icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויקרא – זכור התשס"ה, שיחת סעודה שלישית*

הופעה מלאה

הסכנה שבקרבנות

בקרבנות, עליהם קוראים בפרשה, קיימת סכנה כלשהי. האדם שמקריב קרבן עלול לטעות ולראות את הקרבן כדבר העיקרי, מבלי לתת חשיבות לפרטים הקטנים, לחיים המעשיים היום-יומיים. האדם מרגיש, שהקרבן מקרב אותו מאד לקב"ה, וזה דבר אדיר וגדול, וממילא המסקנה עלולה להיות שאין כ"כ חשיבות למצב בו נמצאים בחיי היום-יום.

דבר זה מתבטא במובן הפשוט, שהקרבן מכפר על חטאים, אך גם מעבר לזה, במובן יותר עמוק - הקרבן מקרב את האדם לקב"ה ונותן לו נקודת עוגן מאוד חזקה, כך שההתנהלות הממשית, הנקודה שבה נמצא האדם, פחות משמעותית.

שְמֹעַ מִזֶבַח טוֹב

ביטוי חזק לסכנה זו מצוי בהפטרה, במלחמת שאול ועמלק.

שמואל מוכיח את שאול על כך שהשאיר מן הצאן והבקר בחיים, אך שאול לא מבין היכן טעה, גם לאחר ששמואל מדגיש זאת בצורה מאוד חזקה -

וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אתם: ולמה לא שמעת בקול ה' ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'[1].

שמואל טוען כלפי שאול - צוּוֵיתָ להחרים את עמלק, ולא עשית זאת! אולם שאול לא מבין, ואומר:

ויאמר שאול אל שמואל אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי: ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לה' אלהיך בגלגל[2].

כלומר, שאול טוען שהוא החרים את עמלק לגמרי, ובנוסף, השאיר שלל שנועד "לזבוח לה' אלקיך". באמירה זו, שאול טועה בטעות שהזכרנו לעיל - הוא רואה את עבודת הקרבנות, הזביחה לה', כמשהו עיקרי ומרכזי, ואילו את המקום בו נמצאים הפרטים, רואה שאול כדבר משני; אמנם בסופו של דבר עמלק לא הוחרם לגמרי, אך מכיוון שהדבר נובע מתוך הרצון להתחבר לעוגן העיקרי ומרכזי של הקרבת הקרבנות, "לזבח לה' אלקיך" - זה לא משנה.

כתגובה, אומר שמואל לשאול משפט חריף:

ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים[3].

בהתנהלות הממשית ע"פ רצון ה', יש משהו שהוא מעל ומעבר לעבודה העליונה והאדירה של הקרבנות, שמקרבת את האדם לקב"ה.

הנביאים מוכיחים את ישראל על כך שהם מקריבים קרבנות מחד, אך בחייהם המעשיים והיום-יומיים הם נמצאים בנקודה אחרת לגמרי, במציאות מרוחקת והפוכה. כאן, התוכחה היא לא על סתירה חזיתית בין הדברים, אלא על משהו עדין יותר, על טעות בתפיסה - עבודת הקרבנות, מתוך עוצמתה ואדירותה, מסוכנת היא. מסוגלת היא להטעות את האדם כך שיתפוס שהיא העיקר, ובהתנהלות הממשית ניתן לוותר על פרטים מסויימים לטובת אותה התקרבות, לטובת הדבר המרכזי והעיקרי.

המלחמה בעמלק

נראה, שהמלחמה בעמלק קשורה לטעות הזו.

ישנה מלחמה אדירה בעמלק, מלחמת חֹרמה - "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר"[4]. כשמתבוננים בסיבת המלחמה, מגלים משהו מאד מפתיע - עמלק נלחם בנחשלים שבישראל; "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". 'נחשלים' אינם דוקא במובן הפיזי, החלשים שבעם, אלא הנמצאים בשוליים. דבר זה מעורר תמיהה - מלחמת החֹרמה בעמלק נובעת ממלחמתו בשוליים.

התבוננות בדברי חז"ל מגדילה את התמיהה - השוליים שעליהם מדובר הם שוליים שהענן פלטן[5]; מדובר בכאלה שהקב"ה הוציא אל מחוץ למחנה. מדוע יש ענין כל כך גדול במלחמה באלו שהוצאו ע"י הקב"ה ונפלטו מהענן? בדרך כלל אנו מנסים למצוא את הנקודה הפנימית והעמוקה שבה נלחם עמלק, וכאן מתגלה שעמלק נלחם בשוליים של ישראל - שוליים שנפלטו מהענן, שהקב"ה הוציא. דבר זה מעלה תימה גדולה - מה מקומה של מלחמת חֹרמה אדירה כ"כ בעמלק, "מלחמה מדֹר דֹר"?

המאבק בנחשלים

נראה, שעובדת מלחמתו של עמלק בנחשלים, בפליטי הענן, חושפת את עיקר מאבקו הנוראי, ומעידה על הבעייתיות שבכך.

עמלק לא מנסה להאבק בהופעת ה' האדירה שמופיעה; עיקר מאבקו הוא לא בעובדה שיש עם שמופיע את שם ה' בעולם - אמנם אם היה יכול, היה נאבק גם בזה, אך אין זה העיקר. מטרתו העיקרית של המאבק היא להוכיח ולהראות שאותה תופעה אינה מלאת-כל, לא הכל שייך אליה - יש נחשלים שנפלטו מהענן, ואינם שייכים לאותה הופעה אדירה; יש איזשהו צד של סיטרא אחרא. המאבק הוא בכדי להראות שלא הכל שייך להופעה האדירה, והיא איננה ממלאת את הכל.

שורש המאבק, אם כן, נעוץ בכך שלא כל המציאות שייכת לדבר האדיר שמופיע. יש אמנם נקודת עוגן חזקה מאד, הופעה אדירה של ניסים ונפלאות, אותות ומופתים - אך ההופעה הזו איננה ממלאת את הכל; קיימים במציאות נחשלים - מעטים ככל שיהיו, אך הם קיימים - שאינם תחת חסותה של אותה הופעה[6].

הדור קבלוה בימי אחשורוש

בפורים, "הדוּר קבלוה"[7], את התורה - לעומת הקבלה בכפיה שהיתה במתן תורה, בפורים היתה קבלה מרצון.

אמנם, מהתבוננות בפסוקים עולה לכאורה תמונה הפוכה. דוקא במתן תורה נשאל עמ"י בפירוש האם הוא רוצה את התורה או לא, וענה למשה "נעשה ונשמע"[8]; לכאורה זו ממש קבלה מרצון. לעומ"ז, בסיפור המגילה, עמ"י ניצול מגזירה של כליה - במצב כזה, ברור שהעם יקבל את התורה מרצון, ובודאי שיאמר "יישר כח" למי שהצילו, ויעשה כל שיצווהו. זו, לכאורה, כפיה!

בראשונים ישנם הסברים שונים מדוע במתן תורה יש כפיית הר כגיגית, בעוד שבימי אחשורוש הקבלה היא מרצון. נעמוד על שני הסברים:

הסבר אחד מחלק בין התורה שבכתב ובין התורה שבעל-פה; את התורה שבכתב קבלו בנ"י במתן תורה מרצון, אך את התורה שבע"פ קבלו אז בכפיה. בימי אחשורוש חזרו וקבלו בנ"י את התורה שבע"פ, אך הפעם מרצון.

הסבר שני הוא[9], שבמעמד הר סיני עמ"י נמצא במדרגה אחרת לגמרי. הוא לא נמצא כאן למטה, אלא אי-שם למעלה, בשמי שמיא. כשנמצאים כ"כ למעלה, ברור שרוצים לקבל תורה. לבוא ולשאול מישהו שנמצא אי-שם למעלה, במציאות שמיימית, אם הוא רוצה לקבל את התורה, שמקורה הוא בשמי שמיא - זו לא חכמה; פשיטא ופשיטא שהנשאל ירצה לקבל תורה. זו קבלת תורה שלא נובעת מרצון פנימי של המקבל, כיוון שכעת נתון המקבל במציאות אחרת לגמרי, אי שם למעלה, ולכן זו קבלה בכפיה - "כפה עליהם הר כגיגית"[10].

לעומ"ז, בימי אחשורוש, עמ"י נמצא מחוץ לא"י, ללא בית מקדש, במציאות הממשית והריאלית על כל פיתוליה וסיבוכיה. במצב כזה, כאשר עמ"י מקבל את התורה - זו קבלה מרצון.

קבלה מרצון

נראה ששני ההסברים מובילים לאותה נקודה. במעמד הר סיני מצויים למעלה, בשמי שמיא, ולכן פשיטא שאומרים "נעשה ונשמע", אך אין זה מעיד עדיין על הרצון הפנימי. גם הדבר שאותו מקבלים הוא העקרונות, תורה שבכתב, עוד טרם הסתעפותה והתפרטותה בחיים הממשיים שלנו. עם העקרונות אפשר להסתדר, כל עוד הדברים לא נוגעים ממש לכל צעד ושעל שלנו במציאות הממשית.

קבלת תורה כזו אינה מעידה על קבלה מרצון - קל לקבל תורה כשלא נמצאים עדיין במציאות הממשית אלא בשמי שמיא, וגם כשהתורה עצמה (עדיין) אינה תורה שמדריכה ומלווה בכל צעד ושעל, קטן ככל שיהיה, מהחיים הריאליים והממשיים.

רק בימי אחשורוש, כשנמצאים למטה, במציאות המסובכת והמסועפת, ובנוסף, התורה אותה מקבלים היא תורה שנוגעת במקומות הכי חשוכים והכי פרטניים שבהתנהלות הממשית, תורה שבע"פ, ובכל זאת מקבלים את התורה - זוהי קבלה מרצון (והיא מעידה על כך שגם הקבלה במתן תורה היתה מרצון).

הופעת ה' מלאה

עמלק מזנב את הנחשלים, מנסה הוא להוכיח שהופעת ה', אדירה ככל שתהיה, איננה ממלאת הכל, אינה מגיעה לכל מקום ומקום ואינה נוגעת לכל פרט ופרט במציאות; ישנם נחשלים, מעטים ככל שיהיו, שאינם שייכים לאותה הופעה; ישנו סיטרא אחרא. לכן ברור מדוע מוכיח שמואל את שאול באופן כ"כ חריף על כך שנפל בסיכון שטמון בעבודת הקרבנות, על כך שראה בהתקרבות לה' ע"י הקרבן משהו עיקרי, מבלי להתנהל במציאות הממשית ע"פ ציווי ה'; על כך שנתפס בעוגן מרכזי, ולא נמנע מהתנהלות לא נכונה במציאות הפרטנית, הממשית והריאלית.

בימי אחשורוש, לאחר הנצחון על המן, קבלו ישראל מרצון תורה שבע"פ, תורה שצומחת מלמטה, מתוך המציאות הממשית והריאלית; קבלו על עצמם מצוות מבלי שיהיה חיוב לכך, ובכך התברר שהופעת ה' צומחת מתוך המציאות הממשית והריאלית כולה.

אל חי בקרבנו

מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי[11].

ישנה תחושה שהאדם נותן לקב"ה מקום רק בצדדיו העליונים, בצד השכל שלו. כשהוא נמצא במצב של שפיות, של ישוב הדעת, אז הוא פועל נכון, לאור ציווי ה', אך כשלא חושבים לרגע, כשיוצאים מתוך עולם השכל, כבר לא מופיעים את ה'. הביסום בפורים בא בדיוק ע"מ לחשוף שגם עולם הרגש, ולא רק עולם השכל, שייך לקב"ה, וגם בו הקב"ה מופיע. אין משהו שמנותק, שלא שייך - גם את עולם הרגש של האדם הקב"ה ממלא.

במהלך החודש, דיברנו על מושגי "אל חי בקרבכם" - הקב"ה נמצא בקרבנו, בכל כולנו, גם בצדדים הנמוכים, שנראה שאינם שייכים; גם שם הקב"ה מוסר את נפשו, כביכול, ונכנס - ממלא הכל.

אמנם, נראה שמסירות נפש גדולה יותר היא לא בכניסה לקרביים או לרגש - אלא לשכל, לצד העליון שבאדם; לחיות בקרבנו, בצד שבו מתגלה עוצמתו הגדולה של השכל.

הדברים יתבארו ויתחדדו לאור ענין ה"ונהפוך הוא" במגילה. המן רוצה שירכיבו את האיש שהמלך חפץ ביקרו על גבי סוס המלך, וילבישו אותו במלבושי המלך - וכך אכן נעשה: האיש שהמלך חפץ ביקרו לובש מלכות ומורכב על סוס המלך. אלא, שהמן ציפה שהוא יהיה האיש, ולא היא - מרדכי הוא האיש. המן מכין עץ ע"מ שיתלו עליו את מי שמורד במלך, ואכן - העץ נשאר. מחשבתו של המן נכונה היא, ויש לתלות את המורד במלכות על העץ - אך המורד במלכות איננו מרדכי, כי אם המן.

מחשבותיו של המן, הרעיונות שעלו לו בשכלו, הינם אמיתיים ונכונים, שכן "אל חי בקרבנו", גם בקרב שכלנו. הקב"ה מוסר את נפשו בכך שהוא חי גם בשכלנו, שכן בעזרת השכל יכול האדם לבוא ולבצר את עצמו, להיות מציאות עצמאית, למרוד במלך. כשם שהמן היה מסוגל למרוד באחשורוש ע"י שכלו, וליטול את סוסו, מרכבתו וכתרו; להיות מלך - כך גם האדם בשכלו, אע"פ שה' בקרבו, יכול לבוא ולמרוד על ידו בקב"ה, חלילה, לעמוד כישות עצמאית, כמלך.

הקב"ה חי בקרבנו, גם במקומות שיכולים להוביל לניתוק בינינו ובין האל שחי בקרבנו, אך הצפיה היא שבעזרת החיים שבקרבנו, לא נתנתק מהאל החי, אלא להיפך - נתחבר אליו ונחיה לאור ציוויו. על ידי כך נזכה ונקבל את כתרו של המלך, נרכב על סוסו ונלבש בגדי מלכות.



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] שמואל א' טו, יח-יט.

[2] שם, פס' כ-כא.

[3] שם, פס' כב.

[4] שמות יז, טז.

[5] כפי שמביא רש"י בדברים כה, יח.

[6] בדומה לחשש הקיים בקרבנות, שהמסקנה תהיה שיש נקודת עוגן מרכזית מאוד חזקה, אך לא כל הקיום הממשי מתנהל לאורה.

[7] שבת פח ע"א.

[8] שמות כד, ז.

[9] יתכן שהדבר עולה בדברי התוס' בשבת פח ע"א, ד"ה מודעא.

[10] שבת פח ע"א.

[11] מגילה ז ע"ב.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2421

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer