icon קישור לגירסת הדפסה 

שיחת שבת פרשת כי תשא התשס"ג*

מסירת הלוחות

חז"ל בירושלמי מתארים את אשר התרחש במרומי הר סיני בשעה בה חטאו ישראל בעגל -

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן - הלוחות היו אורכן ו' טפחים ורחבן ג', והיה משה תפיש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר - ולכל היד החזקה, ייא שלמא על ידא דגברת עליה מינאי.[1]

במרומי הר סיני, אחוזים משה והקב"ה בלוחות; ובתחתיתו עושים ישראל אותו מעשה. ברגע המסירה נופלים ישראל בעגל. כיוון שראה זאת הקב"ה ביקש לחטוף הלוחות מידי משה, ביקש לחזור בו ממסירת התורה, אך משה נאבק וגובר. הוא חוטף כביכול את הלוחות מידיו של הקב"ה ואף משתבח על כך - ייא שלמא על ידא דגברת עליה מינאי - שלום יהא ליד שגברה יותר ממני.

בשיא הקשר

בעומדם על נפילתם של ישראל סמוך כל כך למעמד האדיר בסיני, השתמשו חז"ל בביטויים קשים ודימו את ישראל לכלה שזינתה תחת חופתה. אך עם כל חריפותו של דימוי זה, דומה כי התיאור המובא במדרש מחריף עוד יותר את עוצמת הנפילה. בתיאור זה הנפילה לא מתבצעת בסמוך ובקירוב לנתינת התורה, אלא ברגע המסירה ממש. בדיוק כשמשה אוחז בטפחיים מכאן והקב"ה בטפחיים מכאן, עושים ישראל את העגל.

רגע המסירה מבטא את שיאו של הקשר בין ישראל לקב"ה. עד עתה שייכת הייתה התורה לקב"ה בלבד, ולאחר המסירה תהיה שייכת כביכול לישראל בלבד. רגע המסירה הוא הרגע היחיד בו אחוזים שני הצדדים בתורה, משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים, והקשר מגיע לשיאו. בדיוק אז, בתחתית ההר עושים להם ישראל עגל מסכה.

מאבק למימוש הקשר

הנפילה הגדולה בד בבד למעמד המסירה הגדול, מעלה תהיות על כדאיות הקשר; הקב"ה מתנחם כביכול על רצונו למסור את הלוחות, מתחרט על הניסיון ליצור קשר בינו לבין ישראל. מבקש הוא לחטוף את הלוחות מידיו של משה, למנוע את יצירת הקשר, אך משה אינו מוותר, הוא נאבק ומצליח לחטוף את הלוחות, ובעצם מביא למימושו של הקשר. על כך משבח הקב"ה את משה, ייא שלמא על ידא דגברת עליה מינאי.

ידועים דברי חז"ל על המילים 'אשר שברת' - 'אמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששיברת'[2]. שבח זה למשה הוא על שבירת הלוחות, על פעולה המבטאת את הקושי שבמסירת הלוחות, את הקושי שבקשר. אך כאן משתבח משה על חטיפת הלוחות, על פעולה להשלמת המסירה, למימוש החיבור. יישר כחך שפעלת ביד חזקה להוצאת הקשר לפועל.

יד המקרה?

במבט ראשון נדמה כי הנפילה בעגל ומסירת הלוחות המתרחשים במקביל אינם קשורים זה לזה. התחושה היא שלמרות שהרגע הוא אדיר ועל ההר מגיע הקשר לשיאו, חוטאים ישראל למטה בעגל.

אך באמת ההתרחשויות במעלה ההר ובתחתיתו קשורות וכרוכות זו בזו. לא בכדי בדיוק כשמשה והקב"ה אחוזים בלוחות חוטאים ישראל בעגל. לא הייתה זו יד המקרה שזימנה את שני המאורעות לנקודת זמן אחת. דווקא מפני שהחיבור בין ישראל לקב"ה הגיע לשיאו, דווקא מפני שעל ההר נמסרים הלוחות למשה, עושים ישראל את העגל.

בין עליונים לתחתונים

הרגע בו מגיע החיבור בין עליונים לתחתונים לשיאו הוא גם הרגע בו מתברר הפער האדיר ביניהם. בשיאו של הזיווג מתברר המרחק הבלתי ניתן לגישור בין הצדדים.

בהתנהלות החיים הפשוטה והרגילה, האדם לא מצפה לקשר כה גדול ומלא עם אלוקיו, אך סבור הוא שהדבר יתכן ואפשרי אילו רק יחפוץ בכך. מדמה הוא, שעל ידי עשיה נכונה, במקום הנכון ובזמן הראוי, מדרגה אחר מדרגה, שלב אחר שלב, ניתן להגיע לחיבור מלא.

רק ברגע בו מגיע החיבור לשיאו מתנפצת האשליה. דווקא בפסגת הקשר, מתגלה שישנו פער אדיר ובלתי מובן, שלא ניתן להתגבר עליו. הלוחות המחברים כביכול בין משה לקב"ה, מהווים גם חציצה; ללחיצת יד מלאה לא ניתן להגיע. אפשר לתפוס טפחיים מכאן וטפחיים מכאן, אך תמיד יישארו גם טפחיים באמצע. טפחיים המבטאים את הפער המהותי בין עליונים לתחתונים. טפחיים המבטאים שמעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, ומעולם לא עלה אדם למרום[3]. טפחיים המבהירים שהחופה בה עומדת הכלה - ישראל, במעמד הר סיני, היא חופה בלתי אפשרית.

חטא העגל אם כן, אינו סותר את מעמד מסירת הלוחות, אלא מהווה ביטוי לפער המתגלה בו.

ניסיון כושל

דבר דומה מצינו בחטאו של אדם הראשון בראשית הבריאה. רצה הקב"ה לעשות אדם בדמותו כצלמו, לברוא יצור שיביא לידי ביטוי בעולם הזה, החומרי והנמוך, כוחות אלוקיים. יצר אלוקים את האדם עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים. עוד באותו היום כשל האדם ונפל בחטאו...

גם חטא העגל וגם חטאו של אדם הראשון מעלים תחושה קשה, שכל פעם שישנו ניסיון להוריד אל העולם הזה כוחות אלוקיים שיפעלו במציאות, לא צולח הניסיון; תוך זמן קצר מגיע כישלון, מגיעה נפילה.

שימוש מעוות באידיאל

האידיאל, הרעיון, לקוח מעולמות עליונים, שלם הוא וטהור. הורדתו לעולם החומר, החסר והפגום, נועדה להאיר את המציאות הנמוכה, להדריכה ולהובילה על פי המחשבה האלוקית. בריאת האדם ומתן תורה, נועדו לזרוע בתוך המציאות החומרית כוחות אלוקיים שינהלו וינהיגו אותה, שיעלו אותה ויקדשו אותה. אך הורדה זו נתקלת בקושי - האידיאל מצליח לבוא לידי ביטוי בעולם החומר רק באופן חלקי, לא מצליח להתממש במלואו. פער גדול יש בין הראוי למצוי. משום כך חוטא האדם ואוכל מעץ הדעת; חוטאים ישראל ועושים להם עגל.

אולם נראה שהבעיה המתעוררת בהורדת כוח אלוקי לעולם החומר, עמוקה יותר מהמתואר. הטבעתו של כוח אלוקי במציאות מולידה בה התמודדויות חדשות. העוצמות שיורדות למטה יכולות אמנם להדריך את המציאות הנמוכה ולהעלותה, אך שימוש מעוות בהם עלול להוריד את המציאות לשפל, שללא הכוחות הללו לא היה ניתן להגיע אליו. מושגיה המעוותים של המציאות הנמוכה עלולים לעוות גם את האידיאל, העולם החומרי עלול להשתלט על העוצמות הללו, לגייסם ולשעבדם לטובתו. נמצאת אומר שהנפילות הגדולות מתאפשרות רק לאחר הורדת כוח אלוקי למציאות.

הכוח שהורד לעולם החומר על מנת שינצח עליו וינחהו, לא רק שאינו מצליח למלא את תפקידו באופן מלא, אלא הוא המאפשר הרס וחורבן.

חטא האדם וחטא העגל

בריאת האדם הורידה למציאות כוחות אלוקיים אדירים. האדם נברא בצלם אלוקים - ניתן לו הכוח להוביל ולהנהיג את העולם החומרי, לרוממו ולקדשו. דא עקא, שבהטבעת צלם אלוקים בתוכו, קיבל האדם גם את היכולת למרוד באלוקיו, לכפור בו. צלם האלוקים שניטע בו, איפשר לו לבחור לאן וכיצד ינתב את כוחו הגדול;  אם ככוח שמעלה ומרומם את עולם החומר, או ככוח שמורידו לשפל של מרידה ביוצרו.

בבהמות ובצמחים לא ניטע כוח אלוקי, ואין בכוחם לקדם את המציאות ולשכללה. מאידך, הם גם אינם מסוגלים להרסה ולהחריבה. האדם, שקיבל כוח אלוקי, יכול לשכלל ולפתח את המציאות, אך באותה מידה בכוחו גם להורידה ולהנמיכה; לגייס ולשעבד את הכוח האלוקי לתפיסותיו המעוותות של עולם החומר. בכחו של האדם לאכול מעץ הדעת.

כך הם הדברים גם בחטאם של ישראל בעגל. כוח אלוקי אדיר יורד לעולם; לוחות נמסרים למשה; הקשר בין עליונים לתחתונים מגיע לפיסגתו וכל שוכני ארץ מרגישים כמיהה אדירה לאלוקות, כמיהה אדירה לחיבור והתקשרות. אותם כיסופים שחשים הם לאלוקות, תחת שישמשו לפנִיה לאביהם שבשמים, מקבלים תרגום מעוות ומופנים לאלהים אחרים, לעגל.

הרגע הגדול בו נמסרו הלוחות לעולם הזה, טמן בחובו פוטנציאל להתקשרות חזקה מאין כמוה לה' יתברך, אך טמון היה בו גם הפוטנציאל לנפילה בחטא של עבודה זרה. הסכנה שהכוח האלוקי שירד לעולם יקבל תרגום מעוות לתפיסות נמוכות וחומריות, ויהפוך קרדום לנפילה הגדולה בעגל, גלומה הייתה בתוכו.

ויתור על החלום

המצב המתואר, יכול להוליד שתי צורות התייחסות.

אפשר לוותר על הורדת האידיאל; הטבעתו במציאות לא רק שלא מביאה למימושו המלא, אלא מאפשרת למציאות להגיע לדיוטות נמוכות שטרם הגיעה אליהן. כוחות נמוכים משתלטים על האידיאל, תפיסות מעוותות פוגמות בו והוא מגוייס לטובת עשייה הרסנית, ואם כך, לא מדובשו ולא מעוקצו. מוטב שיישאר בשמי שמיא ולא ירד ארצה, כך אמנם לא תואר המציאות באור אלוקי, לא תתעלה ולא תתקדש, אך גם לא תשפל, לא תהרס.

עדיף שבהמות תהלכנה בארץ, לא מועילות הן ולא מזיקות, מאשר שאדם, שנברא בצלם, יתהלך בה וישתמש בכוחותיו האדירים באופן מעוות והרסני; שתישאר חמדה גנוזה לפניו יתברך - כך אמנם לא תיווצר כמיהה כה גדולה לאלוקות, אך לפחות לא יחטאו ישראל בעגל. 'ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה'.

קידוש הנפילות

התייחסות אחרת אומרת להשלים עם הנפילות; העובדה שהנפילות הן תוצאה של הטבעת האידיאל במציאות, מלמדת שהנפילות הן כורח המציאות. יש לקבל את האידיאל על כל משמעויותיו, ואם אחת מהן היא שיהיו נפילות, הרי שהנפילות אכן צריכות להיות, חלק מהאידיאל הן. וכמו שהאידיאל מרומם וקדוש, כך גם הנפילות - אנו איננו מלאכים, חיים אנו 'בעולם הזה' ולא בכדי. תפקידנו להיות 'אנשי קודש', תפקידנו לחיות בתוך החומר ולקדשו.

מאבק כפול

מעשיו של משה מלמדים שהתייחסויות אלו מוטעות. משה לא מוכן לוותר על הורדת האידיאל מחד, ומאידך לא מוכן להשלים עם הנפילות.

מול רצונו של הקב"ה לחטוף את הלוחות מידיו, למנוע את יצירת הקשר, משה נאבק. הוא לא מוכן לוותר על הורדתו של האידיאל למציאות. ברור לו שהמציאות חייבת להתנהל לאורו של הרצון האלוקי ועל פי הדרכתו. יודע הוא גם יודע, שהדבר יוליד התמודדויות חדשות שחלקן אף יסתיימו בנפילות קשות, אך חששות אלו לא גורמים לו לוותר על האידיאל - 'וגברה ידו של משה וחטפן ממנו'.

מאידך, ברידתו מההר ושני לוחות האבנים בידו, בראותו את העגל - "וישלך מידָו את הלחת וישבר אתם"[4]. משה לא מוכן להשלים עם הנפילות. עם השִפלות והנמיכות הוא ינהל מלחמת חורמה מוחלטת ונחרצת. השאיפה להורדת האידיאל לא גורמת לו לקבל את הנפילות הנובעות מהורדתו.

שבח כפול נשתבח משה על פעולותיו; על המלחמה להורדת האידיאל ביד חזקה למציאות, משבחו הקב"ה - שלום יהא ליד שגברה יותר ממני, ועל מלחמתו הנחרצת בנפילות, על שבירת הלוחות, משבחו הקב"ה - יישר כחך ששברת.

לאחר שנאבק משה על קיומה של החופה והצליח להוריד את הלוחות לעולם, לאחר שנאבק בנפילה בעגל ושיבר את הלוחות, מצטווה משה לפסול לו שני לוחות אבנים חדשים, אך יהיו הם כראשונים; אותו תוכן ואותו אידיאל יהיה חרוט עליהן, לומר לך שהסכים ה' על ידיו של משה, סמך דעתו על התייחסותו הנכונה ללוחות הנמסרים, לכוחות האלוקיים המוּרדים.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ירושלמי תענית פרק ד, הלכה ה.

[2] בבא בתרא יד:

[3] על פי הגמרא בסוכה ה.

[4] שמות, פרק לב, פסוק יט.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2604

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer