פרשת תצוה התשס"ב, שיחת ליל שבת* חיים של התמסרות ושחטת את האיל ולקחת מדמו ונתתה על תנוך אזן אהרן ועל תנוך אזן בניו הימנית ועל בהן ידם הימנית ועל בהן רגלם הימנית וזרקת את הדם על המזבח סביב. ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והִזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו.[1] שמן המשחה ודם הקרבן משה מצווה לקדש את אהרן ואת בניו לכהונה, למלא את ידם. לשם כך, עליו להזות עליהם מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה. בעבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול מצינו שהכהן יכול לכפר בעד העם רק אחרי שהקריב קרבן עבור עצמו וכיפר בעד חטאיו הוא. אך בשום מקום לא מצינו שמזים על הכהן מדם הקרבן על מנת שיוכל לבצע עבודות עבור העם. השימוש בשמן המשחה, לעומת זאת, דבר מובן הוא. בו מושחים את המלכים, בו מושחים את כלי המשכן. דברים בעלי חשיבות ומעמד ייחודי, נמשחים ומתייחדים על ידו. דווקא על ידי שמן, שמבטא חשיבות ויש לו מעמד, ששומר תמיד על יחודו ואינו מתערבב ומתערבל במים. תמיד שומר הוא על יחודו. לכן, אך טבעי הוא, שאף הכוהנים, בעלי החשיבות והמעמד הייחודי, יתייחדו ויתקדשו על ידו. הקורבן ודמו מבטאים דבר הפוך. אדם הבא להקריב קורבן, יודע ומרגיש, שבעצם, הוא זה שאמור לעלות כקורבן על המזבח, שכן, הוא שחטא. יודע הוא ששרפת חלבו ודמו של הפר, אך ביטוי הם לשרפת חלבו ודמו הוא. הקורבן ודמו, אם-כן, מבטאים את ביטול המעמד והחשיבות, ביטול העצמיות. הם מבטאים התמסרות גמורה. את אותו דם, שמבטא את ההתמסרות וביטול העצמיות, נדרש משה לקחת ולהזות על אהרן ועל בניו, כחלק מתהליך ההקדשה וההתייחדות שלהם. "ולקחת את הדם אשר על המזבח... והזית על אהרן..." - מה פשר הדברים? והלבשת אֹתם דבר דומה נראה באופן ההקדשה - משה מצטווה להלביש את אהרן ובניו. באופן פשוט כשמלבישים מישהו, הדבר מבטא את כוחו ומעמדו, את אדנותו ועליונותו[2]. כך היינו מבינים אף את עניין הלבשת הכוהנים, לולא המלביש היה משה. כשמשה הוא המלביש, ההלבשה מתפרשת באופן הפוך מהאמור. העובדה שמשה הוא שמלבישם, מבטאת שלכוהנים אין מעלה עצמית משלהם. היותם כהני ה', עליונותם, לא נובעת מכוחם, לית לאהרן מגרמיה כלום, כל מעלתו ומעמדו מוענקים לו מבחוץ, מכוח אדם אחר, כוחו של משה. נר לאחד נר למאה? משה, כאמור, הוא שמעניק את הקדושה לכוהנים. מקובלים אנו, בעניינים רוחניים, ש"נר לאחד נר למאה". כלומר, הנותן לא מאבד מכוחו ולא חסר דבר כתוצאה מכך שנתן. נר אחד יכול להדליק מאה נרות ולהמשיך ולהאיר באותה עוצמה שהאיר קודם הנתינה. אולם אצלנו, קורה דבר מוזר, משה מעניק קדושה לאהרן ולבניו. מכוחו הופכים הם לכוהנים לה', אך משה עצמו, לא נשאר במעלה זו, הוא מאבד אותה ולא יוכל לתפקד ככהן! הדבר נראה ביתר חריפות, בעובדה ששמו של משה לא מוזכר בפרשה. דווקא במקום שהוא המצוֶה, הוא המקור, הוא המעניק, דווקא במקום בו משה אוחז כביכול בשרביטו של המלך, דווקא שם, הוא נעלם. דווקא שם אין לו שֵם, אין לו מעמד, אין לו מהות. ברור אם-כן, שגם משה אינו המקור האמיתי, ושהמעלה והמעמד אותם הוא מעניק, אינם משלו. במילים אחרות, גם משה הוא בסך הכל מקבל. הנותן והמקבל יחסי ה"מקבל נותן" כפי שמופיעים בין משה לאהרן ובניו, הפוכים מהצורה בה אנו רגילים לתפוס אותם בדרך כלל. התפיסה המצויה היא, שכשאדם הוא בעל כֹח, בעל מעמד, יכול הוא לתת ולהעניק לאחרים. תופסים אנו את הנותן כמקור כֹח ושפע, שיש בידו להשפיע ברכה וטוב לאחרים. המקבל לעומת זאת, נתפס כאדם חסר, הנצרך למתנת בשר ודם - בעלי כֹח, ונתון לחסדיהם. אולם אצל משה ואהרן ובניו, יחסי ה"מקבל נותן" מופיעים בצורה הפוכה מהמתוארת - היא הצורה האמיתית שלהם: לנותן - משה - אין כלום, הוא מאבד את מעלתו וכוחו, ואילו המקבל - אהרן ובניו - הופכים להיות בעלי המעמד והמעלה האמיתיים! בעצם, כל אדם בעל כח ומעמד, הוא לא המקור האמיתי לשפע, אלא רק צינור להעברת השפע האלוקי לעולם, לייעודו. והמקבל, הוא באמת בעל המעלה והמעמד, שכן, הטוב והשפע האלוקי כוונו אליו, בהתאמה מלאה לכוחו, אופיו ויכולותיו! מה המשמעות? מה פשר הדברים אם-כן? מדוע מתקדשים הכוהנים ומתייחדים במעלתם על-ידי דם הקרבן המבטא את ביטול המעמד והייחודיות, את ההתמסרות? מדוע משה מלבישם ומבטא בכך שעליונותם אינה מכוחם? מדוע משה נעלם, דווקא במקום שהוא המקור המשפיע והמעניק? שמֲשים באופן פשוט, הדברים נעשים כך על-מנת למנוע טעות. אדם שמתמנה ומקבל מעמד עליון, אדם שמחשיבים אותו ומייחדים אותו, עלול להגיע לגאווה. עלול הוא לחשוב - "רוחי ונפשי עשו לי את החיל הזה", עשוי הוא לשכוח מה המקור האמיתי לעליונות לה זכה. בייחוד בעניין כמו הכהונה, שהמעמד והתפקיד, אכן מתאימים לאופיים ולכוחותיהם של המקבלים. לכן חשוב, שדווקא במקום כזה, יוזה על המקבלים - אהרן ובניו - דם הקרבן המבטא את ביטול העצמיות והחשיבות. דווקא במקום כזה, חשוב שמשה הוא שילבישם ובכך יחדיר להם שאין להם מעצמם כלום. כמו כן, חשוב שגם הנותן בעצמו, יאבד את המעלה, יעלם. כך יבין ויפנים, שבעצם, גם הוא רק מקבל. הכוהנים הם אמנם שלוחי דידן, שלוחי רחמנא, הם קדושים ועליונים, אך אל להם לטעות! אל להם להתגאות, שכן, הם רק שמשים, מתמסרים למשהו לא להם, כל מעלתם אינה משלהם. כמו שמתרגם אונקלוס: "וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אתם לכהן לי" - ודין פתגמא דתעביד להון לקדשא יתהון לשמשא קדמי.[3] כהן, חייב להבין, שהוא בסך הכל שמש. משמעות ההתמסרות אך בעומק, הזָאת דם הקרבן וההלבשה על-ידי משה, לא נועדו רק על-מנת למנוע גאווה. הדברים הללו אינם רק אמצעי למנוע טעות, אלא מבטאים את המעלה עצמה. מעלתם ומעמדם של הכוהנים בכך שהם מתמסרים לכלל, בכך שאין להם עצמיות. כל ייחודם בכך שהם שליחים, משמשים. ביטול העצמיות, ההתמסרות המוחלטת, אינה כותשת, מדכאת ומעלימה אותם, להיפך! היא שנותנת ביטוי מלא ונכון לכוחותיהם, לאופיים, היא הנותנת משמעות לקיומם, היא היא מעמדם! שמן כתית למאור נראה, כי העניין האמור, מתמצה בפסוק הראשון בפרשה - ואתה תצוה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור...[4] למאור, דרוש דווקא שמן זית כתית, כיוון שרק הכתיתה תוציא את הדבר הפנימי האמיתי, שעל ידו, אפשר יהיה להאיר את מנורת המשכן.
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] שמות פרק כ"ט פסוקים כ' - כ"א. [2] בדומה לקניין עבד בחזקה, שאחד מאופניו - הלבשת האדון על ידי העבד. (קדושין כט:). [3] שמות פרק כ"ט, פסוק א', וכן בכל מקום שמתרגם 'כהן' בהטיות השונות. [4] שם פרק כ"ז, פסוק כ'. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4435
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|