icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת ויקרא התשס"ג, שבת זכור, שיחת ליל שבת*

מֹשה מֹשה

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר.[1]

ויקרא וידבר, הקדים קריאה לדבור. הלא דין הוא, נאמר כאן דבור, ונאמר בסנה דבור, מה דבור האמור בסנה הקדים קריאה לדבור, אף דבור האמור כאן הקדים קריאה לדבור.

לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות, תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות, דבור הר סיני יוכיח, שאינו תחלה לדברות והקדים בו קריאה לדבור...

יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה בלבד, ומנין לכל הדברות שבתורה? תלמוד לומר מאהל מועד, כל שהוא מאהל מועד נקדים בו קריאה לדבור.

יכול לא היתה הקריאה אלא לדברות בלבד, מנין אף לאמירות ולצוויין? אמר רבי שמעון תלמוד לומר דבר וידבר לרבות אף לאמירות ולצוויין.

יכול אף להפסקות? תלמוד לומר וידבר, לדבור היתה קריאה, ולא היתה קריאה להפסקות.

ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא שומע מפי הקב"ה ומדבר ברוח הקודש, צריך להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, על אחת כמה וכמה הדיוט מן הדיוט.

ומנין שכל הקריאות היו משה משה? תלמוד לומר ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה, שאין תלמוד לומר ויאמר, ומה תלמוד לומר ויאמר? מלמד שכל הקריאות היו משה משה.

ומנין שעל כל קריאה וקריאה היה אומר הנני? תלמוד לומר ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני...

משה משה, אברהם אברהם, יעקב יעקב, שמואל שמואל, לשון חיבה ולשון זירוז. דבר אחר - משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו.[2]

הקדים קריאה לדיבור

רבותינו עומדים על כך שלדיבור אל משה קדמה קריאה, והדבר אינו יוצא דופן; לכל הדברות שבתורה, לכל האמירות ולכל הציווים קדמה קריאה. לפני כל מסירת תוכן למשה, ואין זה משנה מהו התוכן ובאיזה אופן נמסר, באה הקריאה - משה משה.

הקריאה, היא יצירת קשר עם משה. הפניה אליו, מתן שימת הלב הפרטית לו, יוצרת מפגש, וכמו שאמרו רבותינו - 'משה משה, לשון חיבה ולשון זירוז' - מתוך חיבתו הוא קורא לו, ומשה מזדרז לקראתו. לכן קודמת הקריאה לדבור, שהקריאה, הקשר שבין משה לקב"ה, הוא היסוד והשורש לכל הדיברות. התכנים הנמסרים למשה הם ענפיו של הקשר, נובעים הם מתוכו ומבטאים אותו.

הפסקה להפנמה

לאחר שלמדו רבותינו שהקריאה קדמה לדיברות לאמירות ולציווים, הם שואלים - יכול אף להפסקות? האם גם להם קדמה קריאה?

ושאלתם זו תמוהה, שמדוע יקרא ה' אל משה לפני הפסקה? לכן מסבירים הם - "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין". כלומר, ההפסקות אינן מנותקות מהקריאה והדיבור, בהפסקות הייתה התרחשות; בהפסקות היה משה מתבונן בנאמר לו. ממילא, אולי אף להן קדמה קריאה, אולי גם השלב של ההתבוננות צריך להיות מתוך מפגש עם ה'!? "תלמוד לומר- 'וידבר', לדבור היתה קריאה ולא היתה קריאה להפסקות".

בהפסקות היה משה מתכנס לתוך עצמו, לתוך עולמו, מנסה לעכל את הנאמר, מנסה להפנים. הדברים שנמסרו לו כה גבוהים היו, שכידוע, משה גדול הנביאים היה, ונבואתו הייתה באספקלריא מאירה, הוא קלט את המסרים בשלמותם, במילואם, בבהירות גדולה, ואם לא יעצור להתבונן בהם עלולים הדברים להישאר 'למעלה', מחוץ להתנהלות החיים הפשוטה של משה, ואפילו אם יחדרו אליו, מכל מקום ישארו ברבדיו הגבוהים, לא יהפכו למשהו שמנהל ומדריך את החיים.

אפילו משה, שרמת נבואתו הייתה הגבוהה והשלמה ביותר שאפשר לאדם להגיע אליה, צריך היה הפסקות, שיוכל להתכנס בתוך עצמו, לעכל ולהפנים את אשר נמסר לו; להפוך את המסרים האלוקיים הגבוהים, לדבר שמאיר את החיים, מדריך ומנהיג אותם.

סיכוי וסיכון

שלב זה של הבנת התכנים והפיכתם לחלק מהחיים, טומן בחובו הזדמנות גדולה וסיכון גדול. מצד אחד, אם יצליח, יזכה האדם להתנהל בעולם לאור הדיבור האלוקי; יזכה שחייו יודרכו ויוארו על פי אידיאלים שלמים וטהורים.

אך מצד שני, השלב של השלכת הדיבור האלוקי על התנהלות החיים הפשוטה, העברתו למושגי החיים היום-יומיים, הנמוכים, עלולה לפגום באידיאל, לעוותו. האדם עלול להתאים את המסר האלוקי למושגיו הנמוכים והמעוותים. במקרה כזה, תחת שיודרכו חייו על פי אידיאלים אלוקיים, ירתמו אותם רעיונות ואידאות אלוקיות לעולם נמוך ופגום וישמשו אותו.

כיצד אם כן ניתן להימנע מעיוות שכזה? כיצד ידע האדם שבהפנמת התוכן האלוקי לא עיוותוֹ והתאימוֹ לתפיסות הנמוכות של עולם החומר?

דומה, כי התשובה לכך טמונה בפרשת 'זכור את אשר עשה לך עמלק'.

השִכְחה - בזכירה

בפרשת 'זכור', נדמה כי הציווי סותר את עצמו.

מחד, מצווים אנו למחות את זכר עמלק, לשכח אותו, שלא ישאר לו זכר בעולם, לא ברמה הקיומית ולא ברמה התודעתית. ושכחה זו אינה רק פרט במצוות המחיה, השכחה היא עניינה של המחיה. כל משמעות החיוב למחות הוא שלעמלק אין מקום במציאות, אין לו קיום, אין לו זכר - צריך שישכח.

מאידך, מצווים אנו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, לזכור את קיומו של היסוד העמלקי, להיות מודעים         לו - 'לא תשכח'.

מצווים אנו לזכור ומצווים אנו לשכוח, כיצד תתכן הזכירה עם השכחה?

נראה, כי הציווי לזכור והציווי לשכוח, שני צדדיו של אותו מטבע הם. הזכירה של עמלק, הזכירה שיש יסוד כזה שמתנגד לאלוקות, שנלחם בהופעתה במציאות, היא בעצם מחייתו. הידיעה וההבחנה שישנו כוח שפועל נגד האלוקות וממילא נגד המציאות (שאם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות, שכל הנמצאים צריכים לו), מבטלת את משמעותו ואת קיומו, ודוחקת את רגליו מהעולם. מקומו של עמלק בעולם נעלם, בזמן שמודעים לקיומו ולפעולתו נגד המציאות.

כך, כשהאדם עומל להעביר את הדיברות האלוקיות למושגי החיים, אם יזכור את קיומו של עמלק, אם ידע להבחין בכוח העמלקי שקיים בו, בכוח שמתנגד להופעתו של ה' יתברך במציאות. אם יהיה מודע לכך שבתוכו קיים יסוד שמתנגד לקבלת מושגים אלוקיים, שנלחם בהורדתם לחיים, שנאבק בהפיכתם לכוח המוביל ומנהיג את המציאות, יאבד ממילא הכוח העמלקי את משמעותו, את קיומו, יאבד את מקומו ויִמַחה.

או אז, מובטח לו לאדם שלא יעוות את האידיאל האלוקי אלא יתעלה הוא אליו, יתאים את מושגי חייו למושגים האלוקיים הגבוהים, ולא ישפיל את אלה האחרונים למושגי החיים והתפיסות של התחתונים.

הוא משה משנִדְבַּר עמו

בהסבירם את משמעות הקריאה - "משה משה", אומרים רבותינו -

דבר אחר - 'משה משה', הוא משה עד שלא נדבר עמו, הוא משה משנדבר עמו.

קשה לדעת למה התכוונו רבותינו. יתכן שבאו לומר, שהגם שלפני שנִדבר עמו ה' לא היה משה מודע לכל התכנים האלוקיים שידע לאחר שנדבר ה' עמו, אין הדבר ממעיט מערכו של משה טרם הדיבור. גם לפני הדיבור, משה היה שמו.

אך יתכן שכוונתם לומר, שלמרות שדרגת נבואתו של משה הייתה גבוהה מאין כמוה ודרשה התבטלות והִדבּקות עצומה בה' יתברך, משה לא הפך לחסר משמעות. ההִדבּקות והביטול שחש הוא כלפי ה' לא העלימו אותו, להיפך, הם שנסכו בו משמעות, הם שנתנו לו עמידה, הם שחיזקו את היותו משה.

התכנים האלוקיים להם התבטל משה נסכו בו כוחות וחיות, הדרכתם הפכה את חייו למוארים ולמלאי משמעות.

ככל שיצליח האדם להפוך את הצו האלוקי לדבר שמדריך את החיים, ככל שיתנהל על פי הדיבור האלוקי ויבין שהוא המחיה אותו, ירבה בשמחה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא א, א.

[2] ספרא דבורא דנדבה א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3214

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer