פרשת שמיני התשס"ג, שיחת סעודה שלישית* דיבוק חברים ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם.[1] מפרש רש"י - דבר אחר, כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות, ונעשו כל המעשים, ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואומר, יודע אני שכעס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה, משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי. מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. [2] וממשיך רש"י - ויצאו ויברכו את העם - אמרו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. לפי שכל שבעת ימי המלואים, שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום, לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו, ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר להם, זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו. הציפייה האדירה בדברי חז"ל אלה אנו מוצאים התייחסות לאוירה שהייתה במעמד הגדול של השראת השכינה במשכן. מאמצים רבים עשו ישראל על מנת להביא להשראת שכינה בתוכם, ובסיומם ישנה ציפייה של ישראל לכך שמאמצים אלה אכן יתנו את פירותיהם. ציפייה זו חושפת רובד נוסף שקיים בהופעת השכינה. הופעת השכינה אינה גילוי אלוקי ותו לא, אלא היא מלמדת גם על יצירת קשר מחודש בין ישראל לקב"ה; כאשר תופיע השכינה במשכן ובישראל, יתברר שהחטא שנעשה בעגל כופר, וישראל כרוכים שוב באביהם. עיכוב ההופעה מעיד שהחטא עוד קיים ומעכב. דבר זה בא לידי ביטוי בפנייתם של ישראל למשה: "משה רבינו, כל הטורח שטרחנו, שתשרה שכינה בינינו, ונדע שנתכפר לנו עון העגל", והשכינה איננה שורה. אין הדבר תלוי אלא בי קודם שנעיין בתגובתו של משה לעם, נתבונן במעשיו של משה במשך כל ימי המילואים. משה עושה מאמצים רבים במשך שבעה ימים על מנת להביא להופעת השכינה, אך נראה שמאמציו אינם עושים פירות. ישראל חוששים שמא הם המעכבים את השכינה מלהופיע, על ידי חטאם בעגל, אך משה בתגובתו מורה להם שאין העכבה באה בגינם, כי אם בגינו. משה תולה את העיכוב בו, ולכן אומר לעם שכאשר ייכנס אהרון ויעבוד במשכן - תשרה השכינה: "אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם, ותדעו שהמקום בחר בו". לאחר שבעת ימי המילואים בהם כיהן משה, נכנס אהרון למשכן. אהרון עובד את עבודתו, מקריב את קרבנותיו, ומצפה אף הוא להופעת השכינה. בראות אהרון כי אין השכינה שורה במעשה ידיו, רואה אף הוא את עצמו כמי שבאשמתו נמנעת ההופעה, ופונה אל משה ואומר: "משה אחי, כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי". לקיחת אחריות העם כולו ושני מנהיגיו עומדים בציפייה דרוכה לבואו של הרגע הגדול, רגע השיא, שבו תשרה השכינה בישראל. מאמצים רבים והכנות מרובות קדמו ליום זה, על מנת לאפשר את ההופעה האדירה, ונראה שמאמצים אלה אינם נושאים את הפירות המיוחלים. העם ומנהיגיו מבינים שיש גורם מסויים שמעכב את הופעת השכינה, וכל אחד מהם רואה את עצמו כגורם המעכב. במדרשים שונים [3] ניתן לראות שהם מתבוננים, כל אחד מהם בעולמו הפנימי שלו, ובראותם את נפילותיהם מהעבר, מגלים הם את החיסרון שקיים בהם. וכאמור, מצביע כל אחד על חסרונו, כדבר המונע את ההופעה האדירה. ויבא משה ואהרון משה ואהרון רואים, שבנפרד, אין בכוחם להביא להופעת השכינה, ולכן הם באים ונכנסים למשכן יחד. הם מבינים שבשביל להביא לשיא השלימות, להשראת שכינה, מוכרחים להיות שלמים. ומאידך, כל אחד מהם רואה את עצמו כחלקי; יש בו צדדים חסרים, וממילא לא יכול הוא לבדו להביא אל השלימות שבהשראת השכינה. הפיתרון המתבקש הוא - להיכנס יחד, על מנת שתהיה הפריית כוחות הדדית; האחד ישלים את השני, וביחד - תיווצר השלימות המיוחלת שתצליח להוביל להשראת שכינה בישראל. שני האחים המנהיגים מסוגלים להכיר בעובדת היותם חלקיים וחסרים, ומתוך כך לבוא אל הכניסה המשותפת. כניסה זו, יש בה השתלמות הדדית, ועל ידה ניתן להוביל אל שיא השלימות שבהשראת השכינה. "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו...שתשרה שכינה במעשה ידיכם". דיבוק חברים - הזדהות ומענה את היסוד שעולה מפרשתינו בהתנהגותם של משה ואהרון; היסוד שבכל אחד ואחד יש חיסרון, והשלמתו תושג על ידי ההתחברות אל האחר, ניתן למצוא גם בנושא של "דיבוק חברים". לכל אדם יש עולם פנימי יחודי משלו, השונה מעולמו הפנימי של האחר. בדרך כלל, מחפש האדם לעצמו את החבר שנושא בתוכו עולם פנימי שדומה לעולמו שלו. הוא מעוניין לשטוח את תחושותיו, הרגשותיו, ולעיתים אף את בעיותיו, בפני אדם שיהיה מסוגל להזדהות עימו, ועם אותן התחושות. כמו כן, חושש האדם לחשוף את עולמו הפנימי, בפני אדם שעולמו שונה, וזאת מתוך תחושה שהלה לא יזדהה עם אותן התחושות והחוויות שהוא חווה, ולא יבין את הקושי שבהתמודדויות אותן הוא עובר. אדם שמתגבר על החשש שבחשיפת תחושותיו בפני השונה ממנו, ייתכן ולא זוכה בהזדהות ובהכרה מצד האחר, אך כן זוכה הוא במענה להרגשותיו, בפתרון לבעיותיו ולהשלמת חסרונו. כאשר יפעל האדם כמשה וכאהרון, ויתחבר לרעהו השונה ממנו, יזכה להיכנס למערכת של הפרייה הדדית. במערכת כזו משלים כל אחד ביתרונותיו את חסרונותיו של השני - עד שמגיעים כולם אל השלימות. בחבירתם של שניים האחד לשני - ככל שעולמם הפנימי יותר ויותר זהה, כך גדילה תחושת הנעימות שבחבירות, שכן האחד מזדהה עם תחושותיו, רצונותיו, שאיפותיו ובעיותיו של השני. אך השלמת החיסרון שבאדם לא תושג על ידי חבירה למי שעולמו הפנימי זהה, אלא דווקא על ידי חבירה לאדם שעולמו הפנימי אחר ושונה. רק כך יוכל לקבל האדם גם מענה לטרדותיו. על מנת להשיג את שני הדברים - את ההזדהות עם התחושות והבעיות, ואת קבלת המענה להן - מוכרח האדם לחבור אל החבורה, שמעצם היותה חבורה מורכבת היא מאנשים מגוונים, שמאחוריהם עומדים עולמות פנימיים שונים. החברה מורכבת מאלה, שעולמם הפנימי זהה ודומה לעולמו הפנימי של המתחבר והם אלה שיצליחו להזדהות עימו, ומאלה, שעולמם הפנימי שונה, והם שיהיו הגורם המשלים את חסרונו של האדם, ויתנו לו מענה. התכנסות ויציאה ישנו מתח תמידי בין התכנסותו של האדם בעולמו הפנימי שלו, לבין יציאתו החוצה אל החבורה והתקשרותו עימה. מתח זה מקבל גם ביטוי הלכתי - אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: הרואה חלום ונפשו עגומה, ילך ויפתרנו בפני שלשה. יפתרנו סלקא דעתך?!...אלא אימא: יטיבנו בפני שלשה. ליתי תלתא ולימא להו: חלמא טבא חזאי. ולימרו ליה הנך: טבא הוא, וטבא ליהוי, רחמנא לשוייה לטב.[4] אדם רואה חלום ונפשו עגומה עליו, והוא אמור לבוא ולשטוח את חלומו בפני שלושה מרעיו. ברור, שאין הכוונה פה לחלום בלבד, אלא זהו ביטוי לכל הרגשות הפנימיים שחווה האדם בליבו. ומבאר הרב קוק - ראשית דרכי חיזוק כח הצדק באדם הוא שירגיל עצמו שלא ישים לאל רגשו הפנימי, כי פעמים רבות קול אלקים הוא הקורא לו מקירות לבו לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעול.[5] ההוראה הראשונית היא לא להתעלם מתחושות והרגשות פנימיות שהאדם חווה, אלא לשמוע אליהן. וממשיך הרב קוק - על כן ראוי שירגיל האדם את הנהגתו שלא לרמוס ברגל גאוה על המית נפשו הפנימית, ואז באמת ימשיך מזה הכונה המכוונת לשם ית', שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת באופן שתתרגש לפעמים מעסקי רשע וסילוף דרך ישרה. על כן בראותו חלום ונפשו עגומה עליו, אין טוב שיתעמר בהמית נפשו העדינה כי בת מרום היא. כי ההעברה בשתיקה באין פנות אל העגמת נפש הפנימית תביא את האדם להשליך אחרי גו את רגש הטוב והיושר הפנימי גם כן, ואז ימוט לו יסוד אחד מיסודי המוסר היותר קרובים וחזקים. כי אם יטפל בה וישתדל להפך את הרגש העגום לרגש של שמחה ותנחומין, על ידי דברים טובים וניחומים של מסבת רעים אהובים, ותהי' התועלת הבאה מזה כפלים. האחד שיתגדל וישתלם אצלו החוש של שמיעה אל הרגש הפנימי, ויתעורר פעמים רבות לשמע רגשי יצרו הטוב המעוררו לכל מעגל טוב. כי ישנם פעמים רבות שלב האדם מתחיל להתעורר בעצמו אל רוממות ההוד שבתורה ועבודת ד' הטהורה, ורגשי אהבת ד' וחשק תורה ויראת שמים רוממה יפכו בלבו, אך בהיותו בלתי מורגל לשים לב אל רגשותיו הפנימים, יחשב שהדברים המתרגשים בלבבו אין כדאי לשום אליהם לב, ויסיח מהם דעתו וישקיע הלך נפשו בענינים אחרים, ולפעמים גם כן הפכים וגרועים הרבה מרגשי לבבו הטהורים הפנימיים, ויאבד בזה רב טוב שהי' יכול להרויח אם הי' משים לבו לתביעות נפשו הפנימית, על כן טובה גדולה כרוכה בהנהגה זאת של שימת לב אל מאורע פנימי שבמצב נפשו פנימה. לעיתים נוטה האדם להדחיק את הרגשות הפנימיים שהוא חווה, ולמרות שהן מטרידות אותו הוא פונה לעסוק בדברים אחרים שהם פחות משמעותיים וחשובים בעבורו כעת. לעיתים, הפנייה היא לדברים שאף טהורים פחות ביחס לאותן התחושות הפנימיות שהוא חווה בתוכו פנימה. במצב כזה, יוצא האדם החוצה טרם הגיעה העת. הוא עדיין לא האזין לקולות הפנימיים שקוראים לו מתוכו, ובכך מפסיד טובה גדולה, שהיה יכול להשיג על ידי "שימת ליבו אל המאורע הפנימי שבמצב נפשו פנימה". ישנו שלב ראשוני של התכנסות האדם בתוך עולמו הפנימי, וייתכן שהתכנסות זו מתרחבת גם לעולם של אנשים בעלי עולם פנימי הזהה לעולמו שלו, אך אל לו למהר ולצאת החוצה בשלב ראשוני זה. עליו להאזין בקשב רב לתביעותיו הפנימיות, ולא להדחיקן על ידי הפנייה המהירה החוצה. בשלב זה אמור האדם להתכנס בתוכו או במעגל החברה שיותר פנימי עבורו, וזאת בכדי שיוכל להאזין היטב לקולות הפנימיים שבו ולפעול לאור קריאתם. וממשיך הראי"ה: והטובה השניה בזה היא, של השמת הלב אל דרך הטוב והצדק, הוא ההסכמה הגמורה להיות נמשך אל כלל הציבור ולא לפרוש מדרכיהם. והמנהגים המוסכמים בתור צדק ויושר, או המונהגים בתור הרחבה ומלואים לתורה ולתעודה, אף שאינם עקרי תורה, הם מועילים הרבה להפריח כח הטוב ורגשי אהבת ד' ויראתו בלבו של אדם. ועם זה השקפת השלום והאהבה הכללית הבאה משיווי המעשים וההרגשות הפנימיות. וכיון שההכנעה אל הסכמת הכלל מביאה את האדם לדרך טובה וישרה, כבר היא אחת מחלקי המוסר, שלא יחסר בהנהגה הכללית ענינים עוזרים לה בפועל. ולזאת תטיב פעולת סיעת אוהבים, תלתא דמרחמי, האומרים שהחלום טוב הוא ויהיה טוב, להוציא ההוראה והרגש הפנימי אל פועל השמחה והטוב. והחסרון המוסרי שלמלאותו בא החלום על פי סוד ההשגחה העליונה, יתמלא על ידי ההכרה הפנימית שיתוסף לחולם בערך יקרת החברה ואהבת רעים. וההסכמה הראויה לרדוף להשוות רגשותיו, ומכל שכן מעשיו והנהגותיו לכלל הציבור, שבהשלמתם העתידה במערכת הכלל לבטח כולם הנם אוהבים ומרחמים, "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". בשלב השני, לאחר שהאזין לקולו הפנימי, לאחר ההתכנסות הממורכזת פנימה צריך האדם לצאת אל החברה, על מנת לקבל מענה לאותן תחושות וטרדות שמלוות אותו. שטיחת חלומו בפני שלושה מרעיו, מהווה יציאה אל החברה; יציאה שתיתן מענה לתחושותיהם של רעיו, ומענה לתחושותיו שלו. האדם שחווה את המתח שבין ההתכנסות הפנימית לבין היציאה החוצה, צריך להבין ששני צדדים אלה הינם שני שלבים שמשלימים זה את זה, ומקרבים את האדם להשלמתו. בתחילה, יקשיב האדם לקולות הפנימיים שבו, ורק לאחר מכן יבוא ויטול חלק במערכת החברתית, מערכת של השתלמות הדדית, של האחד בעזרת השני. * סוכם על-ידי תלמידים. [1] ויקרא, פרק ט, פסוק כג. [2] ד"ה 'ויבא משה ואהרן'. [3] ויקרא רבה, פרשה יא, אות ו, ילקוט שמעוני, שמיני, רמז, תקכא. [4] ברכות נה: [5] עין אי"ה ברכות, פרק ט, פיסקה מח. צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 6136
רק משתמשים רשומים יכולים להגיב למאמרים. Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1 |
< קודם | הבא > |
---|