icon קישור לגירסת הדפסה

פרשת צו התשס"ב, שבת פרה, שיחת ליל שבת*

זאת תורת העֹלה

...זאת תורת העלה היא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תקד בו. ולבש הכהן מדו בד...והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו...והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור. והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.[1]

בקריאה של פרשת העולה, קשה שלא להבחין ביסוד התמידות הנדרש בהקרבת העולה - היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר, ובבוקר שוב יערוך הכהן עולה על האש וחוזר חלילה - בוקר וערב וכל הלילה ושוב בוקר... לא בכדי, נזכרת אש התמיד הבוערת על המזבח דוקא בפרשת העולה, למרות שאיננה נדרשת רק בקורבן העולה ואיננה קשורה רק בו.

הרמתו והוצאתו של הדשן, מוצאות אף הן את מקומן בפרשת העולה, והדבר תמוה - על פניו, הרמת הדשן והוצאתו חלק מעבודת המזבח הן, ומדוע קשרה אותן התורה עם קורבן העולה?

יסוד נוסף הקיים בקורבן העולה הוא שקורבן זה עולה כליל לה' - הדם וכל האיברים עולים המזבחה, ריח ניחח לה'.

הרהור הלב

אמר רשב"י לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב.[2]

החטאות והאשמות באים על חטאים מוגדרים, על מעשים רעים. אך הרהורי העבירה, בלב הם ואינם מוגדרים. החברה אינה יודעת על המתרחש בליבו של המהרהר, ולעיתים אף המהרהר עצמו לא מודע להרהורי ליבו, בבחינת ליבא לפומיה לא גליא. בכדי שתהיה כפרה גם על הרהורי העבירה, בכדי שתהיה כפרה אפילו על החטאים שאינם מוגדרים וברורים, בא קורבן העולה.

אך התמונה האמיתית, הפוכה מזו המוצגת.

הרהורי עבירה קשים מעבירה,[3] שאם עשה האדם עבירה, עבר בבהמיותו, בחלקיו הנמוכים, בגופו, אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם, וכאשר שוטט האדם במחשבתו בעבירה, הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו.[4]

הרהורי עבירה קשים מעבירה, כיון שבהרהוריו, משתמש האדם בחלקיו הגבוהים והפנימיים, הכשלון הוא ביסוד, בשורש, ועל כן, הוא קשה ממעשה העבירה, שלשמו משתמש האדם בחלקיו החיצוניים והנמוכים.

ולא עוד, אלא שחז"ל לימדונו שהרהור עבירה היא אחת משלוש עבירות שאין אדם ניצול מהן בכל יום.[5] מחשבותיו של האדם מתרוצצות כל העת, מוחו פעיל ודינמי באופן בלתי רצוני, והאדם אינו יכול להגיע לשליטה מלאה בו. ממילא, לא יוכל האדם להינצל מהרהורי העבירה.

הרהורי עבירה, אם כן, מהווים כשלון עמוק יותר ממעשה העבירה עצמו, זאת ועוד, תמידיים הם ולא ניתן להינצל מהם.

נמצאת אומר, קורבן העולה, מכפר על החטאים שבשורש, שאר הקרבנות מכפרים רק על המעשים, רק על התוצאה של המחשבות הרעות והתפיסות המעוותות, רק על ענפיו של השורש הפגום.

עולת תמיד, כליל לה'

לאור האמור, מובן מדוע יסוד התמידות בקורבן העולה מקבל דגש חזק כל כך. באדם ישנו צד פעיל ודומיננטי שמשפיל אותו ומוריד אותו. יש בו צד שלא מסוגל להתנתק מהרהורי העבירה, צד שמחובר באופן תמידי לנמיכות ולשפלות החומרית. על מנת לכפר על הנפילה התמידית הזו, נדרש קורבן שמוקרב תמיד, קורבן שעולה כל העת על המזבח - עולת תמיד.

וכיון שהנפילה הזו קשורה בחלקיו הפנימיים והגבוהים של האדם, בשורשו הכולל את כל צדדיו, נדרש קורבן העולָה לעלות כליל לה'. כיון שהנפילה הזו היא השורש והיסוד לכל הנפילות והחטאים המעשיים, לא רק הדם שהוא הנפש נזרק על המזבח, גם לא מספיק שהדם וחלק מהאיברים יעלו. כל הבהמה - דמה וכל חלקיה - עולים כליל לה', ומכפרים על כל ישראל.

אולם, נראה שהתמידות בעולה לא נדרשת רק על מנת שתהיה כפרה תמידית על הרהורי העבירה התמידיים. התמידות נדרשת בעולה לומר לך, שבצד היסוד הנמוך הקיים באדם, בצד הרהורי העבירה המשפילים אותו, קיים כל העת יסוד שמעלה ומרומם את האדם, נטייה להקשר ולהתחבר לגבוה. צריך להבעיר אותו, צריך להדליק אותו, נדרשת עבודה על מנת להביאו לידי ביטוי, אך הוא קיים תמיד.

והוציא את הדשן

את הציווי על הדשן כאמור, בחרה התורה לכתוב בפרשת העולה, ולא עוד, אלא שציוותה שהעבודה בו תיעשה קודם לעולת הבוקר. אפשר שזהו עניין טכני בלבד - כל הלילה בערה העולה, וכעת, בבוקר, צריך לטפל בדשן שנותר ממנה. אך נראה שהדברים עמוקים ומהותיים יותר. עבודת הדשן קודמת לעולת הבוקר מפני שבדשן יש יסוד שחושף ומגלה את עניינה של העולה. הקרבת העולה קשורה באופן עמוק לדשן.

בהקרבת העולה, ישנו ניסיון להעלות את הכל לה', לקשר את כל הרבדים - הגבוהים והנמוכים - למקורם, הדם וכל האיברים, עולים על המזבח ונשרפים. אך לא הכל באמת עולה לגבוה - תמיד נשאר דשן על המזבח. המצע שהחזיק את הבשר והדם, נשאר למטה. לא ניתן להעלות את הדשן, לא ניתן להינצל ממנו; בכל חלק, בכל איבר, ישנו יסוד חמרי ונמוך שלא ניתן לשייכו לה', ואפילו שהכל עולה אליו יתברך - משהו, תמיד נשאר למטה, בעולם הזה, השפל.

דומה הדבר לעבודת יום הכיפורים, שם שעיר אחד עולה כולו לה', אך השעיר השני מובל לעזאזל.

זוהי מציאות החיים של האדם בעולם הזה, והיא התובעת מאתנו להקריב קורבן עולה. האדם נדרש להכיר בכך שהוא קשור לחומר; בכך שיש בו דשן שלא מסוגל לעלות ולהשתייך לגבוה; בכך שלא ניתן להינצל מהרהור העבירה. המודעות לחיבור הבלתי נמנע לחומר המשפיל, היא שתובעת מהאדם לעבוד כל העת, להתרומם, להתעלות, להתקדש. קיומו של הדשן הוא שתובע את הקרבת העולה. לכן הוכנסה עבודה זו לפרשת העולה, לכן היא קודמת לעולת הבוקר.

לו היה האדם קדוש ממילא כפי שטען קורח – 'כל העדה כלם קדשים', לו היה האדם מובדל מהחומר, לא היתה נדרשת עבודת העולה. אך האדם בעפר יסודו, והנמיכות הזו דורשת ממנו להתקדש - 'והתקדִשתם', תובעת ממנו לעמול כל העת לרומם את הכל, להקריב עולה. והדבר אף אפשרי - אפשר להעלות הכל על המזבח; חוץ מהדשן, ניתן לקשר את כל ה'איברים' לגבוה, כפי שמתבאר גם בפרשת פרה אדומה...

חֻקה חקקתי

זאת חקת. זהו שאמר הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד...[6]

היכולת של הפרה לטהר, פליאה היא בעיני האדם. כיצד יתכן לתת טהור מטמא? איך אפשר להתרומם מתוך הדשן? העובדה שניתן לצאת מן הטומאה ולבוא לטהרה, היא ההפתעה הגדולה שבפרשת פרה, וכפי שבא לידי ביטוי במדרש נוסף של חז"ל -

כיון שהגיע לפרשת 'אמר אל הכהנים', אמר לו משה - ריבונו של עולם, אם נטמא זה במה תהא טהרתו? לא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה. כיון שהגיע לפרשת 'פרה אדומה', אמר לו הקב"ה - באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים, ואמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו, לא השבתיך. זו טהרתו - ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.[7]

משה מתפלא - אם נטמא זה במה תהא טהרתו? ומשלא נענה מתכרכמות פניו. מבין הוא כי לא ניתן לתת טהור מטמא, שלא ניתן למצוא חיים בתוך המוות,[8] שלא ניתן לטהר את השרץ. אך הקב"ה מפתיעו בפרשת פרה - 'זו טהרתו'. ניתן 'להחיות מתים', ניתן להטהר, אפשר להקריב עולה כליל למרות שיש דשן.

מתוך הדברים מתברר שפרשת פרה קשורה בסוד הגדול של החיבור בין עליונים ותחתונים, בחיבור שבין גבוה מעל גבוה לבין המציאות השפלה ביותר. במציאות כזו, בה הרוח והחומר, החיים והמוות, הטהור והטמא, קשורים זה בזה, הפרדוקס שבפרשת פרה - שמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים - הוא אולי הדבר המובן ביותר: כשהגבוה והטהור מתקשר ונוגע בנמוך השפל, אף הוא נשפל ונטמא. והנמוך, שבא במגע עם הרוחני העליון, מתעלה ונטהר.

כיצד יתכן חיבור שכזה, כיצד התבצע, זאת לא יוכל האדם לדעת, שהדבר נשגב מבינתו והגיונו -

אמר הקב"ה חקה חקקתי גזרה גזרתי...[9]

בורא העולם חקק כך, זהו הטבע אותו טבע הא-ל במציאות, זהו חוקו של העולם, ואנו איננו מסוגלים להבין כיצד.

אך זאת עלינו לדעת - אוצרים אנו בתוכנו יסוד חמרי ונמוך ויסוד רוחני גבוה וטהור. והחיבור לצד החמרי משפיל ומנמיך, לא ניתן להנצל ממנו, הוא פועל תמיד וממילא תובע מהאדם עבודה מתמדת של התעלות והתרוממות, תובע הקרבת עולה, הטהרות באפר פרה.

וההתעלות, ההטהרות, אפשרית היא, ניתן להעלות על המזבח ולקדש לא רק את הדם, לא רק את הנפש, כי אם את הדם עם כל האיברים; לבד מהדשן, ניתן להקריב ולשייך הכל לה' יתעלה.

 



* סוכם על-ידי תלמידים.

[1] ויקרא פרק ו' פסוקים א - ו.

[2] ויקרא רבה פרשה ז אות ג.

[3] יומא, דף כט עמוד א.

[4] ראה מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים חלק שלישי פרק ח' עמוד רפח בהוצאת הר' קפאח.

[5] בבא בתרא, דף קסד עמוד ב.

[6] במדבר רבה פרשה יט אות א.

[7] שם, אות ג.

[8] הטומאה, כידוע, קשורה במוות.

[9] שם, אות א.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 3264

היה הראשון להגיב למאמר זה
RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >
מאמרים אחרונים

דף הבית
על הישיבה
מעורבות בקהילה
הישיבה והצבא
צוות הישיבה
על ירוחם
הישיבה התיכונית
צור קשר
חדשות
מאמרים
ספריית שיעורים
שמיניסטים
חיפוש
קישורים
מפת האתר
תרומות

 

 

all rights reserved - Avi Kaliski and David Salzer