פרשת כי-תשא התשס"ב, פרשת פרה, שיחת סעודה שלישית* טומאה וטהרה טומאת-מת בפרשת פרה יש התמודדות עם טומאת-המת, אין התפשרות עם המציאות של המוות. ניתן לראות זאת הן בהלכות המחמירות ביחס לטומאת המת, והן באופן הטהרה הקשה והמיוחד. הטומאה אומרת שיש כאן פגם, חיסרון. המציאות של המוות והחידלון לא אמורה להיות במציאות. מי שבא במגע עם המוות - נותר בו רושם ממנו. אך לא זאת המציאות, במציאות יש נצחיות, והמגע והרושם הזה של המוות הם חסרון בה. ודאי שהטמא אינו יכול להיכנס אל הקודש. אדם שהיה לו מגע עם המוות אינו יכול לבא אל הקדש. הקדש הוא החיים, הנצח. לא יכולה להיות לאדם שייכות אל המוות בהיותו בקדש. לכאורה, אופיה של המציאות הטבעית הוא שהיא זמנית, קמלה וחולפת, אך באמת זה לא כך: היא שייכת אל הנצח! התורה מורה לנו שחידלון הוא פגם כי המציאות באמת קשורה לחיים מלאים ולנצח. לכן, כל מגע עם המוות מטמא. יש טהרה מצד שני יש טהרה! אפשר להיטהר, לחזור אל החיים הנצחיים למרות שהיה מגע עם המוות! הנצח מנצח ומטהר. יש אפשרות להמשיך קשר אל הנצח גם במציאות חומרית שהתגלתה בנמיכות שלה ובחידלון שבה. יכולנו לחשוב על שתי אפשרויות: אפשרות אחת היא שהמוות טבעי, הכרחי ואין בו ובמגע איתו שום פגם כי זאת המציאות. אפשרות שניה היא בדיוק להפך: באמת העולם פגום מצד עצמו ואין יכולת טהרה, הוא חולף ואיננו שייך אל הנצח. אבל, אומרת לנו התורה שבאמת ישנו פגם בכל מגע עם המוות, אך עם זאת יש טהרה ממנו! חטא העגל חז"ל אומרים: "משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו: תבא אימו ותקנח הצואה, כך תבוא פרה ותכפר על העגל"[1]. כלומר, פרה אדומה מכפרת על חטא העגל. בלי להיכנס למהות החטא, תוצאת החטא היתה אמורה להיות חידלון והשמדה של עמ"י: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם"[2]. גם כאשר משה יורד מן ההר ורואה את מצבו של עמ"י, הוא מבין שלא יכול להתקיים חיבור בין התורה לעמ"י. לכן הוא שובר את הלוחות, הוא מרגיש שחייבים לשבור את הכלים. כביכול, זה סוף הדרך. א"א לתת תורה לעם במציאות כזאת. אך יש כפרה! משה מתפלל על עם-ישראל, הורג את החוטאים, עמ"י מכירים בחטא-"ויתאבלו", והקב"ה סולח. המציאות נמשכת כך, עם הפגם של חטא העגל שעם כל עונש נענשים גם עליו -"וביום פקדי ופקדתי"[3], ועם זאת יש קיום לעם-ישראל והקשר עם הקב"ה קיים. שבירת הלוחות אמנם גם משה מבין שאי אפשר לתת תורה לעם-ישראל אחרי חטא העגל, אין קיום לעם-ישראל ולתורה יחד במציאות הזאת, אך בניגוד לפתרון של הקב"ה- ככליון לעם-ישראל, הוא בוחר בפתרון אחר: אם אין חיבור וכביכול מוכרחים לבחור בין עם-ישראל לתורה, מעדיף הוא לוותר על התורה ושעם-ישראל ימשיך להתקיים! מכתב אלוקים והלוחות מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים הוא.[4] מדוע פסוק הזה נכתב כאן?[5] לכאורה פסוק זה בא להגביר את התמיהה על משה שהעיז ושבר את הלוחות, אך באמת הפסוק מבהיר את ההכרח לשבור אותם, התאור של גודל הלוחות מבהיר את ההכרח לשבור אותם. מי שאינו מבין שהלוחות אינן יכולות להינתן לישראל במציאות כזאת - או שהוא לא מבין את גודל הלוחות או שאינו מבין את עומק החטא. לכאורה, משה הודה לה' שאין חיבור בין עם-ישראל לתורה, אך במקום לכלות את עם-ישראל הוא מבין שאת הלוחות יש לשבור, ובסופו של דבר על-ידי זה באמת בסוף גם תהיה כפרה ועם-ישראל יקבל את התורה. משה אומר שזהו עם-ישראל והוא אמור לקבל את התורה. הוא פונה בתפילתו אל הקב"ה ואומר לו: "עמך", זה העם שבחרת בו, לכן גם אם הדרך תהיה ארוכה יותר, היא צריכה להימשך עם העם הזה, ואם הוא חטא אז זאת המציאות. חרות על הלוחות הלוחות הן "לוחות אבן", ועליהם נאמר: "חרות על הלוחות". חז"ל אומרים: "אל תקרי חרות אלא חירות - שאין לך בן חורין כמי שעוסק בתורה"[6]. יש חקיקה על אבן. זה עצמו פלא. איך יש חקיקה של התורה במציאות חומרית שמתכלה?! לכאורה מושגי חירות סותרים את החקיקה על האבן, החקיקה היא מוחלטת בלתי מתפשרת, אין שום אפשרות לעיגול פינות, ואילו החירות שייכת למושגי חופש, מושגים של אין-סוף. אך באמת, מושגי החירות האמיתיים אומרים שמה ששיך לחירות איננו מצומצם ומוגבל בשום מגבלה ולכן הוא יכול להחקק אפילו על אבן! לכן התורה שהיא בלתי מוגבלת והיא מקור החירות יכולה להגיע גם אל עם-ישראל שאולי לאחר החטא הוא גרוע אף מאבן. משה אומר לקב"ה - אתה קבעת שזה "עמך" והוא יקבל תורה. אולי בינתיים זה בלתי אפשרי וצריך לשבור את הלוחות, אך עם-ישראל צריך להמשיך להתקיים וצריכה להיות לו כפרה ובסוף הוא יקבל את התורה. בעצם מתגלה שבעומק הדברים לוחות הברית בעצמם מורים על כך שמוכרחת להיות כפרה וטהרה. זה שיש תורה שאמורה להביא את החירות לתוך העולם זה אומר שהעולם יהיה ראוי לקבל אותה. ההפטרה "ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה וארצו יצאו. ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בגויים אשר באו שמה". יש חילול ה' בכך שעם ה' בגלות! לכאורה זה דוקא קידוש ה' שעם שחטא גולה ואין לו כפרה, אך באמת זה חילול ה' אם אין לו כפרה. אם עם-ישראל איננו חוזר בתשובה ונשאר בגלות זה אומר שאין אפשרות שהקב"ה יופיע בו - וזהו חילול ה'. הקב"ה בחר בעם-ישראל וזה הכרח המציאות שבסוף עם-ישראל יהיה קשור אליו. אם עם-ישראל לא יחזור בתשובה מעצמו, הקב"ה עצמו יעשה זאת ויתן לנו לב חדש. יכול להיות שאותו דור ירגישו התעוררות בתוכם לתשובה, זה לא משנה איך ירגישו וזה גם איננו משנה כמה מזה יהיה מלמטה וכמה מלמעלה, אבל בסופו של דבר תהיה תשובה אל ה'. "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם".
* סוכם על-ידי תלמידים. [1] תנחומא ח'. [2] שמות ל"ב, י'. [3] שמות ל"ב, ל"ד. [4] שמות ל"ב, ט"ז. [5] הפסוק מובא לא תוך כדי התיאור של לימודו של משה על ההר אלא סמוך לירידתו מההר אחרי שהקב"ה כבר אומר לו שעם-ישראל חטא. [6] עירובין נד. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 4347
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|