icon קישור לגירסת הדפסה 

שיחת ליל שבת פרשת כי תשא-פרה התשס"ז*

עצם מעצמי

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת.

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.[1]

הפרשיה העוסקת במצות השבת ומופיעה בפרשתינו, הינה חלק מהפעמים הרבות בהם מוזכר הציווי על השבת בתורה. בפרשיה זו קיימת כפילות כלשהי לגבי השבת. ר' צדוק מסביר את הכפילות הזו על פי שתי בחינות הקיימות בשבת.

בגמרא מובאת מחלוקת אודות אדם הנמצא במדבר ולא יודע מתי יום השבת -  

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר: משמר יום אחד ומונה ששה. במאי קמיפלגי? מר סבר: כברייתו של עולם, ומר סבר: כאדם הראשון.[2]

רב הונא סובר שהאדם המסופק מונה ששה ימי חול וביום השביעי שובת, ואילו חייא בר רב סובר שבתחילה האדם שובת ולאחר מכן מונה ששה ימי חול[3]. נימוקי הדעות הם: לרב הונא - כברייתו של עולם, שקדמו ששת ימי המעשה ליום השבת; לחייא בר רב - כאדם הראשון, שנברא ביום השישי ומכח השבת יצא לששת ימי המעשה.

מסביר ר' צדוק שמחלוקת האמוראים נובעת משתי בחינות הקיימות בשבת, וכאמור, הכפילות בדבר ציווי השבת שבפרשיה הנ"ל היא כנגד שתי בחינות אלו.

כאדם הראשון

יש שבת 'כאדם הראשון' - זו השבת המתוארת בחלק הראשון של הפרשיה הנ"ל, שבה מוזכר:

א.  "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" - זו שבת של הקב"ה - שבתותי - הקב"ה בורא את העולם בששת ימי המעשה וביום השביעי שובת, ואת שבתותיו של הקב"ה מצווים ישראל לשמור.

ב.  "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם" - השבת מתוארת כאן כאות. אות, בדומה לאות ברית קודש החתומה בבשרו של אדם ביום השמיני ללידתו. 'אות' עניינה חקיקה מלמעלה, בלי שום קשר לעשייה של האדם. כך הוא בברית המילה, שכבר ביום השמיני ללידתו של אדם, כמעט טרם התחיל לחיות את חייו, מוחתם הוא באות ברית קודש; הכתבה מלמעלה. כך גם השבת שהיא 'כאדם הראשון' - הקב"ה שבת בבריאת העולם מעשייה, אך מבחינת האדם השבת מוכתבת עליו מלמעלה; אין לו צד בה, הוא פשוט נוחת לתוכה; היום הראשון לאחר בריאתו של אדם הוא יום השבת, אך נברא ומיד נכנס אליה.

ג.   הנימוק למצות השבת המוזכר בחלקה הראשון של פרשייתנו הוא - "לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". מי שמקדש את ישראל בשבת, הוא הקב"ה, בלי שום עשייה שבאה מצד ישראל.

כברייתו של עולם

ויש שבת 'כברייתו של עולם' - זו השבת המתוארת בחלקה השני של הפרשיה הנ"ל, שבה מוזכר:

א.   "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת" - ישראל עושים את השבת. קל להבחין בפער העצום שבין התיאור הקודם - "אך את שבתותי תשמורו" - לשמור את שבתותיו של הקב"ה, לעומת הביטוי כאן - "לעשות את השבת" - ישראל הם אלו שעושים את השבת.

ידוע שהשבת היא 'קביעא וקיימא' ובניגוד למועדים אין לישראל חלק בקביעת הזמן בו תופיע ותחול קדושתה. ועם כל זה, ישראל מצווים על תוספת שבת, הם מחילים חלק מקדושת השבת על ימי החול. יתרה מזו, בתיאור שמופיע בפרשייתנו השבת כולה, ולא רק תוספת שבת, מוצגת כמעשה ידיהם של ישראל - "לעשות את השבת" - ישראל עושים את השבת, 'מקדשים' אותה.

ב.   בניגוד לתיאור בחינת השבת הקודמת כ'אות', הרי שכאן בנוסף לתיאור השבת כ'אות' מתוארת היא גם כ'ברית' - "בְּרִית עוֹלָם". בניגוד לאות שעניינה הכתבה מלמעלה, הרי שברית קשורה מהותית לשני הצדדים הכורתים ביניהם את הברית. תיאור השבת כברית מצביע על היות השבת מעין יצירה משותפת של ישראל וקודשא בריך הוא.

ג.    הנימוק למצות השבת המוזכר בחלקה השני של הפרשיה הוא - "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". כאמור, זו השבת שהיא כנגד ברייתו של עולם שבה קדמו ששת ימי המעשה ליום השבת. וזו השבת שהאדם שותף ביצירתה ועשייתה - הוא פועל בששת ימי המעשה וביום השביעי שובת, ובכך הוא נוטל חלק בקדושת השבת.   

 

מכל הנזכר לעיל עולה תמונה מדהימה. דוקא בחינת השבת כנגד 'כברייתו של עולם' - השבת שכנגד שביתתו של הקב"ה בששת ימי המעשה - היא השבת שיש לאדם חלק בה והיא לא מוכתבת עליו מלמעלה. השבת שישראל מצטווים לעשות אותה, באופן אקטיבי, ולא רק לשמור אותה, באופן פאסיבי, דוקא לגביה מוזכר הנימוק - "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".

לעומת זאת, השבת שהיא כ'אדם הראשון', דוקא היא מתוארת כמוכתבת לאדם מלמעלה בלי שייטול חלק בעשייתה ובקדושתה.

בחינת השבת 'כברייתו של עולם', השבת שנוטל האדם חלק בקדושתה, מבהירה על יכולתם של ישראל להידמות לאלוקים. כיון שנבראו ישראל בצלם אלקים, מסוגלים הם להידמות ליוצרם; וכמו הקב"ה, שלאחר ששת ימי הבריאה שבת ממלאכתו, כך גם ישראל - עושים בששת ימי המעשה ושובתים ביום השביעי, ובכך נוטלים חלק בהופעת קדושת השבת במציאות.

ישר כחך ששברת

פרשיית השבת מוזכרת בפרשתנו בסמוך למעשה העגל, ובאופן רחב יותר בתווך שבין מעמד הר סיני ומסירת לוחות ראשונים למעשה העגל ולפסילת לוחות שניים.

ברדת משה מן ההר ובהיפגשו עם העגל אותו עשו ישראל, משליך משה את הלוחות מידיו ומשברם לעיני ישראל. חז"ל[4] מלמדים אותנו שמעשה שבירת הלוחות הינו אחד מן המעשים שעשה משה מדעתו והסכימה לו דעת המקום, וכך דרשו חז"ל[5] את הפסוק "אשר שברת" - 'ישר כחך ששברת'.

על פניו קשה להבין על מה ולמה שיבח הקב"ה את משה. מסירת הלוחות למשה רבינו והורדתם לתחתונים, מבטאים את יצירת הקשר וכריתת הברית שבין עליונים לתחתונים, שבין קודשא בריך הוא לכנסת ישראל. מעשה שבירת הלוחות כמוהו כמניעת הברית מלהיכרת, מעשה שמונע את יצירת הקשר, ואם כן - מה המקום לשבח את משה על כך?!

אלא שחז"ל דרשו שמשה עשה מעשה זה כיון שאמר "מוטב שתדון כפנויה ולא כאשת איש"[6]. משה רבינו שובר את הלוחות, מונע את יצירת הקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל, משום שאם ייווצר הקשר במצב בו נמצאים ישראל כעת, הרי שידונו ישראל כאשת איש שזינתה, וזאת בנוסף לעובדה שהקשר שייווצר ידמה לזיווג שהכלה מזנה בו תחת חופתה. זיווג כזה, קשר וברית שכאלה, מוטב שלא יווצרו. ואכן משבח הקב"ה את משה על כך - "ישר כחך ששברת".

 

לאחר שבירת הלוחות מתואר תהליך של תשובה ותיקון שמעביר משה את ישראל, כשבסופו מצטווה משה לפסול לוחות שניים בהם ייכתבו אותם דברים אשר היו על הלוחות הראשונים אותם שיבר משה. ניתן לקרוא את התהליך הזה בשני אופנים.

מוכרחים להתפשר

ניתן לתפוס שמעשה העגל גילה שאין ביכולתה של המציאות התחתונה לקלוט את ההארה האלוקית המוארת מלמעלה. כליה של המציאות התחתונה אינם מותאמים לעוצמת ההארה האלוקית כשהיא מוכתבת מלמעלה על המציאות, והתוצאה היא - עגל מסכה. לכן - צריכים להתפשר. יש לצמצם את גודל ההארה, על מנת שכליה של המציאות יוכלו להכיל אותה בקרבם. יש לפסול לוחות מעשה ידי אדם ולא מעשה אלקים, מעין ויתור, ועל ידי כך יהיה אפשר לכתוב את אותו התוכן שהיה על הלוחות הראשונים, על הלוחות השניים, אשר יוכלו להיקלט ולהתקבל בתחתונים כראוי.

חשיפת ההתאמה והשייכות

אולם ניתן להבין אחרת לגמרי. מפשט הפסוקים עולה כי מעשה העגל התרחש בסוף ארבעים היום בהם שהה משה בהר סיני, ועד אז החזיקו ישראל בטהרתם. חז"ל במדרש[7] מתארים כי מעשה העגל התרחש בה בעת שלמעלה היה הגילוי החזק ביותר של הקשר. בזמן שלמעלה אוחזים הקב"ה ומשה בלוחות, ברגע 'מסירת הטבעת', עושים ישראל למטה את העגל. אם כן, מעשה העגל מצביע על הפער העצום שקיים בין עליונים לתחתונים. למעלה יש ניסיון לחבר בין עליונים לתחתונים, בין ישראל לאביהם שבשמים, ומעשה העגל למטה מצביע עד כמה החיבור והזיווג הזה הוא בלתי אפשרי, עד כמה הפער הוא בלתי ניתן לגישור.

לאור כך, כל תהליך התשובה והתיקון שעוברים ישראל אשר בסופו פוסל משה לוחות שניים, מואר באור אחר. מגמת התהליך היא לחשוף ולגלות שבמעמקיה של המציאות התחתונה גנוזים כוחות שמותאמים להארה האלוקית, וממילא הזיווג והחיבור בין עליונים לתחתונים הוא אפשרי גם אפשרי. כשהדברים הוכתבו מלמעלה, נתגלה עד כמה רחוקה המציאות התחתונה ממקורה האלוקי. כעת יש צורך בעבודה מרובה מלמטה שתגלה ותחשוף את היסודות האלוקיים הגנוזים במציאות התחתונה, וממילא תתברר התאמתה ושייכותה למקורה; יתברר שלוחות שהם מעשה ידי אדם מסוגלים להיות מצע למכתב אלוקים שייחרט עליהם.

אין כאן לא ויתור ולא התפשרות, כי אם בירור התאפשרותו של הקשר בין שמים לארץ; אותו קשר שלא צלח בראשונה כיון שהכל בא בהכתבה מלמעלה, יתאפשר לאחר התעוררות התחתונים לעבודה ותיקון שיחשפו את הכוחות האלוקיים הגנוזים בעמקה של המציאות.

בצלם אלקים

השבת ועשרת הדברים, ביסודם הינם דברים המוכתבים מלמעלה, הארה אלוקית המושפעת אל המציאות התחתונה. אולם מבלי אדם שייברא בצלם אלקים, מבלי התאמתם של המציאות ושל ישראל להארה האלוקית מכח הכוחות האלוקיים הגנוזים בעומקה, לא תוכל השבת להופיע במציאות וכן ירידת התורה לעולם לא תתאפשר. רק מכח העובדה שנבראנו בצלמו כדמותו, רק מכח שאנחנו 'עצם מעצמיו' כביכול, אפשר שתופיע קדושת השבת בארץ ושתורה תרד לעולם.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות לא יג-יז.

[2] שבת סט:

[3] בהמשך מפרטת הגמרא מה יכול אדם זה לעשות בימי החול שלו, ומה לא.

[4] יבמות סב:

[5] שם.

[6] שמות רבה פרשה מג אות א.

[7] ירושלמי תענית ד, ה.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2646

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer