פרשת ויקרא התשס"ב, שיחת ליל שבת* הקרבן והגאולה ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם.[1] קורבנות רצון האדם המופיע בפסוקים איננו מקריב קרבן מפני שצווה. זהו אדם שמתעורר מרצונו להקריב קרבן לה'. נראה, כי לא לחינם פתחה התורה את פרשת הקרבנות, דווקא בקרבנות הנובעים מרצון האדם - קרבנות הרשות. הפתיחה בקרבנות הנובעים מרצון, מעידה על חשיבותו ומרכזיותו של הרצון בהקרבת הקרבנות. את חשיבות הרצון ניתן לראות גם בהמשך הפסוקים - אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצנו לפני ה'.[2] וגם ברש"י - יקריב אותו - מלמד שכופין אותו. יכול בעל-כורחו? תלמוד לומר - לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.[3]
על-אף שמהמילים "יקריב אותו", נשמעת נימה של כפיה, מסביר רש"י שהכפיה אמורה להביא לרצון, זאת, מפני שלא יתכן שאדם יקריב קרבן בכפיה. הכפיה אינה עולה בקנה אחד עם פעולת ההקרבה, כיוון שהרצון, איננו עוד פרט מפרטי הלכות הקורבנות, אלא יסוד ובסיס. עבודת הקרבנות, צריכה לנבוע מהתעוררות פנימית של האדם, זוהי עבודה שבלב, ואין בה מקום לעשיה מאונס. איזוהי עבודה שבלב מחלוקת ידועה יש, אם חיובה של תפילה מדאורייתא או מדרבנן. הרמב"ן נחמני פוסק שחיובה דרבנן, ודומה כי פסיקתו זו, קשורה בדברים האמורים: כמו הקרבן, כך גם התפילה, עבודה שבלב היא. אמורה היא להוות ביטוי להתעוררות פנימית של האדם, חייבת היא לנבוע מרצונו. החובה והכפייה עומדים בסתירה לעניין התפילה, על-כן קשה לומר שחיובה הוא מן התורה. עבודת הקרבנות, כמו גם התפילה, בלב יסודה, חייבת היא לנבוע מרצון האדם, אחרת, תאבד משמעותה. לכן, נפתחת פרשת הקרבנות דווקא בקרבנות הרצון, ורק אחר-כך, עוברת לעסוק בקרבנות החובה, אלו, עבור מי שנתרחק ולא יוכל להתעורר בעצמו. הקורבן אם-כן, הוא התערותא דלתתא, ושמו מעיד על עניינו - קרבן לה', לשון התקרבות לה'. הנמכת הגבוה? אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. בפסוק זה התחבטו הראשונים, שכן מספר קשיים יש בו: הפסוק בנוי בצורה של תנאי, אך לא ברור מהו התנאי בפסוק. ועוד, מדוע פותח הפסוק בלשון יחיד - "אדם" ומסיים ברבים - "קרבנכם"? ועוד, מדוע פתח הפסוק בלשון נסתר - "יקריב" ועבר ללשון נוכח - "תקריבו"? בפסוק מתואר אדם שחפץ בקרבת ה'. רצון פנימי ועמוק התעורר בו להביא משהו "מכם" - שיבטא צדדים המיוחדים לו או אולי לקהילה אליה הוא משתייך, משהו ייחודי ומיוחד, מעומק הלב. אדם כזה - כך אומרת התורה - יביא מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן את קרבנו. התעוררותו של האדם, כה עמוקה וגבוהה היתה, כה פנימית, והתורה - כך נראה על פניו - לא די בכך שאיננה עוזרת לו לבטא את עצמו, אלא שמחיבתו להתעסק במשהו כל-כך נמוך ובהמי. ההתעסקות איננה באדם עצמו ובהתעוררותו הגבוהה, אלא בבשר, אברים ודם, שעל-פניו, נראה שאינם קשורים ואינם ראויים כלל לבטא התעוררות כזאת!? להוציא אל הפועל אפשר לומר, שדבר גבוה ועמוק, אם לא ימומש, אם לא יובא לידי ביטוי בצורה מעשית, ישאר חסר משמעות, מופשט, מנותק, תלוש, ובלתי מוגדר. ההתעוררות האדירה של האדם המתעורר להתקרב לה', חייבת לצאת לפועל במעשה, במציאות. ודווקא במציאות הנמוכה ביותר, של דם, אברים ובשר בהמה, אחרת, התעוררות זו תהיה מציאות חולפת - עורבא פרח.
על-פי האדמו"ר הזקן[4], הפסוקים מתארים התעוררות מאוד עלומה - לא ברור מי הוא האדם המקריב, לא ברור מה רוצה להביא. למעשה, זו התלהבות כל-כך פתאומית, כל כך עמוקה ופנימית שקשה להבין מאיפה היא נובעת. מדובר בהתנוצצות כל כך פנימית, שבעצם, ברור שזו התערותא דלעילא. ברור שנובעת היא מכח שמישהו מבחוץ זרק באותו אדם. התעוררות כזו, חייבים לממש ולהוציא לפועל על-ידי התערותא דלתתא, על-ידי הבאת קרבן. ניתוק מהחומר אפשר להסביר באופן מעט אחר, שהתעוררות כה גבוהה, תהיה חסרת משמעות, אם לא שיתנתק האדם מהצדדים הנמוכים. בכדי שההתעוררות אכן תביא עמה צמיחה והתעלות רוחנית, קודם-כל חייב האדם להתנתק מהעולם החומרי הנמוך הסובב אותו, חייב הוא להקריב ולהפטר מהצדדים החומריים שדבקו בו, להקריב את הבהמיות והארציות בהם נשתקע. לכן- יביא קרבן בהמה. ואולם, יותר מן האמור יש כאן. אין זו התעוררות שבשביל לנצלה ולהוציאה אל הפועל צריך לפני הכל להתנתק מהצדדים הנמוכים, אלא שבזכות ההתעוררות, האדם מצליח להחלץ ולהתנתק מהמציאות החומרית בה היה שקוע רוב הזמן. לא ההתנתקות מהחומר מאפשרת את מימושה של ההתעוררות, אלא ההתעוררות היא שמאפשרת החלצות מהחומר ומהשקיעה בו. ההתעוררות מאפשרת לאדם להקריב את הצדדים הבהמיים שדבקו בו, להחלץ מהם - ומכאן, להמשיך ולהתקדם. אם אכן כך הם הדברים, הרי שאין בהקרבת קרבן הבהמה, הנמכה של ההתעוררות הגבוהה והפנימית, להפך! יש פה ניצול אדיר שלה! העלאת החומר עד כה התייחסנו לחומר כדבר המנותק מההתעלות עצמה - אם כאמצעי למימוש ההתעוררות, ואם כדבר שיש להתנתק ממנו לצורך ההתעלות, או באמצעותה. ואולם, ניתן להציג את כל העניין באור אחר. אדם שמתעורר להתקרב אל ה', אל לו להתנתק ולהפרד מהצדדים החומריים ולהתעלות בלעדיהם. עליו לקחת איתו את הצדדים הנמוכים, ובהתעוררותו והתעלותו, להעלות אף אותם עמו - לרוממם בהתרוממותו. לפי-זה, יובן מדוע הפסוק עובר מלשון יחיד ללשון רבים, המעבר לרבים הוא כביכול פניה אל הכוחות שבאדם, גם הנמוכים, שגם הם יעלו ויתעלו, ולא חלילה שיוזנחו וידוכאו. שני שלבים אך נראה, כי ההתנתקות מהחומר, והעלאת החומר אינן שתי תפיסות שונות בהבנת הקרבן, אלא שני שלבים בהקרבת הקרבן. השלב הראשון - מיצוי הדם מתוך הבשר - מבטא את ההתנתקות וההחלצות מהחומר. הדם, הוא הנפש, מופרד מהבשר, שהוא החומר, ומוזה על המזבח. השלב השני - שרפת הבשר - מבטא את העלאת כל הצדדים הנמוכים. לאחר שנחלץ האדם מהחומר, אל לו להשליך את הצדדים החומריים ולזונחם, עליו לקחתם איתו אל המזבח ולהעלות אף אותם עמו. גאולתן של ישראל תהליך הגאולה, מורכב אף הוא משני שלבים. בתחילה, ההחלצות. ישנה מציאות אלוקית עלומה בעולם. עם עלום בתוך שבעים אומות, עלום בתוך מצרים. העם הזה, ועמו המציאות האלוקית, נחלצים מהעטיפות שכיסו אותם, מהמציאות הנמוכה שאפפה אותם - מתנתקים. אך לא בזה נגמרת הגאולה, ישנו עוד שלב. לאחר ההחלצות נדרש עם-ישראל למשוך אחריו את כל המציאות ממנה נחלץ ולהעלות אותה עמו. המהר"ל[5] כותב על-כך שהמילים 'גאל' ו'גלה' דומות, אך נבדלות בכך שב'גאל' - יש א', וב'גלה' - יש ה'. ומבאר המהר"ל, שבגלות, המצב הוא של פיזור - האות ה' מבטאת חמש נקודות - ארבע, בארבעת רוחות השמים ואחת באמצע. הנקודה האמצעית, מוקפת, מוסתרת ונמצאת באופן עלום בתוך ארבע הנקודות המקיפות אותה. מסמלת היא את מציאותו העלומה של עם ישראל בגלות, את המציאות האלוקית הנסתרת. אך כשהיא נחלצת מהעטיפות, ומצליחה להתנתק ולצאת מה'גלה' אל ה'גאל', מהגלות אל הגאולה, אין היא נגאלת לבדה, אלא מושכת איתה את כל הנקודות שהקיפוה. מעלה היא אותן יחד איתה אל הגאולה, שבה אין עוד פיזור, אין עוד 'ארבע רוחות שמים', אלא מציאות אחת שלמה ומאוחדת. לכן סמלהּ - א'. כך היא גאולתן של ישראל!
גם בקרבן וגם בגאולה, ישנה ציפייה, שההתעלות של הפרט ושל העם לא יהיו מנותקות מהמציאות הנמוכה. הציפייה היא שהמהלך לא יסתיים בהחלצות, אלא יביא להעלאת כל הכוחות שבמציאות. עם-ישראל נדרש לעלות, ועמו, למשוך למעלה את העולם כולו. * סוכם על-ידי תלמידים. [1] ויקרא פרק א', פסוקים א' - ב'. [2] שם, פסוק ג'. [3] רש"י שם. [4] בליקוטי תורה, פרשת 'ויקרא', אות ד', ד"ה "אדם כי יקריב". [5] בנצח ישראל, פרק א'. Quote this article on your site | Views: 4253
Only registered users can write comments. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< Prev | Next > |
---|
מאמרים אחרונים |
---|