icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויקהל - פקודי התשס"א, שיחת סעודה שלישית*

שבת ומשכן

שיעבוד מצרים

ספר שמות מתאר בראשיתו את שיעבוד מצרים, ומסתיים בתיאור בניית המשכן והשראת שכינה בישראל. באופן יחסי, מוקדש חלק מצומצם לתקופת השיעבוד, ורובו של הספר מתרכז בתהליך היציאה ממצרים. נקודה זו תמוהה לאור העובדה כי זמן השיעבוד ארך מאתיים ועשר שנים ואילו רוב רובם של האירועים המתוארים בהמשך התרחשו בתקופה קצרה מאוד יחסית - בשנתיים הראשונות לשחרור.

כנראה צריך לומר, כי אומנם עברה תקופה ארוכה של שיעבוד אבל שום דבר משמעותי לא התרחש בה. יתירה מזאת יתכן וזו בדיוק האמירה שהתורה מנסה להעביר לנו - שיכול לעבור זמן ארוך מאוד, אולם שום דבר ממשי-אמיתי לא קורה בו; לפיכך ממעטת התורה בתיאוריה אודות תקופה זו.

להשתחרר מהמֵיצרים

היציאה ממצרים לחירות מאופיינת על ידי שני מסלולים, לא פשוטים, המהווים דגם של כל התקדמות והשתחררות. השלב הראשון הוא מרגע היציאה ועד מתן תורה, והשלב השני הוא ממתן תורה ועד חנוכת המשכן והשראת שכינה בישראל.

השלב הראשון שעם ישראל צריך לעבור הוא להשתחרר ממצרים ומכל מערכת המושגים שמצרים מבטאת. עַם ישראל נולד בגלות, תחת שיעבוד - עובדה לא נורמלית בהיווצרות עם. בדרך-כלל, עם נוצר בארצו ובונה את תרבותו וכו' כשבמשך הזמן פעמים יש עליות ופעמים ירידות, עד כדי שיעבוד ע"י עם אחר. אולם, בישראל אין פני הדברים כך. המהר"ל[1] מסביר כי הסיבה לכך שישראל "נולדים" במצרים, היא בשל היותם בעלי רוח גדולה. ככל שדבר הוא בעל רוח גבוהה יותר, כך קשה לו להופיע במציאות באופן מלא כבר בראשית הופעתו. למה הדבר דומה? להבדל שבין התפתחות בני-אדם להתפתחות בעלי-חיים. בע"ח, עם היוולדם מביאים לידי ביטוי כמעט באופן מושלם את מה שהם יהיו עם גדילתם. אין להם עומק רוחני שאמור להופיע, ולפיכך קל יותר כבר בלידה להוציא לפועל את עצמם. לעומת זאת, תינוק שנולד - יש פער עצום בינו לבין אדם בוגר. עליו עוד להתפתח במשך תקופה ארוכה עד שאט-אט יוציא לפועל את הגנוז בו. כך הם פני הדברים ביחס לישראל. בשל היותם בעלי עוצמות פנימיות כה גדולות, לוקח זמן ארוך עד שהם מצליחים להביא לידי ביטוי את אותן עוצמות. ובגלל אותה גדלות פנימית, ההופעה הראשונה שלהם מאוד מצומצמת - דווקא בגלות מצרים.

מֵיצרי הנשמה

יחס דומה נמצא ביחס שבין הגוף לנשמה. הגוף, "מרגיש" בנוח מאוד בעולם הזה, הוא משתלב היטב בכל המציאות החומרית האופפת את האדם. לעומתו, הנשמה מרגישה בלחצים גדולים, במֵיצרי-מצרים. לכן, יש צורך לשחרר אותה, ובהקבלה- את ישראל, מכבלים אלו. כך מסביר השפת-אמת[2] את הפסוק "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים"; סבלות- היכולת לסבול בסבלנות את לחצי עולם החומר. תהליך זה מתרחש בעשר המכות. עד אותו רגע היה נדמה כי אין פער משמעותי בין ישראל למצרים - שתי מציאויות חומריות שאחת יותר חזקה מהשניה ולפיכך שולטת בה ומשעבדת אותה. עשר המכות מברר כי יש הבדל דרגאי עצום בין השנים. הרוח מתחילה להתרומם מלחצי החומר, ומתחיל להתברר כי יש כאן משהו אחר, לא מהעולם הזה.

הקשיים שבדרך

לא קל לרוח להתגלות. מצרים, המהווים את המעטפת החומרית, מסרבים לקבל זאת. ברגע שישנה התרוממות, מיד באה התגובה - "תכבד העבודה על האנשים", החומר לא מוכן שהרוח תופיע, הוא עדין מנסה לשלוט על הכל. יתירה מזאת, גם עם ישראל לא ממש מוכן לכך. הוא לא יודע לאן עליו לצעוד ומה צופן לו העתיד, הוא כבול באופן מאוד משמעותי בכבלי החומר והדבר משפיע גם באופן פנימי. לעיתים, גם כאשר האדם יודע כי יש בקרבו נשמה גדולה, והא מכיר בכך כי יש לה סגנון חיים אחר, הוא מתבייש לבטא זאת כלפי חוץ ומשתדל להצניע זאת עד כמה שהוא יכול. לאור כל זאת, רבש"ע הוא הפועל את כל המהלך במסלול הראשון, בבחינת "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים". יש לפקוח עיני העוורים ולהראות להם דרך חדשה. שמש גדולה וחזקה מופיעה, מאירה ומבררת כי יש כאן עם שונה, ומי שלא מסכים לקבל זאת - נשרף, כפי שמשתקף במכת בכורות.

שותפות

גם החלק השני, ממתן תורה ועד להשראת שכינה אינו חלק פשוט. אומנם ישנו מעמד נשגב בהר סיני, אולם בדרך להורדת הדברים למציאות חל משבר - חטא העגל ושבירת הלוחות. כל עוד הדברים נשארים "שָם" על ההר, נראה כי הכל הולך למישרין, אולם על-מנת להגיע למציאות של "לכו שובו לאהליכם" - השראת שכינה בתוך מחנה ישראל, יש לעבור שלב נוסף. כל עוד רק השי"ת פועל, והאדם והאומה פסיביים, אי-אפשר ליצור מציאות של עם ששכינה בקרבו. על האדם מוטל להיות שותף לתהליך הזה, ולפיכך יש צורך להגיע ללוחות שניים, לוחות שנכתבים ע"י משה -"פסל לך"- בעמל אדם. חשוב להבין - הלוחות השניים זהים לחלוטין ללוחות הראשונים!  לא נמצא דבר בלוחות שניים שלא היה קיים בלוחות הראשונים, אין שום הבדל- למעט אחד; בלוחות שניים ישנה שותפות של האדם. לא מספיקה רק הופעה מלמעלה למטה, יש להשלים את ההופעה ע"י פנייה מלמטה למעלה, מהאדם כלפי רבש"ע.

כך הם פני הדברים גם בבניית המשכן, המבטא את ההתפרטות של התורה לתוך חיי המעשה. המשכן הוא נקודת קודש, אולם בנייתו נעשית ע"י האדם, בימי החול. את אותם אידיאלים גדולים שנמסרו במתן תורה, יש להופיע בחיים עצמם.

שני שלבים אלו משלימים זה את זה. ראשית - נעשה בירור ע"י עשרת המכות כי ישנו כאן עם בעל רוח ענקית שאין דומה לה, שלב הנעשה בעיקר ע"י רבש"ע בעוד שעם ישראל פסיבי. השלב השני הוא העמל שהאדם עושה על-מנת לקחת את הגודל שנחשף בפניו, ולנסות ליישמו בחיי המעשה.

שבת ומשכן

את שני השלבים הללו ניתן למצוא בתימצות בתיאור הכפול אודות היחס שבין הציווי על מלאכת המשכן לבין הציווי על השבת. בפרשיות תרומה-תצוה מוזכר קודם הציווי על המשכן ורק אח"כ הציווי על המשכן. לעומת זאת, בפרשיות ויקהל-פקודי אנו מוצאים תיאור הפוך.

יש בחינה שבה שבת מופיעה בסוף התהליך, והמשכן שלא נבנה בשבת מצביע על שייכותו לימי החול. עולם הרוח הוא שונה, מובדל ומנותק מעולם החומר, ולפיכך שבת מופיעה בסוף כדגם למגמה הסופית אליה יש לשאוף. מאידך יש בחינה בה שבת היא ההתחלה להכל, מקור לכל. משבת יונקים וממנה ממשיכים אל תוך ששת ימי המעשה. השאיפה היא לחיות את ששת ימי-החול מתוך מבט של שבת, לעשות את הכל מכוחה של השבת, ובעצם למשוך את השבת לימי המעשה.

 

על עם ישראל מוטל לעבוד בשני המסלולים; התרוממות ושאיפה להפגש עם מושגים עליונים, אין-סופיים, בד בבד עם העמל ליישמם בחיי המעשה. כך בעז"ה, נזכה במהרה להשראת שכינה בכל רבדי המציאות.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] עי' לדוג' גבורות ה', פרק ד' עמ' כ"ט.

[2] שפת אמת, תרל"ח, ד"ה בפסוק והוצאתי וכו'.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2488

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer