icon קישור לגירסת הדפסה 

פרשת ויקרא התשס"ג, שבת זכור, שיחת סעודה שלישית*

הקרבת הלב והמעשה

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.[1]

עבודת הקרבנות

ספר ויקרא נפתח בפרשת הקרבנות. בכל עניין הקרבנות קיים מימד טראגי מסוים, שקשה שלא לעמוד עליו.

התורה מתייחסת לעבודת הקרבנות כשיא עבודתו הרוחנית של האדם. הנצי"ב, בהקדמתו לספר שמות, מסביר כי בניית המשכן מהווה בעצם את השלמתו של תהליך הבריאה. כלומר, בריאת שמים וארץ ממשיכה ב'עם זו יצרתי לי' המתבטא ביציאת מצרים, ומושלמת בהשראת השכינה בתוכו של עם קדוש. ספר שמות נחתם בהשראת השכינה במשכן, "וכבוד ה' מלא את המשכן"[2], וכהמשך ישיר לכך מתחיל ספר ויקרא בעבודת הקרבנות. במשכן בא האדם להקביל פני שכינה - לראות ולהראות לפני הקב"ה, והקרבנות הם שמאפשרים לאדם הפרטי ולציבור כולו, לבטא את הקשר המתמיד עם הקב"ה. עולה מן התורה כי הקרבנות הם הכלי דרכו מתקרב אדם לקב"ה, שׂיִאה של עבודת ה' של האדם קשורה בקרבנותיו.

למרות החזון הגדול שמציבה התורה ביחס לעבודת הקרבנות, בחלוף הדורות אנו מוצאים כי הקרבנות לא ממלאים ייעודם, ולא תמיד רצויים אישי ישראל לפני ה'.

בהפטרת פרשתנו אומר שמואל לשאול את דבריו הנוקבים ביחס לקרבנותיו של שאול: "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים"[3]. גם שאר הנביאים הטיחו בעם פעמים רבות דברים קשים נגד עבודת הקרבנות שלהם: "למה לי רב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי... לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי, חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה"[4]. נדמה, כי בעצם עבודת הקרבנות של ישראל הייתה טמונה בעיה. מה רב המרחק בין החזון של ההתקשרות לקב"ה הטמון בפרשת הקרבנות שבתורה, לבין קרבנתיהם של ישראל בימי הנביאים, שאינם אלא סמל וביטוי בפי הנביאים למרחק, למסך החוצץ בין ישראל לאביהם שבשמים.

שמוע מזבח טוב

אם ננסה לעמוד על הסכנה הקיימת בעבודת הקרבנות, נראה כי אפשר להבחין בשתי בעיות ההפוכות אחת מהשניה.

האחת היא שהקרבנות הם סוג של עבודת ה' הנובעת מליבו של אדם, אך פעמים שאין לה דבר עם מעשיו, אין היא קשורה בהכרח לאופן התנהלותו במציאות בפועל. אדם בא להקריב את בהמתו, ובאמת רואה בכך ביטוי להתקרבותו לקב"ה, מרגיש רצון כן לתת משלו לקב"ה. דא עקא, הרצון שהוא מבטא בהבאת הקרבן, מהווה אצלו תחליף לעבודה המעשית: בעודו מעלה עולותיו לפני ה', הוא מתנהג בשחיתות, לא עושה משפט וצדקה ולא חומל על הדל והאביון, היתום והאלמנה. מול תופעה זו יוצאים הנביאים בשצף, ומלמדים כי מטרתו של הקישור לקב"ה, המתבטא בקרבנות, הוא לבוא לידי ביטוי בְּחיים אלקיים, בכך שאדם הולך בדרך ה' - דרך הצדקה והמשפט. כשהקרבנות עצמם יוצרים נתק מאופן ההתנהלות של האדם בחיי המעשה - אין הם רצויים לפני ה'.

בהפטרת פרשתנו, שאול באמת רוצה להעלות את הבקר והצאן שהביא מהעמלקי לה', הוא רואה בשלל שהשאיר ערך אמיתי לביטוי הקשר הפנימי לקב"ה, אך שמואל מוסר לו כי מאס ה' בו ממלך, כיוון ש'הנה שמוע מזבח טוב'; הקרבן לא יכול לבוא, ללא ההקשבה לצווי האלקי ועשיית הטוב והנרצה בעיניו.

זבחי אלקים רוח נשברה

מול סכנה זו, רובצת לפתחה של עבודת הקרבנות סכנה הפוכה. עבודת ה' של האדם עלולה להתמצות בשחיטת בהמותיו על המזבח שבמקדש; באפיק המעשי והחיצוני. המעשיות בעבודת הקרבנות, ההתעסקות בבשר, בדם ובעצמות, עלולה לתפוס את המרכז ולדחוק הצידה את יסודה של עבודה זו - את רצונו הפנימי של האדם. קיימת סכנה גדולה כי עבודת ה' של האדם תתמצה בהעלאת עולות וזבחים, וכי במקום לשמש ביטוי להשראת השכינה בעם ישראל, לא תהיה זו אלא עבודה מעשית ריקה מתוכן המכסה על רצון מנוכר ומרוחק, חסר רגש והתלהבות פנימית.

רצונו של אדם בעבודת הקורבנות, אינו עוד פרט בהלכות זבחים, אלא זהו השורש והבסיס לכל עבודה זו, כל ענינה הוא בכך שהיא עבודה שבלב. לא בכדי הקרבן הראשון המתואר בתורה, הוא קרבן נדבה. ההלכה מחייבת כי לקרבן יתלוו הווידוי והתשובה, עזיבת החטא והחרטה עליו. רק כחלק מתהליך כזה רצויים הקרבנות לפני ה'. מעשה ההקרבה, הוא חסר ערך, בלא הוידוי והתשובה, בלא העלאת הרצון.

תשובה כוללת ומקיפה

עבודת הקרבנות המיוחלת, אמורה לכלול את כל מרכיבי האישיות של האדם, מעומק רצונו ועד מעשיו בפועל. עבודה זו היא העבודה הכללית ביותר - אין תחום הנשאר מבחוץ, אין חלק באדם שלא מתקרב לקב"ה עם הקרבן המועלה. הקרבן בא מתוך רצונו הפנימי של האדם, מתוך תחושת הקישור העמוקה שלו לקונו, והוא מקרב עימו את התחושות, ההרגשות והמחשבות. מאידך, אין הקרבן מתקבל לרצון אם אינו מלווה בתרגום מעשי של הקשר שבין האדם לקב"ה.

האדמו"ר הזקן מסביר ב'ליקוטי תורה'[5] כי בעבודת הקרבנות מתבטאים שני הצדדים הקיימים באדם: הנפש האלקית והנפש הבהמית שבו. ההתקשרות לקב"ה נעשית בכל האופנים והמובנים, מהשורשיים ביותר ועד הביטויים המעשיים ביותר, מהרצון הפנימי ועד הצדדים הבהמיים שבו - בהמותיו של אדם המוקרבות לה'.

עבודת הפורים

העבודה בפורים קשורה גם היא ליסוד המתבטא בקרבנות. פורים הוא החג החותם את שנת המועדים שלנו, וככל חתימה, יש בו משהו המרכז את עניינם של המועדים כולם. לכל מועד ומועד שייכת עבודת ה' האופיינית לו. יש זמנים בהם נדרשת עבודה על תיקון המעשה, יש כאלו בהם עובדים על טהרת המחשבה, ויש שעבודת הלב עומדת במרכז. פורים מאיר בתכונתו את הנקודה השורשית והכללית ביותר, את עצם תחושת הקישור שלנו לקב"ה. הקישור לקב"ה, כתחושה פשוטה ומקיפה, עומד מעל לכל הביטויים הפרטיים של סוגי התיקון השונים, שוודאי גם לכל אחד מהם יש מקום וזמן מיוחדים. בפורים מפנים אדם כי ראשית לכל הוא קרוב לקב"ה, לפני כל הברורים והתיקונים הצריכים להיעשות מתוך כך, ובעצם העובדה השורשית הזו - הוא שמח.  בפורים אנו מתעלים מעל לדעת, ועל כן אין בו הבדלה בין הרבדים השונים שבאדם, ואין חלוקה לפרטים, כל הפרטים אינם אלא ביטוי של הקישור הבסיסי שבין אדם לבין אלוקיו.

ונהפוך הוא

מהפך, אינו שינוי טוטאלי שלא משאיר דבר על כנו. מהפך אמיתי הינו שינוי מהותי, הגורם להתבוננות הפוכה על המציאות הקיימת. כמו במגילה, המהפך רק גורם להתבונן באופן אחר על כל הפרטים השונים, ולהבין כי התמונה שהם יוצרים - היא הפוכה. פורים תובע מאתנו להתהפך, הוא קורא לנו להפוך את נקודת המבט על המציאות הקיימת. לא להישבות באופן הראיה החיצוני, המטעה והמייאש.

המדרש על פרשת תרומה[6], מתאר את בניית המשכן בקרב ישראל, כבניית חדר קטן אותו מקדישים ישראל לקב"ה; נותנים לו מקום בתוך עולמם. בפורים אנו נפגשים עם המבט העמוק והאמיתי על המציאות. לא אנחנו שנותנים לקב"ה מקום, הקב"ה הוא שנתן לנו מקום בעולמו, הוא המחייה את כל העולם בחסדו, ובניית המשכן רק ממחישה זאת באופן ממשי. המפגש שלנו עם הקב"ה בפורים הוא כולל ומקיף, אנו נפגשים עם החסד האלקי שממלא את הכל, ומבינים כי אנו, על כל רבדינו, איננו אלא חלק מהתמונה השלמה של המציאות המתקיימת מכוח חסדו יתברך, כל נקודת המבט העצמאית שלנו אינה אלא חסד שנתן לנו הקב"ה בטובו. האדם איננו עומד עצמאי בעולם, אלא הוא מתקיים ופועל, חושב ומרגיש, מכוח הקישור למקור החיים. זוהי תחושת הקשר הפשוטה והכוללת המוארת בחג הפורים, מתוך הפיכת נקודת המבט על המציאות כולה.

עבודת ה' דורשת מאיתנו את כל מה שקיים בנו, מעומק הרצון הפנימי ועד הביטוי המעשי בפעל. בפורים אנו נפגשים עם האמת העמוקה, כי כל רצוננו, כל תחושתנו וכל מעשינו, אינם אלא ביטויים מפורטים של הקישור הבסיסי שלנו לקב"ה, שמחייה כל בחסדו.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא פרק א, פסוק ב.

[2] שמות פרק מ, פסוק לד.

[3] שמואל א פרק טו, פסוק כב.

[4] ישעיה פרק א, פסוקים יא - יג.

[5] על הפסוק "אדם כי יקריב".

[6] שמות רבה פרשה לג, אות א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2277

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer