icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת תצוה התשס"ד, שבת 'זכור', שיחת ליל שבת*

שמן וקטרת

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם לדרתם מאת בני ישראל.[1]

פרשת השבוע פותחת בצווי על העלאת הנרות במנורה. בסיומה, מופיע הציווי על הקטרת הקטרת -

והקטיר עליו אהרן קטרת סמים, בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה, קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם.[2]

מהפסוקים עולה כי ישנו קשר בין העלאת הנרות לבין הקטרת הקטרת - הקטרת מוקטרת בשעת הטבת הנרות, ובשעת העלאתם. חז"ל, כבר עמדו על הקשר שבין הנרות לקטרת במדרשם -

ועשית מזבח מקטר קטרת. זה שאומר הכתוב שמן וקטרת ישמח לב.[3]

השמן, שמן הזית שממנו דולקים היו נרות המנורה, והקטרת, יוצרים ביחד את השלמות שעימה השמחה. רק השילוב של השמן והקטרת מסוגל לשמח לב, וכפי שהדברים מתבארים בהמשך מדרשם ז"ל -

הכתוב הזה מדבר בהקב"ה ובישראל, כיצד?

בשעה שהיה כהן גדול נוטל את הקטרת באותה מחתה ביום הכפורים ונכנס לפני ולפנים בבית קדש הקדשים... וכשהיה ענן הקטרת מתמר ועולה ופונה למעלה ונעשה כאשכל, היה יודע שנתכפרו עונות ישראל... ואם לא כסה ענן הקטרת היה יודע שהוא מת... נמצאת אומר, שכהן גדול וכל ישראל מרתיתים בעשה שכהן גדול נכנס לפני ולפנים, עד שהיה יוצא בשלום. כיון שהיה יוצא, היתה שמחה גדולה בישראל שנתקבל ברצון, שנאמר, שמן וקטרת ישמח לב. שמן, זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה. וקטרת, אלו ישראל, שהיו רואין ענן הקטרת שהיה מתמר ועולה והיו שמחין. הוי, שמן וקטרת ישמח לב.

הכהן, כך מבארים רבותינו, הוא השמן, וישראל הם הקטרת. בהכנס "השמן" לפני ולפנים, בהעלותו את "הקטרת", נוצרת השמחה הגדולה. כניסתו של הכהן הגדול אל קדש הקדשים להעלות את הקטרת ולכפר על ישראל יוצרת את השילוב המיוחל של השמן והקטרת, השילוב שמשמח את ליבם של ישראל.

מכיוון אחר מתארים חז"ל במדרש -

ומדבר בהקב"ה, שאמר הקב"ה לישראל, מכלכם אין לי אלא כהן גדול שנמשח בשמן המשחה, שנאמר, ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים, ואני שמח בו. וקטרת, אלו ישראל. אמר הקב"ה, מכל הקרבנות שאתם מקריבין, אין חביב עלי כקטרת. תדע, שכל הקרבנות כלן לצרכיהם של ישראל... אבל הקטרת, אינה באה על החטא ולא על העון ולא על האשם, אלא על השמחה. הוי, שמן וקטרת ישמח לב".

בעוד שהמדרש הקודם תיאר את שמחת הלב של ישראל, מתאר מדרש זה את שמחתו של הקב"ה. כמו שמחתם של ישראל בעבודתם לה' הנוצרת מהשילוב של שמן וקטרת, כך גם שמחת ליבו יתברך. נוצרת היא מאותו שילוב המביא להשלמה - השילוב של הכהן הגדול וישראל, השילוב של שמן וקטרת; שמן וקטרת ישמח לב.

בין שמן לקטרת

השמן, אינו מתערבב במים. צף הוא מעליהם, נבדל הוא ומופרש, עליון ומשובח. דומה לו הכהן הגדול. שייך הוא לשבט הכהונה המפורש מתוך ישראל, ולא עוד, אלא שמתוכם הופרש הוא לבדו - הבדלה על גבי הבדלה. נבחר הוא מכל ישראל. הוא האיש העליון והמעולה, המוקדש קדש קדשים. הוא שנכנס לפני ולפנים. אין זה פלא איפוא, שדוקא בשמן נעשית הבדלתו. "שמן, זה כהן גדול שנמשח בשמן המשחה".

הקטרת, הפוכה מהשמן. מורכבת היא מסממנים רבים המעורבבים יחדיו. מהם, צמחים שתועלתם מועטת, ומהם, צמח שריחו רע - החלבנה. דומה לה כנסת ישראל. מורכבת היא ממרחב גדול של אישים, שיחד יוצרים הם את הכלל. הקטרת וישראל, מבטאים את השייכות של הכל אל הקודש. אין זה פלא איפוא שהקטרת מכפרת על ישראל. "וקטרת, אלו ישראל, שהיו רואין ענן הקטרת שהיה מתמר ועולה והיו שמחין".

בין אור לענן

נרות המנורה דולקים היו ומאירים על ידי השמן. האור, מגלה ומבהיר את התמונה, חושף את הקיים. בהאירו, נוצרים הבדלים בין אור לצל, נוצרות האבחנות. זהו יסוד עדין ומרומם, יסוד עליון. לכן, מסמל אור המנורה  את החכמה, את התבונה. זהו אור הדעת. הדעת אף היא מגלה ומבארת, חושפת ומבהירה את שקיים. בניתוחיה ובליבוניה, נוצרות האבחנות וההבדלים בין טוב לרע, "שאם לא דעת, הבדלה מנין"[4]. הדעת היא החלק המעולה והמשובח בכחות האדם. נבדלת היא משאר הכחות, מרוממת מהם.

פעילות הקטרת הפוכה. לא דיה שהיא אינה מבארת ומבהירה, אלא שהיא מכסה את הכל בענן. הקטרת נעשית בחשאי, ותוצאותיה - הריח - אינם נראים כאור המנורה, נכסים הם, עלומים הם. זאת ועוד, היא עצמה אינה מובנת, אינה ניתנת לתפיסה בדעת: לא ניתן להבין כציד בין סממנים רבים ושונים כל כך המשמשים יחד בערבוביא ישנה הרמוניא כל כך שלימה. לא ניתן לתפוס כיצד בתוך הקודש יש מקום גם לדברים ש"ריחם רע". זוהי הקטרת, זוהי כנסת ישראל. יסוד עלום ובלתי ניתן להבנה.

 

שני היסודות הללו - השמן והסממנים; האור, וענן הקטרת, יוצרים יחד את שמחת הלב של ישראל ושל הקב"ה. שמן וקטרת ישמח לב.

בין מזבח הקטרת למנורה

מזבח הקטרת והמנורה, ממוקמים שניהם בקודש. אך למרות שמיקומם זהה, ושייכים הם לאותה רמת קדושה, הפסוקים מחלקים בינהם. בעוד שבמנורה נאמר -

באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת יערך אותו אהרן ובניו...

בקטרת נאמר -

ונתת אתו לפני הפרכת אשר על ארן העדת, לפני הכפרת אשר על העדת...[5]

המנורה, כך מתארים הפסוקים, היא מחוץ לפרוכת. הקטרת לעומתה, היא לפני הפרוכת, ואף לפני הכפורת. זאת, כאמור, למרות שמיקום שניהם בקודש. מה פשר הדבר?

אור המנורה, קשור אמנם באור הדעת, באותו יסוד עליון ומשובח המסוגל להבחין בין טוב ורע, אך דוקא בשל כך מרחף הוא מעל לדברים העומדים לבחינה; נמצא הוא מחוץ לתמונה. הדעת מוציאה ודוחה כחות שונים והופעות מסויימות, מסמנת אותם כרע. בוחנת היא את הדברים כפי יכולת השגתה. מוגבלת ומצומצמת היא למסגרות קליטתה. מנתחת ומבררת על פי הקריטריונים החלקיים שלה. לכן, "מחוץ לפרכת" מצויה המנורה.

לעומתה, הקטרת, מהווה יסוד רחב וכולל, נסתר ועלום, ובלתי ניתן לקליטה. דוקא יסוד זה מסוגל לגלות שכל רבדי המציאות קשורים לקודש; שכל כנסת ישראל יכולה להכנס לפני ולפנים; שכל כוחות האדם שייכים ורצויים. דוקא הקטרת שלא עושה אבחנות, ולא מבדילה בין טוב לרע, ומשייכת אף את החלבנה, היא שמסוגלת לכפר על ישראל; לקרוא להם 'בנים אתם'; לכורכם מחדש אחר אביהם. לכן, "לפני הכפורת" מצוי מזבח הקטרת.

ככל שמדובר בכח מובדל ומופרש, עליון ומרומם, מתחדדים הפערים וההבדלים, וניתן לפרוש מן הרע, אך בד בבד ישנה התמקמות מעט מבחוץ. וככל שמדובר ביסוד כולל ורחב, הולכות האבחנות ומתעמעמות, אך דוקא בשל כך מתאפשר שיוך גורף, קישור מוחלט. דוקא היסוד הפנימי והעלום, הנשגב מבחינת השכל, הוא המגיע לפני ולפנים, והוא שמתמר ועולה ומכפר על ישראל.

השילוב

העולה מהפסוקים, כאמור, הוא ששני היסודות הכרחיים - "בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ובהעלת אהרן את הנרות... יקטירנה". שמן וקטרת יחד, ישמח לב. זאת, מפני שכל אחד מהיסודות הללו, על מעלותיו וחשיבותו, טומן בחובו גם חסרונות.

השמן והאור, מהוים אמנם כח מובדל ומעולה, המבחין בין טוב ורע ומברר ודן ומבהיר, אך הוא מתמקם מחוץ לפרכת, והוא אף משאיר רבדים מסויימים מחוץ לקודש. לכן הכרחית הקטרת, שברחבותה וכולליותה, משייכת היא את הכל אל הקדש, רותמת את העולם כולו למקורו.

הקטרת אף היא, כשהיא לבדה, בעייתית. ברחבותה, בהיותה חסרת אבחנות, מהוה היא פתח מסוכן לנפילות וכשלונות. אדם שחי בתודעה של קטרת, עלול לטהר חלילה את השרץ. לכן נדרש אור המנורה, אור הדעת והתבונה המבאר ומלבן, ומרחיק את הרע; דוחה את השרץ והטומאה.

רק השילוב של השמן והקטרת יוצר את השמחה השלימה בקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים.

קשה אומנם להבין כיצד אפשר לחיות בשתי התודעות הללו של שמן וקטרת יחדיו, קשה להבין כיצד אפשר לדחות את הרע, ובד בבד לדעת שגם הרע שייך וקשור. השילוב התמוה הזה, מכוסה בענן, לוטה בערפל, אך זהו השילוב שמשמח בסופו של דבר את הלב.

בין שבת זכור לפורים

המתח המדובר בין הדעת לחוסר האבחנה, בא לידי בטוי בעוצמה, במעבר משבת זכור לפורים. בשבת זכור קוראים אנו על המצוה לזכור את אשר עשה לנו עמלק למען נמחהו. הזכירה, היא בדעת, במחשבה. בפורים לעומת זאת, הדרישה הפוכה. מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע.[6] האדם נדרש לאבד את הדעת, ועימה את יכולת ההבדלה. במצב כזה, כשהוא אינו מבחין בין ברוך לארור ובין טוב לרע, יכול להוא להכנס עם הכל - בלי חשבונות - אל הקודש. כנראה, שהיכולת להכניס את הכל פנימה, תלויה ב'מעבר' דרך הדעת והמחשבה. רק לאחר שיתבצע מבחן על ידי הדעת, רק לאחר שתנתן משם המשמעות, יוכל האדם כולו להשתייך למקורו.

השמן והקטרת הפוכים זה מזו, אך רק יחד, בשילוב שבין שניהם, מתקבלת העבודה השלימה, זו שמשמחת את ליבם של ישראל, ומשמחת את ליבו יתברך.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות כ"ז, כ-כא.

[2] שם, ל, ז-ח.

[3] תנחומא, תצוה, ט"ו

[4] ירושלמי, ברכות, ט.

[5] שמות, ל, ו.

[6] מגילה, ז:


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2956

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer