icon קישור לגירסת הדפסה

שיחת ליל שבת פרשת ויקהל פקודי - החֹדש התשס"ז*

דַיָּם וְהוֹתֵר

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשֹת אֹתם.[1]

כותב הרמב"ן בתחילת הפרשה:

והנה משה אחר שצוה לאהרן והנשיאים וכל בני ישראל האנשים כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני אחרי שבור הלוחות, ונתן על פניו המסוה, חזר וצוה והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים.

ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר (לעיל כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה.[2]

אהבת עולם אהבתיךְ

חטא העגל מופיע בתורה בתווך שבין פרשיות הציווי על הקמת המשכן - תרומה ותצוה - לבין הפרשיות העוסקות בעשיית המשכן - ויקהל פקודי. התורה חוזרת ומתארת את מלאכת המשכן לפרטיה ודקדוקיה, והרמב"ן מסביר שסיבת הדבר נעוצה בחטא העגל המתואר בפרשת כי תשא. ניתן היה לחשוב שחטא ישראל פגם במשהו באהבת הקב"ה אותם, אולם התיאור החוזר ונשנה אודות מלאכת המשכן בלא שינוי כלשהו מצביע על כך שחזרו ישראל לקדמותם ולאהבת כלולותם; אהבת הקב"ה לישראל לא נפגמה בכהוא זה בעקבות החטא, ובידוע שחפץ הקב"ה להשרות שכינתו בתוכם כבתחילה.

נדיבות לב

רמב"ן בדבריו מצביע על אי פגימת אהבת הקב"ה לישראל. ניתן לומר שהתיאור החוזר ונשנה של עבודת המשכן לכל פרטיה ודקדוקיה, מצביע גם על חזרתם של ישראל לאהבת הכלולות שבינם לבין קודשא בריך הוא. גם הם מצידם, מלבד תהליך התשובה אותו עברו, מביעים בהקמת המשכן את רצונם לשוב ולהתקשר עם הקב"ה כבתחילה.

ניתן למצוא סמך בפסוקים לחזרת ישראל לאהבת כלולותם, בכך שמודגשת בפסוקים נדיבות ליבם של ישראל והירתמותם לבניית המשכן:

ויבֹאו כל איש אשר נשאו לִבּוֹ וכל אשר נדבה רוחו אֹתו הביאו את תרומת ה'...

ויבֹאו האנשים על הנשים כל נדיב לב...

וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא לִבָּן אֹתנה בחכמה טוו את העזים...

כל איש ואשה אשר נדב לִבָּם אֹתם להביא לכל המלאכה...[3]

ישראל נרתמים למלאכת המשכן בנדיבות לב; יש שנרתמים לתרום את החומרים הדרושים, ויש שבאים לסייע בעזרת כישוריהם השונים לבניית הכלים ועשיית הבגדים עצמם. ניתן לעמוד על סדרי הגודל של הירתמותם למלאכת המשכן בעזרת הפסוקים הבאים:

ויאמרו אל משה לאמר, מרבים העם להביא מדי העבֹדה למלאכה.[4]

הירתמות רחבה זו של ישראל ונדיבות ליבם מורים על שאיפתם לחידוש ומימוש הקשר בינם לאביהם שבשמים.

וראה ועשה

נראה כי קיים קושי בגילוי נדיבות ליבם של ישראל. בפרשיות תרומה ותצוה מצטוה משה בהקמת המשכן ובעשיית בגדי קדש לאהרן ובניו. הציווי - מפורט ומדוקדק. נדיבות ליבם של ישראל והירתמותם לבניית המשכן, לא מאפשרת להם לעשות משכן, כלים ובגדים כפי שעולה על רוחם, אלא עליהם לעשות זאת על פי ציווי ה' למשה.

דומה הדבר לאומן שנקרא למלאכת אומנות, אך הקוראים לו לא מאפשרים לו לבנות תכנית משלו כי אם מכתיבים לו הם את התכנית ודורשים ממנו לבצעה על כל פרטיה ודקדוקיה. במקום שיביא הוא את כשרונו לידי ביטוי באופן חופשי, מוכרח הוא לפעול על פי תכניתו של אומן אחר. כך גם ישראל המתנדבים למלאכת הקדש שבמשכן. מלאי אהבה הם לאביהם שבשמים, מלאי רצון לשוב ולממש את הקשר בינו לבינם,  ולכן חפצים הם לבנות לו דירה בתחתונים על מנת שישרה שכינתו ביניהם. אולם אין באפשרותם לבטא את אהבתם ביטוי חופשי, כי אם באופן מסויים ומוגדר אותו ציוה ה' את משה.

אהבה אמיתית

נראה כי תיאור זה חושף מהי אהבה אמיתית. אוהב שמרוב חפצו להשפיע על אהובו מטובו ומכשרונותיו לא מותיר מקום לבן הזוג, אינו אוהב אמיתי. מוקד אהבתו אינו זולתו, כי אם הוא עצמו. חפצו הוא להביא את עצמו לידי ביטוי דרך השִפעה שישפיע על אהובו. אהבה אמיתית זו אהבה שמותירה מקום לבן הזוג שאותו אוהבים. אהבה בה מתאים האוהב את עצמו לרצונותיו של אהובו, ועל פיהם מטיב הוא לו ופועל למענו. אהבתם האמיתית והכֵּנה של ישראל לקב"ה תתגלה דוקא בכך שיבנו משכן לשמו על כל פרטי ודקדוקי הציווי שנצטוה בו משה, שכן זהו רצונו של בן זוגם, במשכן זה ולא באחר.

בריאת עולם

כאהבת ישראל לאביהם שבשמים, כך אהבתו של הקב"ה למציאות בכללה ולישראל בפרט. נראה שכבר בתשתית הבריאה מתגלה יסוד זה של השפעה באופן שמותיר מקום למושפע ולמקבל ההטבה. הקב"ה חפץ לברוא עולם על מנת להיטיב לו מטובו המוחלט. השפעתו האינסופית של הקב"ה לברואים תוביל לכך שהבריאה שתיברא תהיה כמעט חסרת משמעות, לא יהיה בכוחה לפעול וליצור באופן עצמאי, ייטשטש וייעלם קיומה בהארתו העליונה והאינסופית של בורא העולם. על מנת לתת משמעות לבריאה ולהותיר לה מקום, מצמצם הקב"ה את השפעתו והארתו, ובכך מקבלת הבריאה משמעות ועמידה עצמית משלה; בכוחם של הברואים לפעול וליצור, לחלקם אף ניתנה בחירה חופשית, ועוד.

בטל רצונך מפני רצונו

נכון הוא שקיים פער מהותי בין צמצום גילויי האהבה של הקב"ה כלפי ישראל לבין צמצום גילויי האהבה של ישראל כלפי אביהם שבשמים. מטרת צמצום השפעתו של הקב"ה לבריאה היא להותיר מקום לברואים, דבר שלא ניתן להיאמר על צמצום גילויי נדיבות ליבם של ישראל לה'. אולם עם כל זה עולה עקרון אחד משני צירים אלה, והוא: אהבה אמיתית היא אהבה בה מתחשב האוהב בבן זוגו ואת אהבתו מבטא הוא באופן שמותאם לרצונותיו של אהובו ובאופן שמותיר לו מקום לבוא בו לידי ביטוי.    

בנוגע לאהבת אדם לחבירו מרבים להשתמש בביטוי 'חיבוק דֹב'. אהבה שלא מתחשבת באהוב, כמוה שחיבוקו של דב, חיבוק שחונק את מי שמחבקים אותו. כך באהבת איש לרעהו, וכך הוא בקשר בין ישראל לאביהם שבשמים. 

וַיִכַּלֵא העם מֵהביא

כאמור לעיל, ישראל בפרשתינו מגלים נדיבות לב עצומה ביחס למלאכת המשכן, עד כדי אמירתם של עושי המלאכה למשה "מרבים העם להביא". בעקבות זאת מצוה משה את הציווי הבא:

וַיְצַו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, ויכלא העם מהביא.[5]

נראה כי הביטוי "ויכלא העם מהביא" טומן בחובו הרבה מעבר לכך שישראל חדלו מלעשות עוד מלאכה לתרומת הקדש. נראה כי התורמים נדרשו לכלוא את עצמם מלהביא תרומות נוספות. אם ננסה להמחיש זאת, הרי שהיה אדם שהיה בדרכו לתרום תרומתו ולא הספיק עד שכבר עבר הקול במחנה שלא לעשות עוד מלאכה לתרומת הקדש, הרי שעליו לחזור עם תרומתו לביתו. אדם כזה כולא, מלשון 'בית-כלא', את רצונו העז לתרום את תרומת הקדש.

קושי עצום יש בדחיקת וכליאת ביטויי האהבה שרוצה לבטא האדם כלפי אלקיו, אולם זוהי אהבה אמיתית; אהבה שמקשיבה קשב רב לחפצו של האהוב וכשקורא הוא כלפי אהובו-מטיבו לעמוד מהטבתו, אכן נכלא הוא מהביא.

הוצאה מרשות לרשות

הגמרא בשבת[6] לומדת מהפסוק הנ"ל את איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת. ישראל נכלאו מלעשות למלאכת הקדש, ולא הוציאו תרומות מרשות היחיד (ביתם) לרשות הרבים (מחנה לויה, בו חנה משה). הגמרא מיד שואלת את השאלה המתבקשת:

וממאי דבשבת קאי, דילמא בחול קאי, ומשום דשלימא לה מלאכה, כדכתיב 'והמלאכה היתה דים'?!

כאמור, השאלה מתבקשת. מנין שנכלאו העם מהביא ביום השבת, וגם אם היה זה בשבת, לא נראה בפסוקים שכליאתם נבעה מאיסור הוצאה כי אם מהעובדה שהושלמה המלאכה כבר והיתה דים. תשובת הבבלי היא שנלמדת גזירה שוה מהעברת שופר ביום הכיפורים להעברת הקול שהעביר משה במחנה, ומה יום הכיפורים הוא יום אסור כך גם היום בו הועבר קולו של משה במחנה לחדול מלהביא היה ביום אסור, ביום השבת[7]. הירושלמי עונה שגם אם לא היה זה ביום השבת סוף סוף למדנו שנאסרה הוצאה מרשות לרשות כיון שהבאת התרומות למשכן מכונה בפסוק בלשון מלאכה, ומלאכות אסורות בשבת[8].

על כל פנים נראה שעדיין קשה הקושיה השנייה שבבבלי - "ומשום דשלימא לה מלאכה" - וכמבואר לעיל, שגם אם היה זה בשבת, נראה שכליאתם מלהביא נבעה לא מאיסור הוצאה כי אם מהעובדה שהמלאכה היתה דים?!

שביתת השבת

נראה לבאר שהגם שנכלאו ישראל מלהביא תרומתם משום שהושלמה המלאכה, בכל זאת ניתן ללמוד מכאן על איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, וזאת משום שעניין השביתה בשבת וכליאת העם מהביא תרומתם, עניינם אחד.

בששת ימי המעשה מצטוים ישראל לפעול וליצור, וביום השבת מצווים לשבות מעשייה. חשוב להדגיש ששביתתם אינה רק מעשייה גשמית, כי אם גם מעשייה רוחנית. שביתת ישראל בשבת מורה על כך שעשייתם, הגשמית והרוחנית, היא לשם שמים ונובעת היא מאהבת ישראל לאלוקם. וכדי להורות שאהבתם לה' הינה אהבה אמיתית שמוקדה הוא בעשיית רצון ה' ולא בהבאת עצמם לידי ביטוי מופרז מבלי להקשיב לרצונותיו של אהובם, מצטווים ישראל במצות השבת. בשביתתם מעשייה על פי צו ה', מגלים הם כי בכוחם לכלוא עצמם מלפעול וליצור, והגם שכל פעולתם נעשית לשם שמים, כשרצון בוראם-אהובם שישבתו מפעולה - שובתים הם.

כליאת העם את עצמו מלעשות עוד לתרומת הקדש ושביתת ישראל מעשייה ביום השבת, מגלים כי ביטויי האהבה של ישראל לאביהם שבשמים מקורם באהבה אמיתית וכנה, כזו שקשובה לרצונו של 'בן זוגם', ומוקדה אינו הם עצמם כי אם אביהם שבשמים.

שבת ומשכן

נראה כי כל דברינו טמונים כבר בפתיחתה של פרשתנו. פרשתינו פותחת בפסוק המהווה פתיחה למלאכת המשכן, ובסמוך אליו מוזכר הציווי על השבת:

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם, אלה הדברים אשר צוה ה' לעשֹת אֹתם. ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לה', כל העֹשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת.[9]

כבר עמדו חז"ל על סמיכות עניין השבת למלאכת המשכן, וכפי שכתב רש"י:

הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת.[10]

ניתן להבין את דברי חז"ל כך שהשבת והמשכן הם שני עניינים שונים שאינם קשורים זה לזה. התורה הסמיכתם כדי לומר שבהתנגשות ביניהם השבת גוברת, ואין מלאכת המשכן דוחה אותה.

אולם לאור דברינו קיים קשר מהותי בין שני עניינים אלה, וכן ברור מדוע לא דוחה מלאכת המשכן את מצות השביתה בשבת. בבנותם משכן לה' מבטאים ישראל את אהבתם לה'. אהבתם תתגלה ככנה ואמיתית אם יקפידו על כך שיעשו משכן, כלים ובגדים באופן המכוון לרצון ה' שהתגלה בציוויו אל משה, על כל פרטיו ודקדוקיו. כמו כן, תיבחן אהבתם ביכולתם להיכלא מהביא עוד תרומה למלאכת הקדש. שיאה של התגלות אמיתיות אהבתם לה' היא ביכולתם לשבות ביום השבת ממלאכת המשכן, ובכך מתברר שמוקד אהבתם הוא בעשיית רצון קונם.

דַיָּם וְהוֹתֵר

והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אֹתה והותר.[11]

שתי בחינות קיימות באהבת ישראל לקב"ה - דים והותר. המניע את ישראל לתרום למלאכת הקדש הוא נדיבות ליבם, אהבת הכלולות שאליה רוצים ישראל לחזור לאחר מעשה העגל, וזו בחינת ה'הותר'. ובחינה נוספת יש, בחינת 'דים', שחושפת ומגלה שמוקד אהבתם אינו הם עצמם כי אם ה' אלוקיהם וגילוי רצונו בעולם.

שתי בחינות אלו מצביעות על רצונם של ישראל לשוב ולהתקשר עם קודשא בריך הוא, וכמים הפנים לפנים - ישוב גם ה' לאהבת כלולות זו ויַשרה שכינתו בתוכם.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמות לה, א.

[2] על הפסוק הנ"ל.

[3] שמות לה, כא-כט.

[4] שמות לה, ה.

[5] שמות לו, ו.

[6] שבת צו:

[7] "גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא 'ויעבירו קול במחנה' וכתיב התם 'והעברת שופר תרועה', מה להלן - ביום אסור, אף כאן - ביום אסור".

[8] "מניין שהוצאה קרויה מלאכה? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמע לה מן הדא 'ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא' - נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים" (ירושלמי שבת א, א).

[9] שמות לה, א-ג.

[10] בפירושו לפסוק ב.

[11] שמות לו, ז.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2537

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer