא, הוא אינו מודע כלל וכלל לכל המתרחש אי שם למטה, במציאות, עד כדי כך שהקב"ה צריך להודיעו: "לך רד כי שחת עמך".[8] אהרון לעומתו, נמצא עם העם למטה, במציאות הסבוכה של החטא. הוא נמצא בתוך המציאות הבעייתית, מודע לה, ומנסה לעמוד מולה ולהתמודד עימה. הוא מחפש את הדרך היחידה שתוביל למניעת העם מן החטא, ובה הוא פועל. פעולתו של אהרון בתוך המציאות הסבוכה, מבהירה את דברי המדרש הבאים: ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר.[9] ולמה לא אמר לו פר אלא עגל? לפי שעל ידי העגל נתפקפקה הכהנה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך.[10] העיסוק בנבכיה של המציאות הסבוכה, והנסיון להעלותה משפלותה, פוגעים הם בעוסקים במלאכת ההעלאה. אהרון אף הוא נפגע מאותה מציאות של חטא, שבסביבתה הוא נמצא ובה הוא פועל, ונתפקפקה הכהונה בידו. לכן זקוק הוא לכפרה בעגל - "וכפר בעדך ובעד העם"[11]. בכך, תתבסס הכהונה בידו.
מתוך כך מתברר מדוע שייכת הכהונה דווקא לאהרון, ולא למשה: משה, ששייך לעולם הנבדל, לא מסוגל לקלוט מציאות של חטא. ירידתו מ"שמי שמיא" אל המציאות הסבוכה, מחייבת את שבירת הלוחות. האיש שנושא את "כתר התורה" אינו מסוגל להוריד תורה נבדלת שכזו, לעם שנתון במצב כל כך שפל. אהרון לעומתו, מעורה בתוך המציאות ולא מפסיק לעמול ולהתאמץ כדי לרוממה. לכן דווקא הוא זכאי לכהונה, שכל עניינה הוא לקדש את ישראל, לקשרם לאביהם שבשמיים.
עניינה של עבודת הקרבנות, המאפיינת את כתר הכהונה, הוא לכפר על חטאים שמתרחשים במציאות התחתונה, ואינם שייכים למציאות שב"שמי שמיא". נקודת המוצא של עבודת הקרבנות היא למטה, מתוך המציאות הסבוכה, תנועתה היא כלפי מעלה, והפריצה נעשית על ידי הכהן. דווקא אהרון, שביטא יכולת פריצה כלפי מעלה בזמן חטא העגל, הוא זה ששייך בעבודת הקרבנות, והוא שיטול את כתר הכהונה. בין משה לאהרון א"ר יוחנן: שלשה זירים הן, של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון - עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא! ת"ל בי מלכים ימלוכו.[12] לכאורה, הכהונה, שפעולתה קשורה בהתנהלות בתוך המציאות, אמורה להיות פשוטה יותר מאשר לימוד התורה, השייכת לעולם הנבדל. למרות זאת אומרת הגמרא כי התורה ניתנה לכל החפץ, בעוד שהכהונה ניתנה רק לזרע אהרון. לא נעסוק כעת בעניינה של התורה, אך יש להבין כי הפעילות בתוך נפתוליה של המציאות הנמוכה והניסיון לקדשה ולטהרה, מהווים תפקיד מסובך יותר, וכנראה לא כל אחד מסוגל לבצעו. דווקא אלה שהוכשרו לכך במיוחד, מסוגלים לבצע תפקיד זה. אולם, אין זו התמונה השלימה. הגמרא ממשיכה ואומרת: "שמא תאמר - כתר התורה - פחות הוא, ת"ל בי מלכים ימלוכו", ומסביר רש"י: "וגדול הממליך מן המלך, והתורה אמרה מקרא זה". גמרא זו מבארת לנו כי הכהונה שואבת את כוחה מן התורה. היכולת לפעול בתוך המציאות, נובעת מהקשר המתמיד למקור הנבדל. התורה, היא המקור המאפשר את עבודת הכהונה. משה, הוא שנותן את הכוח לאהרון לקום ולצאת מתוך המציאות, ולהעלותה. הכהונה, מואצלת ממשה אל אהרון ובניו מפני שמשה אינו מסוגל לממש כוח זה. שייך הוא לעולם נבדל ואינו מסוגל לפעול מתוך המציאות התחתונה והקשה על מנת להעלותה. אהרון, משלים את משה. הכוח שינק ממשה, מהתורה, מאפשר לו לפעול ככהן, להסתובב בנבכי המציאות של העולם הזה, ולקדשה. הלכה למשה מסיני אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך. אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות...אמרו לו תלמידיו (לרבי עקיבא): רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני.[13] נראה שהיחס בין משה לאהרון, וכמוהו היחס בין התורה לכהונה, הוא גם היחס בין משה רבינו לרבי עקיבא. מחד - משה לא מסוגל לקלוט את כל פרטי הפרטים שבהם עוסק רבי עקיבא, ומאידך - כל כוחו של רבי עקיבא, בא לו ממשה רבינו. תילי ההלכות בהם עוסק רבי עקיבא, הם "הלכה למשה מסיני". ונשלמה פרים שפתינו עבודת הקרבנות, הייתה חייבת להיעשות על ידי אהרון הכהן, שמסוגל הוא לקום ולפרוץ מתוך המציאות, על מנת להשיבה למקורה העליון. מעת שחרב בית קדשינו ותפארתינו בטלה עבודת הקרבנות. את מקומה תפסה עבודת הלב שבתפילה. "עבודה שבלב", כשמה כן היא - עבודה; מצריכה היא כוחות אדירים שיפרצו ויעלו מתוך המציאות הסבוכה, ויעמידו את האדם במפגש עם הקב"ה, בבקשו את בקשותיו. אך שלא כעבודת הקרבנות שדורשת כהונה בכדי שיהיה בכוחה לפרוץ מתוך המציאות, ולהעלותה, עבודת הלב, אינה זקוקה לכוח פורץ חיצוני. בכוחו של כל אחד ואחד למלא את תפקידה של ה'כהונה' בעבודת התפילה. כל אחד ואחד מסוגל להיפגש עם בוראו, להתפלל. משה, בהורידו תורה ששייכת לעולם הנבדל, נותן לאהרון את כוח הכהונה, כוח הפריצה מתוך המציאות, לשם הרמתה והעלתה. ביונקו את כוחו מהתורה, הופך אהרון למי ש"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] שמות פרק כח, פסוק א. [2] יומא עב: (מובאת בהמשך). [3] שמות פרק יט, פסוק כה - פרק כ, פסוק א. [4] פרק כז, פסוק ב. [5] תנחומא ויקהל ח. [6] דרך חיים פרק ד, משנה יד. [7] שמות רבה תצוה לז. [8] שמות פרק לב, פסוק ז. [9] הפסוק לקוח מהיום השמיני למילואים, בו מסתיימת הקדשתם של אהרון ובניו לכהונה. [10] תנחומא שמיני ד. [11] ויקרא פרק ט, פסוק ז. [12] יומא עב: [13] מנחות כט: Quote this article on your site | Views: 5521
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|